קהלת

בס”ד

הרב שלו’ רב,

א.

האם עדיף להתפלל תפילת שחרית עם נץ החמה ביו”ט דרה”ש?

ב.

אם כן, ואני אשכנזי ויש לידי מקום מגורי מניין ספרדי עם נץ החמה, האם ללכת למניין זה או למניין האשכנזי היותר מאוחר?

ג.

באיסור “לא תתאוה” ו”לא תחמוד” קשור האחד עם השני, איך יכול להיות מציאות שבגלל שאדם רואה דבר אצל חברו אזי הוא ירצה דווקא את שלו ולא שירכוש דבר דומה או יותר משובח אשר לא שייך לחברו? ולמה התורה החמירה בכך?

***

התשובות בקצרה

א.

נכון.

ב.

בנץ עדיף, אלא אם כן אינו יכול לכוין כראוי בתפילה שלא כמנהג אבותיו.

ג.

ביאור הדברים ראה המשל של האבן עזרא שהבאנו בפנים התשובה [נ”ב תשובה זו הכנסתי גם בביאורי על המכילתא רשב”י פ’ יתרו בדבור לא תחמוד], בכל אופן נראה שעיקר הדעה היא שאינו עובר בלא תחמוד אם אינו רוצה את אותו החפץ של חבירו ורוצה לקנות בדומה לזה בשוק.

***

תשובה

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום רב

א.

באופן כללי ענין התפילה עם נץ החמה הוא ענין גדול מאוד, וע”ז כתב המ”ב סי’ נ”ח סק”ו שזהו עיקר מצוות תפילה לכתחילה, והמתפלל שלא בנה”ח אינו מצוה המובחר, וכמו שכתב המ”ב סי’ נ”ח סק”ג בשם הגר”א שלכתחילה אסור להתאחר עד סוף זמן ק”ש, ע”פ הירושלמי שכתב בפ”ק דברכות שהלכה כר’ יהושע בשוכח [היינו דמש”כ הל’ כר”י דאמר שאפשר לקרות ק”ש הוא רק בשכח ולא קרא בהנץ החמה, עי”ש בירושלמי], וכמו שכתב בשו”ע או”ח סי’ נ”ח ס”ב וז”ל, אם לא קרא אותה קודם הנץ החמה יש לו להקדים לקרותה במהרה כל מה שיוכל.

וכתב במשנה ברורה שם ס”ק י”א וז”ל, מכאן תוכחת מגולה לבני אשכנז שמאחרים מאד ק”ש ואחז”ל אלמלא לא נברא העולם אלא בשביל קבלת מלכות שמים די עכ”ל.

ואין הכונה בזה לשלול את המנהג להתפלל אחר זמן הנה”ח, שכבר נהגו כן מדורות עולם ומשנים קדמוניות, וגם גדולי תורה נהגו כן, אלא רק להדגיש את מעלת התפילה בנה”ח, וכל שכן בר”ה שאז הוא יום דין וצריך זכויות רבות.

[ואגב הענין אזכיר בזה דבר נפלא, שהעירו שמצאו במחשבים הבודקים גימטריאות, שלא נמצא פסוק שלם כלל בתנ”ך שיהיה בגימטריא של ‘ראש השנה’, מלבד הפסוק בתהלים קי”ט, צ”א, לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ, וגם אני בדקתי בעצמי דבר זה, ונכון הוא].

ב.

הנה לכאורה זה ברור שמצד הלכה – תפילה בזמן נה”ח במנין שאינו כפי המסורת של אבותיו, עדיפא בתפילה שלא בזמן נה”ח ששם כן נוהגים ע”פ המסורת של אבותיו, וראה מה שכתב בביאור הלכה (סימן נ”ח ס”א ד”ה ומצוה מן) וז”ל, דע דהזהירים לקרות כוותיקין מותר לקרות ולהתפלל ביחידי אם אין להם מנין וגדולה מזה מוכח במשנה ברכות דף כ”ב ירד לטבול וכו’ עיין שם דאפילו אם אין לו תפילין בעת ההיא ג”כ אפ”ה יזהר לקרותה בזמנה סמוך להנץ ומשנה זו איירי בוותיקין כדמסקינן בגמ’ שם עכ”ל הבה”ל, ולענינינו לכאורה פשיטא שמעלת הנץ עדיפא על מעלה להתפלל בבמקום שהוא כמנהג אבותיו.

ומרן הגרח”ק שליט”א הורה לי שתפילה בנץ עדיפא גם לבחור על תפילה בישיבה [במקו”א הבאנו הדברים בשלמות, ראה עמ”ס ח”ג הל’ ק”ש].

אמנם אם קשה לכוין ולהתרגל למנין הספרדי אם זה לא רגיל אצלך, אם כך יתכן שיש ללכת למנין האשכנזי המאוחר יותר, שכן עיקר התפילה היא עבודת הלב.

ג.

הנה לפני הדיון בזה ניתן לחלק לג’ אופנים את איסור לא תתאוה, א’ באופן שרוצה ליטול החפץ של חבירו בעצמו ובכה”ג ודאי עובר איסור, ב’ באופן שמתאוה לדבר שיש לחבירו ואינו יכול ליטלו ממנו כלל, כגון אם שערו של חבירו נאה או עינו נאה, באופן זה איתא במכילתא דרשב”י שמות כ’ שאינו עובר איסור, והאופן הממוצע הוא דבר שיש לחבירו ויש בידו אפשרות להשיגו ממקום אחר, ולכן הוא רוצה לקחתו מהמקום שיכול להשיג משם, אך מתחילה ראה זאת אצל חבירו.

הנידון שפתחת הוא הנידון הממוצע כאן.

והנה במכילתא דרשב”י פ’ יתרו בדבור לא תחמוד (שמות כ’ י”ד) גרסינן יָכוֹל לֹא יֹאמַר לְוַאי עֵינַי כְּעֵינוֹ לְוַאי שַׂעֲרִי כִּשְׂעָרוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר שׁוֹרוֹ וַחֲמוֹרוֹ עַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ בֵּיתוֹ וְשָׂדֵהוּ, מַה אֵלּוּ מְיֻחָדִין דְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶן לָבוֹא תַּחַת יָדֶיךָ, (משא”כ בעינו ושערו שאינן ראויין לבוא תחת ידו) וַחֲבֵירְךָ חַסֵירָן, אַף אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לָבוֹא תַּחַת יָדֶיךָ, וַחֲבֵירְךָ חַסֵירָן.

ומש”כ וחבירך חסירן.

כלומר שע”י שישנם לחבירך הרי הם חסרין ממך, משא”כ עינו ושערו, שמה שכך יש לחבירך אינו מניעה שיהא גם אצלך.

והיה מקום לומר דמש”כ ‘אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך’, משמע דהיכא שראויין לבוא תח”י אסור אף אם אין מתכוון בדעתו להפציר בחבירו, דומיא דעין ושער שבודאי אין מתכון לבקש, ועלייהו קאתי למעוטי מה שאי אפשר כלל שיבוא תח”י, אבל לא ממעט לה מצד שאין מתכון.

ומה שהיה נראה לי לחלק כן מלשון המכילתא הוא משום שנזכר לעיל מינה וז”ל, או מה אשת רעך שחייבין עליה מיתת בית דין אף אין לי אלא דבר שחייבין עליו מיתת בית דין תל’ לו’ ביתו ושדהו.

או מה אלו מיוחדין שנקנין בכסף ובשטר ובחזקה אף אין לי אלא דבר שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה תל’ לו’ עבדו ואמתו.

או מה אלו מיוחדין דברים שהן כקרקע אף אין לי אלא דבר שהוא כקרקע תל’ לו’ שורו וחמורו.

או מה אלו מיוחדין ששמירתן עליך אף אין לי אלא דבר ששמירתו עליך מנין לא יתאוה למקלו ולא יתאוה למנעלו ולא יתאוה לפונדתו תל’ לו’ וכל אשר לרעך.

יכול לא יאמר לאוי עיני כעינו לאוי שערי כשערו תל’ לו’ שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו מה אלו מיוחדין דברים שאפשר להן לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן עכ”ל המכילתא.

ופשטות המכילתא ר”ל דיש חילוק במין הדבר בין מין דבר שיש בו משום לא תחמוד לבין מין דבר שאין בו משום לא תחמוד, והסיבה ללמוד כן בדברי המכילתא היא משום דבמכילתא גופא מבאר ואזיל דמרבינן כל הני מילי ללא תחמוד, וע”ז קאמר ג”כ דשמא נרבי גם מין דברים שא”א לנוטלן מחבירו קמ”ל, אבל דברים שאפשר לנטלן מחבירו אה”נ שהם בכלל מיני הדברים שאנו מרבין לאסור.

והטעם שחילקה התורה בכל זה הוא משום שדבר שלא ניתן להשיג אותו אין בזה כ”כ גנאי שרוצה דבר של חבירו כיון שלא שייך שיבוא בזה אל הפועל שיהיה נוטל דבר משל חבירו, וממילא גם לא חיישינן להכי, משא”כ דבר ששייך שיטלנו מחבירו אסרה התורה בכל גוני.

וכן בס’ דרך פקודיך (מצוה ל”ח חלק הדיבור אות ב’) כ’ שאפי’ אם חומד שיהי’ לו חפץ דוגמת חפץ של חברו ואינו חומד ליקח החפץ שיש לחברו מידו עובר ג”כ בלא תחמוד והוכיח לה מזוה”ק (פ’ יתרו דף צ”ג א) דקאמר יכול אפילו חמודא דאורייתא אסר וקאמר דלכן כתבה תורה פרטי בלא תחמוד, בית רעך שדהו וגו’ שהם מילי דעלמא, אבל אורייתא איהו חמודת תדיר שעשועים גנזי דחיי ארכא דיומין וכו’.

והרי חמודא דאורייתא היינו שאם רואה בחבירו שיודע איזה מסכת וחומד שידע גם הוא כמוהו, והרי בזה נשארת הידיעה גם אצל חברו, וא”כ הפרטי שאסרה תורה ע”כ אפי’ כשאינו חומד חפץ חברו לקחתו ממנו רק חומד שיהי’ לו חפץ כחפץ של חברו ג”כ עובר על לא תחמוד, וממילא מה שאמר שלמה הע”ה (משלי ו’ כ”ה) אל תחמוד יפי’ בלבבך, שאפי’ לחמוד שיהי’ לך אשה יפיפי’ אחרת כמו אשתו של רעך אסור, אין זה איסור נוסף מדברי קבלה אלא הוא פי’ הקרא דלא תחמוד אשת רעך ע”כ עש”ה.

וכן כתב בפי’ הגאון מלבי”ם (שמות כ’ י”ג – י”ד), בדברות אחרונות הוסיף להזהיר על התאוה שיהי’ עשיר כמוהו עכ”ל.

ובשו”ת שלמת חיים אה”ע סי’ מ”ז וסי’ מ”ח נקט הגרי”ח זוננפלד זצ”ל ג”כ לגבי מעשה שאמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו וכו’ דאיכא למ”ד אשת איש הואי, וכתב וז”ל, פשוט דלמ”ד אשת איש הרי עובר על לאו לא תחמוד המפורש, ולענ”ד בכל הדברים השייכים לחבירו אם יאמר אחד שרוצה עכ”פ לראותם אינו מחויב בזה וכתב עוד, אם אחד יחמוד לראות חפץ חבירו, פשיטא שא”צ להראות לו, אפילו אם יוגרם עי”כ לסכנת נפשות, וכי אם אחד יחמוד שרוצה בממון של חבירו והגיע לפקו”נ וכי נאמר שמוכרח ליתן לו, אבל פשיטא דלאו דלא תחמוד גבי עריות הוי אביזרייהו עכ”ל.

(מצאתי שהביא כ”ז בשו”ת בצל החכמה ח”ג סי’ מ”ט).

אבל לאידך גיסא ראיתי בשו”ת בצל החכמה שם הבין איפכא כונת המכילתא דרשב”י, ורצה להקשות מדברי המדרשב”י גופיה על דעת זו של הדרך פקודיך, ואחר שהביא לשון המכילתא הנ”ל כתב וז”ל, הרי שצריך שע”י שיבא תחת ידיך שחברך חסירן דהיינו שיקח את שלו וכמבואר בפוסקים הנ”ל ודלא כס’ דרך פקודיך דאף בחומד כעין של חבירו עובר ע”כ.

והעלה שם להלכה: א) חומד שיהי’ לו חפץ כחפץ של חברו, לדעת רובם המכריע של פוסקים אין בזה אפי’ איסור דרבנן.

– ב) חומד שיהי’ לו אשה יפה כאשתו של חבירו יש בו איסור מדברי קבלה.

– ג) חומד באשת איש שתספר עמו מאחורי הגדר או לראותה ערומה אפי’ עשה השתדלות, אם כי גדול עונו אין בו משום לא תחמוד לדעת רובם המכריע של הפוסקים.

– ד) מתאוה להיות עשיר כחבירו, אין בו משום לא תתאוה.

עכ”ל.

ומה שהקשה שם מדברי המכילתא דרשב”י שכתב תאוה בלב וחימוד במעשה, וא”כ ע”כ דהחימוד אינו בדבר שאין בכונתו ליטלו מחבירו, אי נימא דהמדרשב”י באה להתיר עיני כעינו וכו’ בלאו דלא תחמוד זה יהיה צ”ע, דא”כ מ”ט כלל נסיב במכילתין קרא ללמד שמי שאומר עיני כעינו וכו’ אינו עובר בלא תחמוד, תיפוק ליה שאי”ז במעשה, דחימוד הוא רק במעשה, אלא ע”כ יש לתרץ ע”ז דהמכילתא דרשב”י כוונתו רק על הלא תתאוה ללמד שאינו עובר, אבל הלא תחמוד אינו עובר, ואמנם זה יהיה קושיא על בעל הדרך פיקודיך, אבל אנן קיימינן רק באיסורא דלא תתאוה, ועל המלבי”ם לא יהיה קושיא.

וגם על הגרי”ח זוננפלד אי”ז סתירה, דאילו הגרי”ח מיירי במי שרוצה להסתכל בחפציו של חבירו וחבירו אינו רוצה שיסתכל דע”ז י”ל שהתורה חידשה כמין בעלות ברמה מסויימת שיש לו כח טענה לטעון שאינו רוצה שיסתכלו בחפציו, שמי שיעבור ע”ז עובר בלא תחמוד, אבל מה שאפשר להוכיח מהמכילתא הוא רק שאם הרהר ולא עשה שום מעשה בזה אינו עובר מידי, כן נ”ל לפום ריהטא, עי’ בדברי הגרי”ח שם, וצ”ע.

ונ”ל להוכיח דהמכילתא דרשב”י לא מיירי אלא בלא תתאוה, וז”ל המכילתא, או מה אשת רעך שחייבין עליה מיתת בית דין אף אין לי אלא דבר שחייבין עליו מיתת בית דין תל’ לו’ ביתו ושדהו.

או מה אלו מיוחדין שנקנין בכסף ובשטר ובחזקה אף אין לי אלא דבר שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה תל’ לו’ עבדו ואמתו.

או מה אלו מיוחדין דברים שהן כקרקע אף אין לי אלא דבר שהוא כקרקע תל’ לו’ שורו וחמורו.

או מה אלו מיוחדין ששמירתן עליך אף אין לי אלא דבר ששמירתו עליך מנין לא יתאוה למקלו ולא יתאוה למנעלו ולא יתאוה לפונדתו תל’ לו’ וכל אשר לרעך.

יכול לא יאמר לאוי עיני כעינו לאוי שערי כשערו תל’ לו’ שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו מה אלו מיוחדין דברים שאפשר להן לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן עכ”ל המכילתא.

חזינן מב’ טעמים שכונת המכילתא על לא תתאוה ולא על לא תחמוד, חדא מהלשון לא יתאוה וכו’, חזינן דמיירי באיסורא דלא תתאוה, ועוד מדנסיב ברישא אשה ואח”כ בית, וזהו הקרא דלא תתאוה בדברות האחרונות, בדברים ה’ י”ח וז”ל, וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ, אבל בדברות הראשונות בפרשת יתרו נאמר בית ואח”כ אשה, בשמות כ’ י”ד וז”ל, לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

והטעם השלישי הוא מכח הקושיא הנ”ל דהרי בלא תחמוד בלאו הכי אינו עובר אם אינו עושה מעשה ולא הוצרכו למיעוט באומר עיני כעינו וכו’.

ומה שהביא עוד בשו”ת בצל החכמה שם מהמכילתא דר’ ישמעאל (יתרו על הפסוק לא תחמוד) דשם איתא, או אפילו חומד בדיבור ת”ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, מה להלן עד שעושה מעשה אף כאן עד שעושה מעשה ע”כ, ורצה להוכיח שאין איסור לא תחמוד במי שרוצה חפץ של חבירו.

הנה כבר ביארנו שיש חילוק בין חומד למתאוה.

אכן מ”מ אין מן המכילתא דרשב”י הנ”ל [על עיני כעינו וכו’] ראיה לדעת המלבי”ם והדרך פיקודיך שגם אם אינו חושב מעולם על החפץ שיש ביד חבירו עובר בלא תחמוד, דלעולם י”ל דמש”כ דומיא דעיני כעינו וכו’ היינו באופן שהיה רוצה החפץ ביד חבירו אלא שאינו מבקש, וזה דומיא דעיני כעינו וכו’ שהיה רוצה שהיה יתכן מצב שהיה יכול לקחת מחבירו את עינו היפה ושערו הנאה, אבל במקרה שאינו רוצה את של חבירו כלל אלא רק שמצא חן בעינו לקנות בשוק חפץ כמו שיש לחבירו איני יודע אם יש הכרח מן המכילתא דרשב”י לזה.

וכתב בספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה רסו וז”ל, והמצוה הרס”ו היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו שזה יהיה מביא לעשות תחבולה לקנותו וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין אמר (ואתחנן) לא תתאוה בית רעך.

ואין השני לאוין אלו בענין אחד אבל הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד.

ולשון מכילתא (דרשב”י) לא תחמוד בית רעך ולהלן הוא אומר לא תתאוה בית רעך לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו.

ושם אמרו מנין שאם התאוה אדם סופו לחמוד תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד מנין שאם חמד אדם סופו לגזול תלמוד לומר וחמדו שדות וגזלו [מיכה ב].

ובאור זה שאם ראה דבר יפה אצל אחיו אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו עבר על אמרו ית’ לא תתאוה.

ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה, ואם הגיע אל בקשתו הנה כבר עבר על לא תחמוד גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו כבר עבר שני לאוין לא תתאוה ולא תחמוד כמו שביארנו.

ואם נמנע האיש ההוא מלמכור אותו או להחליפו לאהבתו בדבר ההוא הנה הוא יקחהו באונס והכרח לחוזק אהבת הדבר ההוא בנפשו ויהיה אז כבר עבר על לא תגזול גם כן.

והבין זה הענין בספור אחאב ונבות (מ”א כא).

הנה התבאר לך ההפרש שבין אמרו לא תתאוה ובין אמרו לא תחמוד עכ”ל.

וז”ל רבינו אברהם בן הרמב”ם עה”ת פ’ יתרו לא תחמוד, והבן שהאזהרה על איזה חפץ שיש ברשותו של חבירו לא על מה שדומה לאותו החפץ המשל בזה ראובן יש ברשותו בית נאה אסור על שמעון להתאוות שאותו בית גופו יהי’ שלו לא שאסור לו להתאוות לו דוגמתו או דומה לו ע”כ.

ומבואר בדבריו דאין איסור לא תחמוד אם רוצה לקנות חפץ במקומו.

ועיין שו”ת משנה הלכות חי”ב סי’ ת”י, ג”כ מה שהוכיח מזה וז”ל [לפני כן], ולפענ”ד דגדר דלא תחמוד לא שייך רק אם הוא חומד חפץ או ממון או כל דבר שיש לו לחבירו והוא רוצה באותו חפץ והוא חומדו להיות שלו אז הוא עובר על לא תחמוד אבל אם הוא רואה בית נאה או דירה ואומר בית כזה או דירה כזו אני רוצה אין בזה איסור של לא תחמוד והאיסור הוא רק שלא יחמוד ויתאווה בית זה עכ”ל.

והנה בחינוך מצוה ל”ח ג”כ נזכר שהאיסור הוא להעלות במחשבתו ליטול החפץ של חבירו, ומשמע דחפץ דומה לזה אין בזה איסור, אבל אין להוכיח ממנו לענינינו, משום דאיהו מיירי באיסור לא תחמוד ולא באסור לא תתאוה, ובלא תחמוד כבר נתבאר דלא כהדרך פיקודיך.

ויש להביא ראיה ממה שכתב בטור חו”מ סי’ שע”א ט’, עוד לשון א”א הרא”ש ז”ל בתשובות ג’ עבירות הן בענין גזילת קרקע הראשונה במחשבה שחמד (ס”א שהתאוה) ממון חבירו בלבו והשנית בדבור שדבר אילו היה אותו ממון של זה שלו והשלישית זה שמוציא מחשבתו לפועל והולך וגוזל ממון חבירו עכ”ל.

ואולי י”ל דמכיון שעל לא תחמוד הזכיר אותו הממון גם על לא תתאוה עובר באופן שהיה אותו הממון [אע”ג שהחילוק פשוט שלא תחמוד לא שייך בממון אחר, מ”מ יש משמעות קצת מההשואה, ומיהו איני יודע אם זה מוכרח].

ועיין מה שכתב שם בדרישה וז”ל, וסבירא ליה לרבינו דגם בלא תתאוה אינו עובר אלא היכא דבא על ידה לידי חימוד דהיינו שנותן אח”כ דמים ולקחו מידו ולא כשדעתו מתחלה ועד סוף לגזלו דלא יבא לידי לאו דחימוד לעולם דהא בדבור אינו עובר הלאו וכמ”ש וכשגזלו אח”כ עובר בלא תגזול ולא לאו דלא תחמוד וכמ”ש עכ”ל, ולפי דבריו מוכרח כהדיוק הנ”ל, ראה משפטי השלום ספי”ב בהערה.

ויעויין מה שכתב בערוך השולחן חו”מ סי שנ”ט ס”ח וז”ל, כתיב [דברים ה, יח] לא תחמוד ולא תתאוה ואין הכוונה על תאות הלב בלבד בלא מעשה וילפינן מדכתיב בפ’ עקב [שם ז, כה] לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך דאיסורא דלא תחמוד הוא דוקא כשיעשה מעשה [מכילתא] ואף על פי שממדת חסידות שלא לחמוד כלל אפילו בלב מה שיש לחבירו מ”מ בלאו דלא תחמוד אינו עובר רק בעושה מעשה ולאו דלא תתאוה אף על גב דתאוה היא בלב מ”מ אינו עובר בתאות לבו בלבד אא”כ מחשב בלבו איך להשיגה מחבירו וכיון שגומר דבר זה בלבו עובר על לא תתאוה וראיה דתאוה אינה בלב בלבד שהרי במתאוננים כשהתאוו בשר קראם התורה העם המתאוים והם הרי השתדלו להמציא תאותם וכן הוא הלאו דלא תתאוה עכ”ל.

ומבואר שאין בזה איסור רק אם רוצה ליקח חפץ של חבירו עצמו ורק אם מחשב איך להשיגו.

ומיהו מה שהביא הדרך פקודיך ראיה מהזוהר לכאורה יש לדחות דמיירי במי שמפציר בחבירו ללמדו אע”פ שאינו רוצה ובאופן שבאמת חבירו פטור מללמדו באיזה אופן שיהיה באופן כזה יכול להפצר בו שילמדנו ואינו עובר על לא תחמוד וצ”ע למעשה, א”נ מיירי במי שמחוייב ללמדו, וזה גופא אשמעינן הזהר שמכיון שמחוייב ללמדו יכול להפציר בו.

ועוד ראיתי שציינו למה שכתב ברבינו בחיי עה”פ שם וז”ל, ועוד כי רצה לאסור אפילו החמדה שהיא תאות הלב בכל עת ובכל שעה אף על פי שאינו בא לידי מעשה כדי שילמד אדם קל וחומר לאסור הגזלה שהוא המעשה.

ואמנם מצינו חמדה שהיא מותרת, והיא חמדת התורה והמצות, וכמו שאמרו רז”ל (ב”ב כא ע”א) קנאת סופרים תרבה חכמה, והחמדה והקנאה הזאת היא מותרת ויש לאדם שכר עליה עכ”ל.

ורצו לדייק בזה לומר דבכל שאר הדברים שאינם מצוות אסור גם באופן שאינו נוטל מה שיש לחבירו.

אכן גם בזה אפשר לומר דמיירי כגון שרוצה ליטול מה שיש לחבירו, כגון שמלמד בעיר ובא אחר ללמד שם ורוצה שיבואו אצלו כולם ללמוד, עי’ בגמ’ ב”ב שם שהביא, ואע”ג דאמרי’ ברפ”ד דיומא דף מ’ הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרנין נוטלין מלחה”פ, מ”מ הכל לפי הענין, וכשאין מחלוקת וחוסר דרך ארץ, או באופן שיש בזה תועלת לציבור כמו בגמ’ ב”ב שם קמ”ל שאין בזה איסור לא תחמוד ואף נוטל ע”ז שכר.

היוצא מכ”ז דאמנם יש דעה הסוברת שיש איסור לרצות בלב חפץ שיש לחבירו שיהיה לו ג”כ, אך לא נמצא ראיה ברורה לדעה זו, וכן מבואר בכמה פוסקים כנ”ל, וכ”כ בספר משפטי השלום לאאמו”ר הגאון שליט”א פרק י”ב סעיף י”א, בשו”ת שבט הקהתי ח”א סי’ שע”ט ובס’ תולדות שמואל מצוה ל”ח סי’ א’ סק”ו, ומ”מ באופן שיש מקום שחבירו יתרצה מיד למכור לו אפשר דאין חשש לאסור כלל, דיש לצדד שזהו דרך מקח וממכר, וכי אין אדם שמוכר לחבירו דבר, ועיין משפטי השלום לאאמו”ר שליט”א פרק י”ב סעיף ח’ ובהערה שם.

ומ”מ לבאר הענין, וזה יהיה ביאור גם על הדעה הסוברת שאסור לקנאות שלא יהיה לו שום דבר של חבירו, נביא בזה מה שכתב בפי’ הר”א אבן עזרא (עה”פ שם, הפירוש הארוך) וז”ל, לא תחמוד, אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו.

ועתה אתן לך משל.

דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן.

ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ”י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו.

ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה’.

ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב, כא).

ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא.

ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד.

ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע”כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו עכ”ל.

אבל איני יודע אם יש כאן ראיה להדעות האוסרות בכל גוני, די”ל שהא”ע מפרש שחפץ שהוא כבר ברשות חבירו והקב”ה נתן לו את זה א”א להוציא מידו מכיון שזהו חלקו, אבל אם יש חפץ אחר בשוק אלא שמצא החפץ שבשוק חן בעיניו ע”י שראה שיש לחבירו חפץ כזה ג”כ אולי מותר.

***

קרא פחות

שאלה

{לכבוד החו”ב וכו’ הר”ר עקיבא משה נר”ו
אשאלה ממנו בענין עשרה הרוגי מלכות אי מתו בפרק אחד, או בזמנים חלוקים.

לפי שראיתי מי שכתב בזה ולא הונח לי, ואבקשו לברור אוכל מתוך פסולת.

יהא רעוא דתיתי לי איגרתיה בעגלא.

אי”ש}

תשובה

בס”ד ‏יום רביעי ל’ סיון תשע”ו

שלו’ וברכה

הנה אין דרכי בכך להכריע בדברים שכבר עמלו אחרים לדון ולהכריע בזה, הן משום שאיני ראוי לכך, והן משום שבכל כה”ג יבוא אחר וישיג ממקו”א ואין לדבר סוף, כמ”ש כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה, ז), ובפרט שכפה”נ הוא ת”ח כותב המאמר, וגם לא היו עיתותי עמדי לעיין בכל הדברים.

אבל אגב אורחא אעיר על מה שתמה הנ”ל על הרשב”ץ שהזכיר מכילתא ואינו במכילתא לפנינו, דהנה יעוי’ בזוה”ח איכה ובשאר מדרשים הללו מש”ש, ויש לדעת שדרך הראשונים בכמה מקומות לציין מכילתא גם כשאינו במכילתא לפנינו, דמכילתא הוא כינוי תואר ולא שם עצם, וכמו בעלי התוס’ שהביאו בשם המכילתא דרשא דאך את דמכם וגו’ אך חלק בשם המכילתא, והוא בב”ר שם, ופעמים חזינן דפסיקתא ג”כ יתכן שיש מן הראשונים שהחזיקו מזה שם תואר, למדרשים הבנויים באופן מסויים.

באופן כללי לא הבנתי מ”ט לא הביא במאמר שם דברי הזוה”ח במגילת איכה, דאי’ שם וז”ל, ואנן חמינן בעיינין עוות הדין דאתעביד ביננא.

באינון אנשי חיל די ביומיהון שתיק ולא בעא דינא.

דדחיל מינייהו דחילו סגי ולא יכיל לקיימא קמייהו.

וכיון דעברו לההוא עלמא (נ”א דאתי) בתיובתא.

קיימא [נחש] קמי קב”ה ותבע דינא ודייק קרא דכתיב וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת אמר קב”ה לנחש יוסף לא היה איש.

ונמצא בידו וגו’ הא בידיהון לא אשתכח.

אהדר וקאמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא.

תמני מאה שנין הוה קיימא ההוא נחש ותבע דינא.

ואנן תנינן מאן דאתחייב בתרי דינין אתדן בחמירא.

ווי מאן דקביל עונשא על חובוי דהא מיתה מכפרה על חובין ואהדר לקבל עונשא אוחרא.

ווי די התעותו אנשי החיל וסמאל ונחש קיימו [לתבעא דינא].

על דא יאות לן למבכי ולמספד דקרתא קדישא אשתארת בדד מכל טבין דהוו בה.

בההיא שעתא נחת סמאל ובלבל עלמא ואעיל רוחא דא במעוי דההוא רשע מלכא דרומי ותבע דינא מתקיפי עלמא ווי לדא ווי לעלמא עוות דינא לא אשתכח מן יומא דאתברי עלמא כדא.

איכה בניך עמודים דעלמא קיימין סמכין דעלמא קיימא עליהון (ואנא) [ואנת] מתעטר’ עליהון בכל יומא היך התעוותו ע”י דנחש היך התעוותו רוחין קדישין לאתלבשא בלבושין נכראין אחרנין למידן לון בקלנא סגי ווי לדא ווי לעוותא דא עכ”ל.

ולכאורה זה ראיה שהיו בבת אחת, ואולי אינו מוכרח, אבל הו”ל להביא זה.

עוד יש להעיר קצת על מה שנטה לומר שהשמד של י’ הרוגי מלכות הי’ רק בזמן ביתר, דהנה כתוב בשיר השירים רבה פרשה ב וז”ל, רבי אוניא אמר ד’ שבועות השביען כנגד ד’ דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים, הה”ד (תהלים ע”ח) בני אפרים נושקי רומי קשת, ויש אומרים אחד בימי עמרם, ואחד בדורו של שמד, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים וכו’ עכ”ל.

ומבואר שדורו של שמד היה לבד מדור הרוגי מלכות.

וענין זה של דורו של שמד נזכר הרבה פעמים בחז”ל כדוגמא של אנשים שמסרו כל נפשם על קדוה”ש בקדושה ובטהרה בייסורים נוראים, ראה בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא יא – ויהי בשלח) וז”ל, א”ר חייא בר בא אם יאמ’ לך אדם תן נפשך על קידוש השם, אמור אני נותנה ובלבד שיתיזו את ראשי מיד, ולא כדורו של שמד שהיו נותנין כדוריות של אש תחת בשיחיהם וקלומיות של קנה תחת צפרניהם.

וכתוב עוד בפסיקתא דרב כהנא שם וז”ל, לדוד אליך י”י נפשי אשא (תהלים כה א).

אשא כת’, אמ’ דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים תשוח נפשי על אילו שהן עתידין ליתן את נפשן על קידוש השם, ואיזה זה, זה דורו של שמד.

וכתוב במדרש שמואל פרשה יט וז”ל, ר’ הונא בשם רבי אחא לשלשה חלקים נתחלקו הייסורין, אחד לדורות, ולאבות, ואחד לדורו של שמד, ואחד למלך המשיח.

ובמדרש תהלים (שוחר טוב) מזמור טז וז”ל, ירבו עצבותם.

אמר דוד הרבית עצבונות לדורו של שמד, שמתו על קדושת שמך, אמר ליה הקדוש ברוך הוא שמא הפסידו כלום, בל אסיך נסכיהם מדם, דמם חשוב לפני יותר מכל הקרבנות, אמר ר’ לוי בשם ר’ אידי שלשה חלקים נחלקו היסורין, אחת נטלו אבות העולם וכל הדורות, ואחת דורו של שמד, ואחת מלך המשיח, מה היו עושין בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן, ונותנין אותם תחת שיחיהם, ומשיאין נפשותיהן מהם, וחוזרין ומביאין קרומיות של קנה, ונותנין תחת צפרניהן, ובדבר הזה מתו על קידוש השם.

ואכמ”ל לשונו חז”ל בזה, ונוח לומר שהכוונה לעשרה הרוגי מלכות.

וכתב רמב”ן עה”ת בראשית פרק לב וז”ל, וירא כי לא יכל לו – מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ועל כן לא יכול לו המלאך להזיקו, כי לא הורשה רק במה שעשה עמו להקע כף ירכו.

ואמרו בבראשית רבה (עז ג) נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו, זה דורו של שמד.

והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן, והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה כדור של רבי יהודה בן בבא וחביריו, כמו שאמרו (שהש”ר ב ז) אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושים בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן.

ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז ויבא יעקב שלם עכ”ל.

והזכיר זה על דורו של ר’ יהודה בן בבא, והיותר קרוב שהיה הכל בדור אחד אבל אין מוכרח שהיה בפעם אחת.

כ”ז כתבתי מקופיא כעת להערה בעלמא, ולא מצאתי עתותי בידי לראות כ”כ כל החומר [ובאופן כללי רציתי להעיר שדרכה של תורה הוא שלא להרהר אחר דברי הראשונים ובודאי שלא לדחות דבריהם].

קרא פחות

שלום רב למערכת עם סגולה

אשרי העם אוהבי תורה כאלה.

ראיתי פעם מאמר בדבר השועל, אם פיקח הוא אם לאו.

ואיני זוכר איפה הוא ומה היה כתוב שם, והנני זקוק לזה כעת.

התוכלו להשיב לי משהו בדבר השועל, החכם הוא אם לאו?

חז”ל תיארו את השועל כפיקח, ואמרו (ברכות דף סא ע”ב) “אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות”.

האמנם שם אמרו לו “לא םיקח אחתה” אלא טיפש אתה”.

וע”ע בס’ תולדות יעקב יוסף (פרשת בא) שהקשה עמ”ש המשנה “הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים”, ופירש”י “שועלים – אנשים ריקים”, והלא שועל הוא פיקח שבחיות ולמה לא יהיה ראש לאנשים כאלה.

עיי”ש מה שביאר.

הנני

אליהו בר שלום

דיין ומו”צ שכ’ רמת שלמה בעיה”ק ירושת”ו

ראש בית הוראה “משפטי החיים” בת ים

***

תשובה

לכבוד הגאון הרה”ג רבי אליהו בר שלום שליט”א

שלום וברכה

אחד מן הקדמונים חיבר הספר משלי שועלים, רבי ברכיה ברבי נטרונאי הנקדן, ובו הרבה משלות, והשועל הוא גיבור החכמה במשלות שלו, והוא מבוסס על עיניני משלי שועלים בסנהדרין ל”ט ע”א, וברש”י שם ביאר הענין מפי השמועה על ג’ משלות שנשארו בגמ’ שם שזכרו.

ואביא בזה לשון היד רמ”ה שהעתיק הגמ’ ורש”י שם, אמר רבי יוחנן שלש מאות משלי שועלים היו לו לר’ מאיר ואנו לא (באנו) [באו] לידינו אלא אחת אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה דהוה מייתי עלה ר’ מאיר חד משל בשועל שרימה לזאב להכנס לחצר יהודי בערב שבת ויתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת כשבא ליכנס לשם הלקוהו בא להרוג את השועל אמר לו לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל כל נתח טוב אמר לו בשביל אבא אני לוקה אמר לו הן אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה אבל בא עמי ואראך מקום לאכל ולשבוע בא לו על הבור ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים נכנס השועל בדלי והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה אמר לו הזאב למה אתה נכנס לשם אמר לו יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע הראהו דמות הלבנה במים כמין גבינה עגולה אמר לו אני היאך ארד אמר לו הכנס אתה בדלי העליון נכנס והכביד וירד ודלי שהשועל בתוכו עלה אמר לו היאך אני עולה אמר לו צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו כך מצאתיו בפי’ ר”ש ז”ל עכ”ל היד רמ”ה.

ועי”ש במהרש”א מש”כ להשלים המשל עי”ש.

ויעוי’ מה שכתב בשו”ת להורות נתן (ח”ד בהקדמה, ד”ה ובבחינה זו) וז”ל, ובבחינה זו יתפרש הא דסנהדרין (לח ב) דאמר רבי יוחנן כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה, הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי, ואמר רבי יוחנן ג’ מאות משלי שועלים היו לו לרבי מאיר ואנו אין לנו אלא שלש עכ”ד.

וצריך ביאור מה החשיבות לומר משלים שאינן אלא סיפורי דברים, גם קשיא וכי רבי יוחנן לא יכול למשול משלים יותר משלש.

וגם צ”ב אמאי נקט משלי שועלים דוקא.

אולם הכונה, דרבי מאיר כשלימד תורה לתלמידיו, הנה מלבד שלימד אותם שליש שמעתא ושליש אגדתא, לימד אותם דרכי התורה על ידי שהוא עצמו היה להם למשל ולדוגמא איך ללמוד ואיך לעבוד את השי”ת בכל לבבו, ורבי מאיר היו לו שלש מאות מדרגות ומדות טובות שהיו למשל לתלמידיו, ונקראו משלי שועלים כי רק מי שהיה בו מדת הפקחות של שועל יכול ללמוד ולעמוד בסוד מעשיו של רבי מאיר, כי רבי מאיר הסתיר את מעלותיו מעיני בני אדם ושם מסוה על פניו – וכרמז אמרם (בראשית רבה פ”כ י”ב) “בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור” שהאור הגנוז שבפנים היה מכוסה בכתנות עור – ורק על ידי מדת הערמה של שועלים היה אפשר לעמוד עליהן.

ועל זה הצטער רבי יוחנן שאנו אין לנו אלא שלש, כי לא החזיק טיבותא לנפשיה ולא ראה בעצמו אלא שלש מדות טובות היכולות להיות למשל ולדוגמא לאחרים ללמוד ממעשיו הטובים עכ”ל.

מה שבגמרא בברכות איתא שאמרו לו טיפש אתה, יש ליישב שהסברא שלו היא טיפשת, אבל בעצם הוא היה חכם לרעה, שהרי אילו היה מצליח לרמות את הדגים הרי הצליח במרמתו, וגם אם לא יצליח במרמתו מ”מ אין חייב הפיקח להצליח בכל תעלוליו, אלא שהוא עושה דבר מרמה ולפעמים יוכל להצליח ולפעמים לא יצליח ככתוב לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם (קהלת ט, יא).

בכבוד רב

לכבודה של תורה

***

קרא פחות

כתיב [דברים פרק ל פס’ יט] העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, והקשה כת”ר מה שייך אתה וזרעך, דמה יש לזכות ע”י המצות לבנים.

תשובה – באמת איתא בסנהדרין [דף קד ע”א]: ברא מזכי אבא אבא לא מזכי ברא דכתיב ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל אין יצחק מציל את עשו השתא דאתית להכי אחז נמי לא אימני משום כבודו של חזקיהו ע”כ, ומשמע דלא מהני ולא מידי אב לבן במצות שעשה.

אכן יש לידע שאי”ז פשוט כך כלל דהרבה אופנים נמצא דאבא ג”כ מזכי ברא, וכמו שנראה.

א) והנה לפרש מקרא דידן לכאורה א”צ ליכנס לכל אופנים הללו, שכן המשך המקרא הוא [דברים פרק ל פס’ כ]: לאהבה את ה’ אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה’ לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם.

היינו שתהא א”י ניתנת להם, ופשוט שזוהי קללה העוברת מאב לבן, כיון שאם האב גלה לחו”ל גם הבן גולה לחו”ל שזהו מקומו מעיקרא, ובפרט לפי’ הת”י וז”ל: ותתכנשון בסוף גלוותא ותיתבון על ארעא דקיים יי לאבהתכון לאברהם ליצחק וליעקב למתן להון.

פי’ ותתאספו בסוף הגלות ותשבו על האדמה שנשבע יי לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם.

וא”כ ודאי תוספת זכות תהא לאבות, דע”י שיבואו האבות לא”י יזכו הבנים ג”כ להיות שם.

אם כי בקרא דלעיל גופיה פי’ הת”י דמיירי על עולם הבא, אכן אפשר דלעתיד לבוא כשיבנה בהמ”ק וישובו הגליות קרי ליה עוה”ב.

ב) ואמנם גם לפי פשוטו א”צ לבוא רחוק כ”כ, דבודאי אם האב שומר מצות כדין ומלמד את בניו וב”ב אחריו לשמור דרך ה’, הבן ירצה עכ”פ ברצונו להיות הולך בדרכי אביו, ומאידך אם האב מזלזל במצות הבן עלול ג”כ לילך בדרך זו, וזהו עצה עבור כ”א שמשקיע בחינוך הילדים שידע שבדוגמא שלו ילדיו רוצים להמשיך.

[ויש להוסיף שבזמנינו רבים משתמשים בה בעצה זו בדרשותיהם, ואפשר שגם כאן המכוון ע”ז].

ג) והנה באמת אשכחן כמה אופנים דאבא מזכה ברא בפועל בדין של מעלה וכמ”ש, וראשית כל נביא בזה האופן הנזכר בסנהדרין שם הואיל ואתאן לזה, וז”ל הגמ’ שם, דמקשי’ התם [דף קד ע”א]: ומפני מה לא מנו את אחז [פי’ בין המלכים שאין להם חלק לעוה”ב], אמר רבי ירמיה בר אבא מפני שמוטל בין שני צדיקים בין יותם לחזקיהו, ר”ל דאהני זכות שניהם יחד, וע”כ גם זכות האב אהני לזה דאל”כ הול”ל מפני שהיה אביו של חזקיה, ולא הו”ל להזכיר יותם.

ד) הנה בכ”מ אשכחנא בחז”ל שבנים מתים כשהם קטנים, וכמ”ש בחז”ל בשבת לב ב שבעון נדרים ומזוזה וביטול תורה בנים מתים כשהם קטנים, ועיין שם עוד בדף קה א, וכן במדרש רבה ותנחומא [פ’ קרח], נזכר שבעון המחלוקת מתים אפי’ יונקי שדים, הובא ברש”י שם, וכתב שם בפי’ ר’ חיים פלטיאל, וק’ בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים ומאי תימ’ אית בדבר, וי”ל זהו תימ’ (שלא מתו) [שמתו] מגדולם ועד קטנם שאף הגדולים יצאו מעונש מיתת אביהם ולכלל עונשים לא באו כגון גדולים (מי”ח) [מי”ג] ופחות מכ’ שנים, ועוד לא מתו כאן בעון נדרים.

ובספרי כי תצא פיסקא רפ: איש בחטאו יומתו, אבות מתים בעון עצמם ובנים מתים בעון אבותם [נ”א עצמם].

ובמדרש זוטא [רות פרשה א]: וימותו גם שניהם.

אל תאמר עין צרה אינו מכה אלא באבות, ללמדך שעין צרה מכה אף בבנים.

אמר ר’ חייא בר אבא עד שלש עשרה שנה הבן לוקה בעון האב, מכאן ואילך איש בחטאו ימות עכ”ל.

וז”ל הרמב”ם [בהלכות תשובה פרק ו הלכה א]: פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן שהקב”ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה, והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים, בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו כמו שהודענו ראוי להפרע ממנו והקב”ה יודע איך יפרע, יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקניינו הן וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש, ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה, ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא עכ”ל.

לפ”ז י”ל דלמען תחיה אתה וזרעך היינו שלא ימותו בעונך.

ה) הנה אשכחן שיועיל זכות האבות לבן ועון האב לבן כשאוחזין מעשה ידיהם בידיהם, וז”ל הגמ’ ברכות ז’ א’, כתיב פקד עון אבות על בנים וכתיב ובנים לא יומתו על אבות ורמינן קראי אהדדי ומשנינן לא קשיא הא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ע”כ.

ובמסכת סנהדרין [דף כז ע”ב]: ואף בעונות אבותם אתם ימקו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אתה אומר כשאוחזין או אינו אלא כשאין אוחזין כשהוא אומר איש בחטאו יומתו הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן.

ובפסיקתא דרב כהנא [פיסקא כה – סליחות]: פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים (במדבר י”ד), לארבע דיוטות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, בזו יין ובזו שמן, ובזו דבש ובזו מים, נפלה דליקה באחת מהן הם מכבות זו את זו אבל אם היו כולם של שמן כולן נשרפות, כך בזמן שהם תופשין מעשה אבתם דור אחר דור דור אחר דור הם נידונין על ידם, אבל אם היו משורגין דור אחד צדיק דור אחד רשע, לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וג’ (דברים כד: טז).

באותה שעה שמח משה וא’ אין בישר’ קוצץ בן קוצץ { פי’ רשע בן רשע, ע”פ זית רענן על הילקוט, לבעל המגן אברהם.

}עכ”ל.

ובמסכת סוטה דף לא ע”א, מאי איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה איכא הא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור הכא כתיב לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי והתם כתיב ולשומרי מצותיו לאלף דור התם נמי כתיב לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה.

ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ ועושה חסד לאלפים יכול ליוצאי ירך בלבד ת”ל לאלף דור.

יאמר זה שאלו כן הייתי אומר הא אינו עושה אלא לאלף דור ומנין לאלפים ולאלפי אלפים ת”ל ועושה חסד לאלפים.

לאהבי למי שעושה לפני מאהבה.

ולשומרי מצותי למי שעושה לפני מיראה להודיעך כמה מעלות יש בין העושה מאהבה לעושה מיראה וללמדך שמדת הטוב מרובה יותר ממדת הפורענות על אחת חמש מאות.

וברש”י שמות [פרשת כי תשא פרק לד פס’ ז]: פקד עון אבות על בנים, כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר (שמות כ ה) לשונאי.

ועל רבעים, דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים.

וכתב הרא”ם בפרשת בחקותי: בעונות אבותם אתם כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.

כאילו אמר ואף בעונות אבותם, כשהם אתם, דאם לא כן מאי אתם.

אבל בתורת כהנים שנו: “ואף בעונות אבותם אתם ימקו – והלא כבר הבטיח המקום ברוך הוא לישראל שאינו דן אבות על ידי בנים, ולא בנים על ידי אבותם, שנאמר (דברים כד, טז): ‘לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות’ אם כן למה נאמר ‘ואף בעונות אבותם אתם ימקו’, אלא בזמן שהם תופשים מעשה אבותם דור אחר דור, הן נדונין על ידיהם”, משמע דמכח קושית המקראות אמרו זה, וכן בפרק קמא דברכות (ברכות ז א), ולא ממלת “אתם”.

ויפרשו מלת “אתם” עם עונם, לא עם הנשארים, כאילו אמר: ואף בעונות אבותם עם עונם יחד, ימקו.

והמהר”ל בספר תפארת ישראל [פרק לח] כתב: אבל יש בזה דבר מופלג ועמוק.

כי הרשע כאשר הוא בעל חטא, הוא יוצא מן הראוי והיושר, לסור מהיושר ולהיות חוצה.

ובשביל כך דבק הרשע ברע, כאשר יוצא מן היושר.

כי היושר הוא הטוב, וכאשר סר מן היושר הוא הרע.

וכאשר דבק האדם החוטא ברע, דבק הוא וזרעו היוצא ממנו ברע.

ולפיכך משלם חטא האבות אל חיק הבנים.

ודבר זה עד ד’ דורות.

וזה כי יש לזרעו של אדם כח פנימי.

ודבר זה מבואר בחבור גבורות ה’ (פט”ו) אצל “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו” (שמות א, כב).

כי כח זרע של אדם כחו פנימי, כמו שתראה בפרי, אשר הזרע בפנים.

ושם בארנו באריכות.

והחוטא, כאשר חוטא דבק הוא וכח זרעו בחיצונות, הוא הרע.

ולפיכך הרע מגיע לבנים עד ד’ דורות, כנגד החיצונות, שהם נגד ארבעה צדדין, שדבק בו כח זרעו ברע, שיוצא מן מדרגה הפנימית.

ולפיכך העונש נמשך עד ד’ דורות בלבד.

אבל הצדיק, שהוא וכחו דבק בטוב ובחסד, הוא וכח זרעו דבק במדרגה העליונה מאד, עד התחלת העולם.

וכבר התבאר למעלה (פל”ד) כי העולם נברא בב’.

ונתבאר שם הטעם למה נברא העולם בב’ דוקא, כי דבר זה ראוי לעולם, כמו שהתבאר.

ועד שם מגיע מדרגת הצדיק, ולפיכך “נוצר חסד לאלפים” (שמות לד, ז).

הרי כי ההפרש שיש בין הרשע ובין הצדיק; כי הרשע משלם לו עד ד’ דורות, שכך ראוי מצד עצמו של כח הזרע.

שהרשע, הוא וכח זרעו דבק ברע.

ותראה כי הענף האמצעי היוצא מן האילן, אשר אינו נוטה מן האמצעי, הוא נמשך ביותר עד אלפים.

ואשר נוטה מהאמצעי, הוא נוטה לחוץ לד’ צדדין.

ולפיכך החוטא כחו עד ארבע דורות, אשר דבק ברע כמו שהתבאר.

וכן הצדיק הוא לפי מדרגת דביקותו בטוב, כמו שאמרנו.

והבן הדברים האלו עכ”ל המהר”ל.

וחזינן שאם אוחז מעשה אבותיו זוכה לשכר הגמול כאביו, ומאידך אם יחטא פעמים שיזיק לבן אם אוחז מעשה אביו כנ”ל, וע”ז אמר הכתוב למען תחיה אתה וזרעך.

ו) והנה הרבה פעמים נזכר בחז”ל ענין הכללי של זכות אבות, נלאיתי מלהביאם.

ופשוט שמה שהאב מוסיף בצדקו, שיועיל זכותו גם לבן, ולכאורה זהו ענין אחר ממחזיק מעשה אביו דלעיל, שהוא שכר גמור, אלא כאן הוא כעין פירות המעשים, וראיתי לשון האלשיך בזה [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ יט]: וזה תעשה למען תחיה אתה וזרעך.

והוא כענין מאמרם ז”ל (מדרש שמות מד, ג) אם קבלו האבות פירות מעשיהם בעולם הזה מה היה נשאר לבניהם אחריהם, באמור משה זכור לאברהם כו’ וכמה דורות שאכל זכות אבות.

וזה יאמר פה מה שלא תאכל פירות בעולם הזה יסכון לך למען תחיה אתה וזרעך כי פירותיך יועילו לזרעך עכ”ל.

ובמסכת אבות דרבי נתן [פרק לו]: ר”ג אומר הרי הוא אומר למען ירבו ימיכם וימי בניכם (שם י”א כא) ואומר לא יומתו אבות על בנים (שם כ”ד ט”ז) כל זמן שהאב מאריך ימים הבן מאריך ימים.

אין האב מאריך ימים אין הבן מאריך ימים.

ובאמת ענין זכות אבות לכאורה הוא גם כשאין אוחז מעשה אבותיו, כדמשמע בעלמא, ומאידך ענין עושה חסד לאלפים הוא באוחז מע”א, דומיא דמשלם וגו’, דמיירי רק באוחז, ויש להוכיח כן גם מדאמרי’ מרובה מידת הטוב א’ מחמש מאות, ואם איתא דמידת הטוב גם באין אוחזין הוא תשלום גמור א”כ מרובה בלא שום צד השואה בעולם כיוןדמדת הרע הוא רק באוחזין מעשה אבותיהם.

ז) הנה בודאי יש מיתות שנענשין ע”ז גם בניו, וגם אם לא בכל כרת, אבל לכה”פ בחלקן, וז”ל התוס’ ברפ”ק דיבמות [דף ב ע”א ד”ה אשת אחיו]: לרש”י שאומר דכל כרת הוא וזרעו נכרת דהיינו דאיכא בין כרת למיתה בידי שמים אלא לריב”א שאומר דאין נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי כו’ ע”ש.

וזהו למען תחיה אתה וזרעך, שלא ימותו בעונך.

ח) עוד יש לציין בזה מה דאי’ בפרשה זו גופה לעיל מינה בפסוק ט”ז וחיית ורבית וברכך ה’ אלהיך וגו’, ופרש”י הרי החיים, ור”ל דבכלל הברכה שמתברך ע”י קיום מצוות ה’ הוא שיתרבו מצוות ה’, וכדכתיב לא יהי’ בך עקר ועקרה, וכן כתיב בפ’ כי תבוא וברך פרי בטנך וגו’, ובקללות אח”ז נאמר איפכא.

א”כ גם ביאור קרא דהכא נכלל בפירושו כך, שאם יקיים מצווות ה’ יחיה הוא וזרעו, שיתרבה זרעו ויחיה.

ט) עוד אציין מה שרמז הרמב”ן בשער הגמול על סוד העיבור, וז”ל: (תורת האדם שער הגמול – קיט): אף על פי כן עם ההעלמה הזו יש בטענה הזאת סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה, והוא רמוז בדברי רבותינו ונכלל בענין סו”ד העיבו”ר שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים, והוא תשובתו של אליהוא על תוכחותיו של איוב, ואתה יודע שהיה איוב צדיק גמור בעיניו והיו יסוריו שלא על חטא ועבירה לפי דעתו עד שהיה קורא תגר עליהם כמו שהזכרנו.

ועוד כתב (קכ): וסוף דבר ראוי להאמין בזה הענין לכל בעל מקרה ופגע, כי מקרהו וצרתו על עונו ופשעו, וישוב על הנודע מהם בתשובה, ועל לא הודע שלו שאינו זכור בהם יתודה מן הסתם, ואם יראה צדיק אובד בצדקו יהיה מיחס זה תחלה אל מיעוט עבירות שעשה, וכן יחשוב ברשע השלו יהא תולה שלותו בצדקה או מעשה הטוב שעשה, ואחרי כן אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור, רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב, וזו אינה קושיא בדעתו של אדם, רק למי שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק ואין לו פשע ועון מספיק לרעה המוצאת אותו, ואפשר שישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו.

אבל זה הספק אף על פי שהוא מועט עם הספק האחר שהוא רב ממנו, שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל ענין ההצלחות, יהיה החושב מיחס תלאות הצדיק בעיניו או שלות הרשע הזה, בסוד הנזכר הנכלל בשם סו”ד העיבו”ר, אם זכהו האלהים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה לאחר שישמר בו מאד מן המכשול והטעות, כי לא רבים יחכמו, ואם לא שמע אותו יהא תולה הענין בו על דעת יודעיו, ועם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע, שיש אחרי כל זה צדק גמור וטוב טעם במשפטי האלהים מן הצד הנעלם, והכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים עכ”ל הרמב”ן.

עוד ברמב”ן שמות פרק כ פס’ ה, והסו”ד הנסת”ר בפוקד עון אבות על בנים בתחלת ספר קהלת (א ד) תמצאנו, וכבר כתבתיו (בראשית לח ח), עכ”ל.

ולחביבות דברי הרמב”ן הנני מעתיק כל לשונו בבראשית שם, ואם ילאה הקורא בזה יוכל לדלג ע”ז (עד דברי ה”ר שם טוב להלן), וז”ל שם: ויבם אותה והקם זרע לאחיך – הבן יקרא על שם המת, לשון רש”י.

ואין זה אמת, כי במצות התורה נאמר גם כן (דברים כה ו) יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל, ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ותקראנה אותו עובד לא מחלון (רות ד י).

ועוד, שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן.

ולא אמר הכתוב “ויאמר אונן” אבל אמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע.

אבל הענין סו”ד גדו”ל מסודו”ת התור”ה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע.

והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת.

והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה.

ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה.

ובבראשית רבה (פה ה) אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו.

וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקדוש ברוך הוא להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם, כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה ולא בהם, כמו שהזכרתי.

והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כה י) כי עתה חלץ מהם, וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל.

וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה, הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות.

והמשכיל יבין עכ”ל הרמב”ן שם.

והנה הרמב”ן סתם ענין זה של סוד העיבור והשאיר הענין בגדר סתום.

אכן על אף שאין לי עסק בנסתרות אך מ”מ שייך לעמוד על אפס קצהו מתוך הדברים שכתב תלמידו ה”ר שם טוב בן גאון ז”ל בס’ מאור ושמש שלו { דף לז ב.

הובא ברמב”ן מהדו’ מוסד ר’ קוק שם, ובשער הגמול מהדו’ סופר סוף או’ לב עמ’ נט.

}וז”ל: כונת הרב ז”ל על מה שכתוב דור הולך ודור בא, ובבהיר ‘שכבר בא’, ועוד אמר לי מורי מדכתיב (שם ח י) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו כלומר שהדור שהולך עתה בא בעוון האב, כי נפקד עונו לבא פעם שנית על הבן הזה שבא עתה.

הנה ה”ר שם טוב חפץ להטיב עמנו אבל הוסיף סתימה על סתימתו וכיסוי על כיסויו, אכן לע”ע שכבר נתפרסמה חכמת האמת בעולם אפשר להבין קצת הענין, דהנה בשבחי האר”י ז”ל הובא משמו ענין זה של העיבור דהיינו שנפשו של אדם שמתה מתעברת באדם חי.

מובא שם על האר”י שקם לא’ ע”ש שנתעברה בו נשמת רב דימי ע”ש.

אף דהרמב”ן ז”ל לא נתכוין דוקא למצב זה שנכנסת הנשמה בחיי הגוף, אכן בכלליות כונתו על ענין זה של הגלגול, ובזה מבוארים הדברים.

מה שהובא מס’ הבהיר דור הולך ודור בא, ‘שכבר בא’, ר”ל שכבר היה מתחלה ועתה שב.

מה שהובא על הפסוק ‘רשעים קבורים ובאו’, פי’ שהיו קבורים ובאו בגלגול, ‘וממקום קדוש יהלכו’, ר”ל שעלו לב”ד של מעלה ופסקו עליהם ד”ז.

מה שהובא על ענין היבום בהקשר לסוד זה, היינו כדאי’ בזוהר חדש פ’ כי תצא שנשמתו באה בולד ע”ש, ולכך גינו כ”כ שם מי שאין משאיר בן בעוה”ז, כיון שאין המשך לנשמתו.

וזהו שהובא בענין פוקד עון אבות על בנים, כיון שהבן הוא מנשמתו של האב.

והראני עוד יד”נ גיסי הג”ר יהודה בלומנטל שליט”א עוד לדברי המקובלים (הוב”ד בס’ שומרי אמונים) דמש”כ בפ”ק דברכות צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע [א”ה זהו ההו”א בגמ’ שם, אבל לק”מ], הכונה שנשמתו בגלגולה הראשון היתה כך.

והנה הרמב”ן כתב לשון חזקה מאוד בשער הגמול.

שאחר שהאריך מאוד בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כתב שם אח”ז דכל מי שיודע ענין זה של סוד העיבור לא יהיו לו כל הקושיות שיש לו, ואומר עוד שגם מי שאין יודע סוד זה מ”מ יוכל לסמוך שיש תירוץ, וכמו שהובא לשונו לעיל, והדבר מעניין איזה סוד הוא שיוכל בהנף יד לתרץ כל קושי זה שהאריך בו הרמב”ן טובא כ”כ לעיל מזה שם הרבה.

ולפ”ז באמת הכל מתיישב כיון שהצדיק יוכל להיות גלגול הרשע והרשע יוכל להיות גלגול הצדיק, וכ”א יוכל להישפט ע”פ גלגולו הקודם [עיין בזוהר ר”פ משפטים].

והנה הדברים פרוסים ומחוורים כשמלה, עד שאכן נראה כי לזו היתה כונת הרמב”ן בכל דבריו הללו.

מה שהסתיר הרמב”ן ענין זה הוא משום שסבר שזהו ענין של נסתרות, ואין מוסרין אלא לצנועין, יתכן ג”כ משום שהיו לפניו מפקפקים ע”ז, ולא רצה ליכנס לויכוחים, ובלא”ה עיקר הסוד בודאי הוא יותר עמוק וזהו רק שער ומפתח לזה.

ונשוב לענינינו, דהנה נתבאר בדברי הרמב”ן ז”ל שיש מצב של גלגול הנשמה שיוכל הבן ליענש בעון האב משום שהוא המשך מנשמתו, וזהו למען תחיה אתה וזרעך כדי שיוכל הבן לזכות לטוב ה’ בזכות אביו ולא ליענש עליו.

וזה שייך לפוקד עון אבות דלעיל.

קרא פחות

{בס”ד מודיעין עילית יום ג’ לסדר תולדות תשע”ו} מה שהקשה במה שאנו אומרים בתחילת תפילת שמו”ע הפסוק (תהלים נא יז) ה’ שפתי תפתח, דק’ חדא דהעיקר הוא הכונה ואמאי מתפללין על השפתים, דהו”ל להתפלל על הלב.

ועוד הק’ דמהו ופי יגיד תהלתך, כיון שרוב התפילה אינן אלא בקשות.

תשובה כתוב בסידור הגר”א אישי ישראל, בשיח יצחק ריש שמונ”ע וז”ל, וכ’ עוד המ”צ ותקנו לומר ה’ שפתי תפתח לפי שצריך האדם להלביש חרדה בבואו לפני מלך גדול ונורא.

עד שמרוב הפחד לא יהי’ לו פתחון פה לדבר, ואח”ז הביא שם ל’ האלשיך ר”פ ואתחנן [מלבד מה שנביא לקמן] וסיים וזה שתקנו לנו אנשי כנה”ג לומר בתחילת התפילה ה’ שפתי תפתח, כי מרוב הפחד והמורא והבושה לא אוכל לפתוח שפתי, והראני מה שאדבר לפניך כי מעצמי אני ירא לגשת ולבקש מלפניך, או לתאר לך שבח או תהילה, רק שהדבר אשר תשים אתה בפי אותו ישמור פי להגידם עכ”ל.

והדברים מבוארים יותר בסידור הגר”א לרבי נפתלי הירץ ובס’ הגאון, שעל האדם הבא להתפלל יש ללבוש אימה ופחד, עד שיהא כאלם לא יפתח פיו מרוב חיל ומורא, וע”ז תקנו ה’ שפתי תפתח, ר”ל ע”י נס יפתח הקב”ה שפתיו ויתפלל, ע”ש בס’ הנזכר מה שהביא המעשה בזה.

אכן הנהגה זו תיתכן רק לצדיקים וחסידים שבכל דור ודור, או אף רק לחסידים הראשונים משנים קדמוניות, אך יש זה באופ”א גם לדידן ע”פ מ”ש בכתר ראש להגר”ח מולוז’ין עמ”ש הקדמונים (ר”ל בחובת הלבבות) תפילה בלא כונה כגוף בלא נשמה שאע”פ שאינה כקרבן בהמה, מ”מ הו”ל כמנחה שהיא קרבן שאין בו רוח חיים, ומדבריו מבואר שעיקר העיקרים בתפילה הוא להתפלל, ר”ל להוציא הדברים בפה, והכונה היא תוספת הדבר, וממילא שייך שפיר מה דאשכחן שתקנו לבקש רק על הפה והשפתים.

ועוד יש לידע כי חובה גמורה לו לאדם לידע מה הוא הולך ואומר לפני ה’, כדאיתא בס’ קהלת, אל תבהל אל פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דברך מעטים, ולכך צריך להתפלל שיהיו הדברים שגורים בפיו, שאוי לו לאדם שמדבר בפני המלך ואינו יודע מהו מדבר.

ובר”פ ואתחנן כתב האלשיך, וז”ל, וגם על זה פקח עיניו עזרא הסופר ובית דינו, וישימו פתח דברינו בכל תפלה, פסוק אדני שפתי תפתח כו’ להעיר לבב אנוש על ככה, שהחי יתן אל לבו לפני מי הוא עומד, כי צריך לבקש מאתו יתברך יודיענו מה נאמר לו.

ובזה ישקיף וירא לשית לבו ונפשו אל הדברים אשר ידבר נאותים אל קונו, ולא יחטיא.

והמה בחרו בפסוק הלזה, שהוא מכוון ומיוחד אל הענין שהוא שם אדנות, אשר הוא פתח שער התפלות, וממנו נבקש פתוח יפתח שערי שפתותינו, בדרך נכון לבא תפלתינו בפתחי שערי תפלה לאל עליון גואלנו עכ”ל.

ועוד מצאתי בס’ פנים יפות לבעל ההפלאה ז”ל, בר”פ ואתחנן וז”ל, ואתחנן אל ה’ בעת ההוא לאמר.

י”ל מלת לאמר על דרך שאחז”ל [ברכות ד ב] המתפלל צריך שיאמר בתחלה ה’ שפתי תפתח, וענינו כי התפלה היא כאילו עומד בהיכל המלך ומבקש מן המלך, ואם יחשוב האדם באמיתת מחשבתו גדולת הבורא אשר סביביו נשערה מאוד, ויכיר בשפלות האנושי יאחזהו הפחד והרעדה לאין תכלית עד כי יהיה כאלם לא יפתח פיו, לולי העזר מאת ה’ לפתוח פיו וז”ש [ישעיהו סה, כד] טרם יקראו ואני אענה, שצריך עזר מאת הבורא להיות התפלה שגורה בפיו כמו שיבואר עוד, וזה שתקנו לומר בתחלה ה’ שפתי תפתח שצריך להתפלל בתחלה שיענה ה’ שיוכל להתפלל, וז”ש עוד הם מדברים ואני אשמע, כיון שהתפלה היא שגורה מאת הבורא ודאי תפלתו מקובלת כמ”ש ר’ חנינא [ברכות לד ב] אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, וז”ש דהמע”ה [תהלים יז, ו] אני קראתיך כי תענני אל הט אזנך לי וגו’, דהיינו כיון שזה שאני קראתיך הוא בעזרתך כי תענני שאוכל להתפלל לפניך, ע”כ הט אזנך לי כיון שתפלתי שגורה ממך, וז”ש ואתחנן אל ה’ בתחלה שיענני ה’ שתהיה שגורה בפי לאמר עכ”ל, ומבואר גם בדבריו ענין זה שיש להתפלל שתהיה התפילה שגורה בפי.

ודרך חדשה ראיתי בדרשות ר”י אבן שועיב (פ’ ויהי ביום השמיני), וז”ל, ואמרו כי זה הוא מנוסה, וכל שכן המתפלל שצריך לכוין אם ירצה שיועיל לו, ועל זה תקנו בתחלת התפלה ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.

שהוא ההגיון החצוני, ולבסוף יהיו לרצון אמרי פי שהוא ההגיון הפנימי, ואם הוא מחשב בדברים עולמיים היאך יאמר והגיון לבי, ואולי ההגיון הוא מתועב ומשוקץ לשם ית’ עכ”ל.

ולפי דבריו מבואר דסגי בזה שמתפלל יהיו לרצון וכו’ דממילא ש”מ שהתפלל בכונה.

ובענין הקושיא הב’ הנה כתב האלשיך על הפסוק בתהילים שם, וז”ל, ה’ שפתי תפתח כו’.

אפשר יאמר ענין רבי חייא ובניו (בבא מציעא פה ב) שבאמרם משיב הרוח נשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא, טרם ישאלו רק בהזכרה בלבד שלא היו עדין שואלים רוח וגשם רק מגידים שבחו של מקום בלבד.

וזה יאמר שתים תעשה עמי, אחד שאתה שפתי תפתח שתלמדני ותעזרני להתפלל.

ועוד שנית, שלא תצריכני עד אשאל רק בעוד שפי יגיד תהלתך בלבד, שאומרי שאתה משיב הרוח ותשיב זיקא, וההיקש בכל שאר הדברים.

או יאמר, וימשכו כל שאר המקראות, כי אחרי אומרו את כל הטובה אשר שאל, נוסף על מחילת חטא וסליחת עון ופשע, אמר במה אקדם ה’ להחזיק לו טובה על זה.

אם אמרתי לשבחו בכל מיני גדולות, מלבד שאם אבא לספר, יאמרו לי סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך (ברכות לג ב).

עוד אני מוסיף ואומר כי אין צריך לומר תהלות רבות, כי אפילו אין בי כח לאחת, כי ה’ צריך ששפתי תפתח כדי שפי יגיד תהלתך שהיא תהלה אחת, ומה גם עתה רבות, אשר שאלתי מאתך ותקיימם עכ”ל.

ונראה עוד דכיון שאמרו ז”ל בברכות ל”ב א’ לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב”ה ואח”כ יתפלל, א”כ א”ש מה שיש לנו מתחילה להתפלל על אפשרותינו לומר השבח, כיון שכעת אנו אוחזים בכך, ועדיין לא באנו לידי אמירת הבקשות, ויתכן שזהו כונת הרוקח בפירושי סידור התפילה [מד; מה] בריש שמונ”ע, (עמוד שיד; שטו), וז”ל, ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך אנו מבקשין לפני המלך הגדול ה’ שפתי תפתח כמו שכתוב ושפתי רננות יהלל פי, שמנענע בשפתיו, כך שכתב, ואומר שפתי תפתח שלא אשגה בתפילתי, ואז פי יגיד תהילתך.

יסדיר אדם שבחו [של הקדוש ברוך הוא] ואחר כך יתפלל, זהו ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך עכ”ל.

 

קרא פחות

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה שליט”א
מדוע יש שנהגו לישב בתענית ביום הסתלקותו של משה רבינו ע”ה, וביום הסתלקותו של רשב”י ע”ה נוהגים בהילולא ובשמחה וכן אסור ממש להיות בעצבות ותיקנו שאין אומרים תחנון, ועוד שאמרו הספה”ק שרשב”י זיע”א ניצוץ נשמתו דמרע”ה ויש שנהגו היום ז’ באד”ב לעלות מירונה.

לתשובת מע”כ הרב, אודה מקרב ליבי
ממני יד’ מוקירך ומעריכך הקט’ א.

}

תשובה

בע”ה אור לח’ אדר ע”ו

הנה מה שאומרים שרשב”י מת בל”ג בעומר אין לזה מקור מוסמך ובעצם בכת”י המקורי של המהרח”ו כתוב שלפי שרשב”י היה תלמידו של ר”ע לכך יום שמחתו היא בל”ג בעומר שאז פסקו תלמידי ר”ע מלמות, והמעתיק של הכ”י העתיק שאז מת ר”ש, וטעות זו היתה מקור כל הספרים המאוחרים שכתבו שרשב”י מת בל”ג בעומר, וניתן לבדוק את הענין, ואכמ”ל, [אי”ז חידוש שלי אלא דבר ידוע מזמנינו].

וזהו עיקר התירוץ.

בנוסף לזאת ישנו הבדל משמעותי בין מיתת מ”ר שהיתה מתוך עצב ויגון עיין ב”ר ס”פ ברכה ומדרש תנחומא ישן, ואוצר מדרשים, והיה זה פורענות שנגזר על משה שלא יזכה להכנס לארץ ולהכניס את ישראל לשם, משא”כ מיתת רשב”י היתה מתוך שמחה גדולה כמבואר באידרא זוטא, שזכה ליאור באור החיים וליהנות מזיו השכינה, וזה החיים האמתיים של הצדיקים מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה (קהלת ג’ כ”א), ולא זו אלא מבואר שם ג”כ שהיה לו תלמיד אחד שזכה הרבה למות עם רשב”י ליאור באור העליון ומסיים עליה בזהר זכאה חולקיה, וג”כ יש שמחה שאז פסקו תלמידי ר”ע מלמות { על תשובה זו כתב אלי הרב יהודה שורץ עורך גליון יין ישן וגליון הידעת, בזה”ל, אציין עוד מש”כ בזה בשו”ת דברי יציב (חלק ליקוטים, עמ’ עב) “וידוע מאא”ז מצאנז זי”ע שאמר למה ביום פטירת משה רבינו הוא תענית צדיקים וביום פטירת רשב”י בל”ג בעומר הוא יום שמחה, לפי שמרע”ה לא השלים כל הראוי לפי גודל נשמתו בעוונות הדור, שלא נכנס לארץ, ולזה יום פטירתו הוא יום אבלות, משא”כ רשב”י השלים כל שליחותו בעוה”ז”.

}.

ויש להוסיף עוד דבאמת יש מן האחרונים שתמהו איך מותר לעשות שמחה כ”כ בפטירת צדיק, ויש שחלקו על כל ענין ההילולא בל”ג בעומר בכל תוקף, והענין רחב מאוד, ועיין מה שהביא מו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א בהלכות חג בחג – הלכות ספירת העומר בכ”ז, ובעוד טעמים מ”ט נחשב יום פטירתו לשמחה.

קרא פחות