פרשת התמיד

בתוס’ ברכות יא ע”ב וברבינו יונה שם מבואר דיש ענין שיהיה מקרא משנה ותלמוד, אבל לגבי המקרא גופא לא נזכר שיש קפידא איזה מקרא יהיה למרות שנזכר שם שאמרו פסוקי ברכת כהנים.

אבל נראה פשוט שיש טעם במנהג זה למה אמרו ברכת כהנים מאחר שיש בו סימן טוב וגם חביב, ועי’ ברמ”א בהל’ שמחת תורה גבי קריאת הנדרים שבתורה ובמשנ”ב שם דהיינו פרשיות שרגילים לנדור לקנותם, וכמו דאי’ בירושלמי שיש לסיים המקרא בדבר טוב כ”ש שיש להקפיד שהקריאה עצמה תהיה דבר טוב.

ועיקר הדין שלא להפסיק בקללות נזכר במשנה ובגמ’ סוף מגילה ואי’ במד”ר אמר הקב”ה אינו בדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך, הלכך ודאי אחר ברכה”ת יש טעם לומר פסוקי ברכה וטובה.

ובמרדכי ריש יומא בשם תשוה”ג שאתם משחקים על מנהגינו גבי הסימנים בליל ר”ה עי”ש באריכות, ומשמע ממסקנתו שכל דבר שיש בו משמעות של דבר טוב יש מקום לתפוס בו וכפשטות הגמ’ בהוריות ובכריתות גבי סימנא מילתא.

אם כי במעשה רב הובא מנהג הגר”א לומר פרשת התמיד אחר ברכה”ת, ונראה שאינו רק במקום ברכת כהים אלא גם במקום משנה ותלמוד דהגר”א סבר שאין צורך בזה (גם בתוס’ שם אי”ז מנהג התוס’ גופייהו דהם סוברים שאף דבר אחד א”צ לפירוש הב”י בתוס’ וכפשטות דבריהם אבל הב”ח חולק בדעתם), ומה שכ’ רבינו יונה הוא רמז בעלמא כמו שהרחבתי בתשובה אחרת ואינו מדינא כלל.

ובבה”ל הל’ ת”ב הביא בשם המאמ”ר דיש צער לת”ח ללמוד מה שאין עסוקין בו עי”ש, וגם הגר”א לשיטתו שסובר שאין לקבוע פסוקים בתפילה מפני טורח ציבור כמו שמצינו לדעתו בכמה דברים, הלכך לא אמר ברכת כהנים אלא רק פרשת התמיד שממילא מחוייב בה כתקנת הראשונים כמו שנתבאר בתשובה אחרת.

והגר”י דויד חתניה דהגר”י הוטנר ביאר ע”פ רמז הנגת הגר”א בזה אבל בודאי שמצד הפשטות אין בזה דין באופן זה דוקא אלא רק שאינו מחוייב ביותר מזה, וכמו הרבה דברים במעשה רב המיוסדין על דינא דגמ’ בלבד.

הוא חובה מתקנת הראשונים ומנהג ישראל.

מקורות:

מש”כ כת”ר שאשה תאמר פרשת התמיד כן דעת הגריש”א קוב”ת ח”א סי’ יד שהיא חיוב על האנשים והנשים אולם רבים נוהגים שלא לומר כלל, וכן בש”ס לא נמצא שום מקור ברור שיש דין בתורת חיוב על היחיד לומר פרשת התמיד אע”ג דהפליגו הרבה במעלתו (עי’ מנחות קי וע”ע תענית כז ע”ב אלא דשם אפשר שעיקר הדברים על קריאה”ת), וכן ראיתי בשם הגרח”ק שאינו חיוב (וכמדומה שראיתי כן בהנהגות הגרח”ק שרשם ממנו תלמידו הרב מיכלשוילי), וא”כ יוצא שלא אמרו הפוסקים הדברים בתורת חיוב, ויש להוסיף דגם אם היה מנהג בזמן הפוסקים לאומרו בתורת חיוב, מ”מ מנהג יכול להשתנות אם השתנה.

וכן ראיתי שכתב כת”ר בשם הגרח”ק שהוא חיוב או קרוב לחיוב, ויש להוסיף שגם בארחות יושר עמ’ צה כ’ הגרח”ק שהוא חיוב, ואולי מקל הגרח”ק רק בשאר קרבנות וכמו שחילק המשנ”ב בסי’ תקנד סק”ז בין אמירת פרשת הקרבנות בת”ב לבין אמירת פרשת התמיד, ושוב ראיתי דבתשובה אחת (ספר הזכרון שיח תפלה עמ’ תרפט) כ’ הגרח”ק דרק פרשת התמיד הוא חיוב ולא שאר קרבנות (ואינו לפני כעת מה שראיתי בזמנו בשם הגרח”ק).

ומקור החיוב בזה כן נזכר ברבינו יונה ברכות ה ע”א שבלי הלקט סי’ ה נזכר שפרשת התמיד חובה, וכ”כ ראב”ן שהוא תקנת אחרונים, ועי’ א”ח דין מאה ברכות אות יד וכלבו סי’ יג מה שהביאו דברי הרר”י, וכ”כ בשוע”ר סי’ מח שנהגו כל ישראל וקבעו חובה על עצמם לקרות פרשת התמיד בכל יום.

ולגוף הנידון לגבי אם הוא חיוב על נשים אם נימא דנשים לא נהגו בו, יעוי’ בתשובה אחרת מה שכתבתי בענין מנהגי אמירה שאינם חובה מן הדין (ד”ה האם נשים מחוייבות באשרי), ויש לציין דכמדומה שלא נהגו רוב סתם נשים בפרשת התמיד.