מנהג

או”ח סי’ שנב ס”א הקורא בספר על האיסקופה ונתגלגל ראש האחד מהספר מיד וכו’ גוללו אצלו וכו’ משום בזיון כתבי הקודש התירו, המחבר לא הזכיר להדיא מה הדין כשכותל האיסקופה משופעת ונח עליו שהחמיר בזה בס”ב בקורא על הגג, אבל נראה דמאחר וכאן קיל אפי’ נתגלגל בחלקו לרה”ר משום בזיון כתבי הקודש, כמבואר בשו”ע כאן ובמשנ”ב סק”ב, א”כ לכאורה כ”ש שנח על גבי כותל משופע שהוא קל מרה”ר כל שאגדו בידו שיהיה מותר, דבכלל מאתים מנה.

ועוד יש לדון באופן שהוא על הגג דבזה אין ביזיון דאיסקופה דדרסי רבים כמ”ש כאן הרמ”א ובמשנ”ב שם, אבל באופן שיש ביזיון גדול אחר כגון שגשמים מנטפין ויבואו למחיקת הכתב והשמות ולגניזת הספר או חלקו, ולכאורה כאן כ”ש דיש להחשיבו כבזיון להתיר בו אפי’ הוא בחלקו ברה”ר או ע”ג כותל משופע כל שעדיין אגדו בידו.

וגם במקום דשכיחי גנבי או חיות רעות (עי’ בביצה טו סע”א וברפ”י דעירובין), לכאורה יש להחשיבו כמקום ביזיון, אם לא דנימא שכאן כיון שהוא עשה הדבר הלכך צריך לעמוד ולשמור משא”כ בביצה ובעירובין שם שלא הוא עשה וגם הוא מחוץ ליישוב, וצל”ע בזה.

יש סוברים שתלוי במנהג האדם עצמו שאם אינו אוכל עצמות מותר לו להחזיר, והיינו כשאין דעתו לענין העצמות (ראה באריכות במאור השבת בשם הגרנ”ק והגרח”ק, ואג”מ ח”ד סי’ עז, ובארחות שבת פ”א הערה עה בשם הגרנ”ק, והגרח”פ שיינברג האריך בזה בספר הזכרון לר”ב ז’ולטי עמ’ תרמג וע”ע במנח”י ח”ח), והיינו בודאי במקום שאין אוכלים העצמות עכ”פ רוב העולם (ראה בהרחבה מחשבת השבת עמ’ קיא ואילך).

ויש שכתבו דאם רגילים במקום לאכול עצמות יש לחוש בזה משום בישול גם אם הוא עצמו אינו אוכל (הגרי”ש אלישיב ארחות שבת פ”א סל”ג, מנח”ש ח”א סי’ ו, שלחן שלמה סי’ רנג יא ב, שש”כ פ”א ריש סי’ כ בשמו, תבנית השלחן סי’ שיח ס”ד אות ב בשם הגרנ”ק, ועי’ חוט שני ח”ב פכ”ו סק”ב, והגר”ש דבליצקי הסתפק בזה, הובא אליבא דהלכתא סג עמ’ קעה, עי”ש).

והיה מקום לומר דעיקר הנידון מתחשב לפי מנהג העולם באותו מקום לכו”ע דאם ידוע שבאותו מקום אין אוכלים כלל דבר זה א”כ לא חשיב אוכל שם (ע”ע מחשבת השבת שם ובאמת ע”ע חכו ממתקים מה שהובא בשם הגרשז”א בהקשר לענין זה), ומאידך גיסא בסוגי’ דמצא עצמות קדשים חולצן משמע דיש להם דין אוכל ולא נזכר שם דתליא במנהג הזמן, וגם בשאר דיני עצמות דקדשים וקרבן פסח ועורות דטומאה והדעות בזה לא נזכר שיש שינויים בזמן (אא”כ נפטור מצד מתעסק בעלמא או פס”ר דלא ניח”ל אבל להלכה לא אמרי’ לה להיתרא עכ”פ באופן רגיל), וגם עי’ בסי’ צה ביו”ד בדין צירוף מוח בעצמות בתערובת עי”ש.

ולפי הצד שתלוי במקומות יתכן שעיקר הנידון כיצד להחשיב הדבר במקום שאין מוחלט המנהג כגון במקום ספק מנהג שלא הוברר מנהג הרוב או רוב מצומצם או במקום שיש כמה מנהגים קבועים של כמה עדות וקהילות וכיו”ב, אולם בארחות שבת שם בשם הגריש”א והגרשז”א משמע שהחמירו גם במיעוט שאוכלים כן, עכ”פ מדרבנן, ויש להוסיף דגם לענין מוקצה לכאורה סגי במיעוט שאוכלו כדאשכחן בבשר תפל (אם כי לענין פירורים לכאורה אינו כן, דלכאורה פירורים ראוי למיעוט המצוי ועי’ בהל’ סעודה, ולענין מוקצה עי’ בהרחבה בתשובתי על פירורים, וילע”ע בנידון זה של מיעוט המצוי במוקצה), וגם יל”ע אם אמרו כן גם במיעוט שאינו מצוי וא”כ אם נאמר גדר בזה, ואולי הגדר אם אוכל המוח נראה משונה ומילתא דתמיהה או לא.

ומ”מ מי שאוכל בעצמו העצמות שבזה לית מאן דפליג (עכ”פ למסקנת הדברים) שאסור לו לבשל העצמות למאכלו בשבת.

ולענין אם יש מהאנשים שלהם מיועד הסיר שמעוניינים באכילת העצמות ויאכלו את העצמות יל”ע אם אומרים דלגבי המבשל לא חשיב בישול, ולכאורה לא שייך הנידון לגבי המבשל עצמו אלא לגבי אלו שבשלו להם, דהמבשל יש לו טוה”נ שמכין אוכל מבושל לנצרך למאכל זה ולא גרע ממבשל יתד בתנור שלא לצורך אכילה, ואע”פ שפשטות לשון הארחות שבת שם בשם הגרנ”ק משמע שהולכים בתר האדם עצמו אולי יש לומר דלא מיירי באופן שיש עוד שאוכלים עמו והיינו הך כמו האדם עצמו.

נראה דהעיקר לדינא שאינו מעכב כמו שנתברר בתשובות אחרות מדברי הפוסקים דהעיקר לדינא שאפי’ בס”ת אינו מעכב (ראה בד”ה האם צריך לשמה בתפירת עמוד למגילה להנוהגים לתפור עמוד במגילה והאם צריך הקפדה על שילוש בחוטים או תפירה לאורך כל המגילה בתפירה זו כמו בתפירת יריעות המגילה, וד”ה לפי השיטות שיש לחבר עמוד במגילה האם מגילה בלי עמוד פסולה, ועי’ קול יעקב יו”ד סי’ רעח ס”ב שהאריך בהרבה דעות בזה), וגם לדעת הגר”א בסי’ תרצא סק”כ שתמה על הרמ”א והמנהג שלא ליתן עמודים במגילת אסתר אין מזה ראיה שסבר שהוא לעיכובא.

והנה ממה שנקט הגר”א בלשונו שהוא “תמיה וצע”ג” לא נראה שתמה על מה שנקטו האחרונים שהוא ספק דהרי בהרבה מקומות נקטו האחרונים בתורת ספק לחוש לב’ הצדדים גם במחלוקת שרוב הראשונים סוברים כצד אחד (ועי’ בה”ל ר”ס תרנו), וגם להלן יתבאר דהגר”א גופא לכאורה למעשה חשש לב’ הצדדים לפי שיטתו.

אלא כוונתו שבא לשלול סברא שיש לחשוש לב’ הצדדים על ידי שאין עושה עמוד כלל, דגם אם חושש לב’ הצדדים אין הפתרון על ידי שאין עושה עמוד כלל, וכמבואר בתוספת מעשה רב שהגר”א עשה ב’ עמודים והיינו לחשוש לב’ הדעות.

והאריך הגר”א לעיל סקי”ח לבאר שי’ המחבר ליתן עמוד בסופה וחלק בראשה, ויש מקום לומר שכך סבר הגר”א לעיקר הדין למי שאין רוצה להחמיר ב’ הדעות, ומ”מ במש”כ על דברי הרמ”א אפשר דר”ל דלפי שיטתו שיש ספק היה להניח ב’ עמודים, אבל לעיקר דינא אפשר שסבר שא”צ לחשוש לכל הדעות אלא רק להדעה העיקרית וכדעת המחבר.

ועכ”פ מה שציין לדברי הב”ח והט”ז שם בביאור דעת המהרי”ל והרמ”א שהביאו המנהג שלא נהגו להניח עמודים משום הפלוגתא אם להניח העמוד בראשה או בסופה, א”כ עכ”פ בדעת המנהג והגדולים הנזכרים העומדים בשיטת המנהג ודאי למד שאין העמודים לעיכובא, דאל”כ אינו פתרון שלא ליתן עמודים.

וגם הגר”א שחולק עליהם וכתב דהוא תימה וצע”ג, אין הכרח שסובר שהוא מעכב דיש לומר שסובר דעדיף ב’ עמודים מב’ הצדדים מחלק בב’ הצדדים וכנ”ל בשם התוס’ מעשה רב, והטעם דחלק עדיף מעמוד וכמו שיתבאר.

א”נ יש לבאר שעיקר תמיהת הגר”א על הרמ”א דמאחר שהמנהג אינו עושה לא כמר ולא כמר א”כ אפי’ אם נימא דבעי’ עמוד בצד אחד וחלק בצד אחד דווקא מ”מ מאחר דהמנהג אינו עושה לא כמר ולא כמר א”כ יש לילך בתר הדעה העיקרית דבעינן עמוד בסופה שהוא דעת רוב הראשונים.

ויתכן להוסיף עוד דהגר”א מקשה על הרמ”א וסייעתו לפי שיטתו דעמוד אינו מעכב א”כ גם אם יעשה עמוד בסופה וחלק בראשה כדעת רוב הראשונים מ”מ יוצא גם לדעת החולקים דהרי הרמ”א לשיטתו סובר דעמוד אינו מעכב וא”כ עדיף שיעשה כשיטה אחת לכתחילה וכשיטה אחרת בדיעבד מלעשות לב’ השיטות בדיעבד.

ואם נפרש כביאור זה נמצא דגם לפי קושיית הגר”א על הרמ”א סובר דעמוד אינו מעכב (רק דאינו מוכרח אפי’ אם נפרש כהביאור זה דיש לומר שהוא ולטעמיך).

(ואולי סבר הגר”א דיש גם צד דמקיימין בדיעבד דינא דעמוד בהניח בסופה במקום בתחילתה גם למאן דסבר בתחילתה אבל לעצמו לא סמך על צד זה כמו שיתבאר).

אבל עכ”פ אין שום טעם לחדש בדעת הגר”א שהוא מעכב אחר דמבואר דלשאר הפוסקים אינו מעכב כלל אפי’ בס”ת, אפי’ אם נשווה דין עמוד דמגילה לס”ת, ואפי’ להרמ”א דבס”ת חושש לכתחילה לעמודים שלא לקרוא בעמודים אם אפשר לתקנו, מ”מ במגילה מודה דאינו מעכב כלל.

ולגוף מנהגו של הגר”א (כמובא בתוספת מעשה רב) שעשה ב’ עמודים נראה שהוא כדי לצאת בזה ב’ השיטות בראשונים להניח לפניו ולאחריו וסבר דאין בזה כ”כ גריעותא להניח במקום שאמרו שלא להניח וכן בב”ח סי’ תרצא בשם ספר התרומה מוכח דאין גריעותא להניח עמודים עי”ש אלא הוא פטור.

ואע”ג דהגרנ”ה הלוי כתב שנקראת אגרת לענין שיהיה חלק בצד אחד בלא עמוד מ”מ י”ל דסבר הגר”א שמעקר הדין זה פטור מעמוד ולא חיוב שלא ליתן עמוד, וכמו שנקראת אגרת שאין מדקדקין בטעויותיה כמ”ש בירושלמי ושו”ע, ושאם הטיל בה ג’ חוטי גידין כשרה (מגילה טז ע”ב) אין הכונה שמחוייב לקרוא בה עם טעויות ושאין תופרה תפירה גמורה דאם הוא לשון דיעבד ואדרבה מבואר בפוסקים דבתפירה חיישי’ לכל הדעות ומכח זה תופרין כמה תפירות, ולשון הירושלמי בפ”ב דמגילה סה”ב כתוב אומר ספר וכתוב אחר אומרת איגרת הא כיצד קל היקילו בתפירתה שאם תפר בה שנים או ג’ תכים שהיא כשירה ע”כ, ומבואר דקל הקילו בה, ולא חומרא.

ואע”ג דנזכר בגאונים דמנהג כל ישראל לפושטה כאגרת יש לומר שהוא לחיבוב מצוה ולא מדינא, דהרי ביחיד לא נאמר מנהג זה, וגם לא נזכר דין זה בגמ’, וממילא עמוד שהוא מדינא קודם למה שיהיה חלק בצד אחד שאינו חיוב מדינא, ולכן הניח ב’ עמודים לחשוש לכל דעות (עי’ בה”ל ר”ס תרנו), אע”ג דמעיקר הדין הלכה דעמוד בסופה.

ושוב מצאתי דגם בדמשק אליעזר על הבהגר”א שם הוה פשיטא ליה דמה שאין צריך עמוד במגילה דנקראת אגרת (כהגרנ”ה הנ”ל) ואעפ”כ הוה פשיטא ליה אפי’ בדעת הגר”א דאינו מעכב אפי’ בס”ת דגם רמב”ם בפ”י מהל’ ס”ת כשמנה דברים המעכבין בס”ת לא מנה עמודים.

ויש לציין דגם במקור הדין במהרי”ל הל’ פורים סי’ טז משמע דהוא פטור במגילה שיש בה פחות דין ספר ולא דין שצריך שלא יהיה כן עי”ש שהשוה להיתר נגיעה שאינה כמו ס”ת.

והחזו”א שחשש לדעת הגר”א בהרבה עניינים כאן לא חשש ואע”פ שרוב הראשונים כאן ס”ל כהגר”א, וי”ל משום שאינו לעיכובא וכמשנ”ת לכך שב ואל תעשה עדיף (ואפשר שסבר דיש מצוה להניח חלק בצד אחד ולכך בב’ צדדים א”א ליתן ומספק שב ואל תעשה עדיף), ועכ”פ כל הנוהגים שלא ליתן עמוד גם אם למדו דמדינא היה להניח עמוד סברו דאינו לעיכובא וי”ל דעד כאן לא פליג הגר”א אלא למצוה ולא לעיכובא, ובאמת אין שום ראיה שסבר הגר”א שהוא לעיכובא דבאמת סבר הגר”א שאין שום טעם שלא להניח עמוד כעיקר דינא ובפרט שנתברר שלדעתו אין גריעותא בהנחת עמוד במקום שאמרו שלא להניח.