הנידון הוא אם מברך על טלית גדול חדשה רק שהחיינו ולהתעטף או מברך גם מלביש ערומים (לנוהגים לברך מלביש ערומים על בגדים חדשים). והנה ר’ יוחנן הוה קרי למאני מכבדותי כדאי’ בשבת קיג ע”א ושאר דוכתי, והטלית גדול ג”כ האדם ...קרא עוד

הנידון הוא אם מברך על טלית גדול חדשה רק שהחיינו ולהתעטף או מברך גם מלביש ערומים (לנוהגים לברך מלביש ערומים על בגדים חדשים).

והנה ר’ יוחנן הוה קרי למאני מכבדותי כדאי’ בשבת קיג ע”א ושאר דוכתי, והטלית גדול ג”כ האדם נאה ומתכבד בו, ואמרי’ בשבת כג ע”ב הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה והוא גם בזמנינו, וגם בטלית גדול שלנו, וכן מבואר במשנ”ב סי’ יג דיש חשש כבוד הבריות לפשוט טלית בציבור וה”ה עצם לבישת הטלית יש בה כבוד, עי’ גם בבה”ל ריש סי’ כה.

והנה אם נימא דברכת מלביש ערומים היא ברכת הנהנין א”כ מה שמברך להתעטף אינו פוטרו מברכת מלביש ערומים, דתקנו חכמים כמה ברכות המצוות עם ברכות הנהנין יחד, כמו שתקנו ברכת אכילת מצה עם ברכת המוציא, וכן אשר קדשנו בקדושתו של אהרן דאכילת תרומה אינה פוטרת ברכת הנהנין כמבואר ברמב”ם סוף הל’ תרומות פט”ו הכ”ב וברמ”א ביו”ד סו”ס שכב בשם כל בו, וכן ברכת קידוש על הכוס אינה פוטרת ברכת היין כדתנן ברפ”ח דברכות נא ע”ב, וכ”ש דשהחיינו אינה פוטרת ברכת הנהנין וברכת המצוות.

וכן העיר ידידי הרב מושקוביץ (ע”פ הערתו) דברכת על אכילת מרור אינה פוטרת בורא פרי האדמה דהרי הראשונים כתבו טעמים אחרים מה פוטרה מברכה זו, ויש להוסיף דלכאורה גם מה שנזכר במתני’ סוף פסחים בירך על של פסח וכו’ והיינו ג”כ ברכת המצוות כמבואר ברמב”ם פ”ח מהל’ חמץ ומצה ה”ו דברכות על פסח וזבח הם אשר קדשנו, צ”ל דאין זה פוטר מברכת הנהנין (כגון באופן שלא נפטר על ידי הפת).

והוסיף בשם מו”ר הגרמ”מ לובין כמ”ש דאין להתעטף פוטרת מלביש ערומים.

אמנם העיר ידידי הנ”ל מסידור רס”ג דמשמע שם שעל ציצית אין מברכין מלביש ערומים.

ומקופיא כששמעתי הדברים בע”פ לא היה נ”ל כ”כ ראיה מה שכ’ הרס”ג שעל בגד יש ברכה א’ ועל ציצית יש ברכת להתעטף רק שבא לומר שאם יש ציצית יש עוד ברכה וכמדומה שבכה”ג מצינו עוד לשונות שאם יש מצוה נוספת וכיו”ב מברך עוד ברכה (ועי’ ירושלמי פ”ט דברכות), ואי”ז סותר הברכה הקודמת.

אבל עיינתי בפנים סידור רס”ג שכתב בסדר הברכות וז”ל וכשיפרוש עליו כסות שאין בה ציצית עוטף ישראל בתפארה ושיש בה ציציה להתעטף בציצית ע”כ.

ומשמע דבאמת תפס דברכת עוטף ישראל לפי גירסתו היא ברכה שתקנו על בגד שאין בו ציצית, ואילו ברכת מלביש ערומים על בגד חדש לא הביא כלל כהרבה ראשונים שלא הביאוהו מהירושלמי להלכה (והרחבתי בתשובה אחרת בביאור שיטתם) וכאלו הנוהגים שלא לברך מלביש ערומים.

אבל יש לדון לשיטתו שתפס שברכת עוטף ישראל (לפי גירסתו) תקנו על בגד שאין בו ציצית בכל יום בבוקר מה יסבור לגבי מלביש ערומים על בגד חדש אליבא דהסוברים בדעת הירושלמי שברכת שמלביש ערומים נתקנה גם על כל בגד חדש.

ואולי יש לחלק בין ברכה שתקנו על הבריאה המתחדשת בכל יום (דמה”ט נקטי’ לדידן שבבוקר מברך גם אם לא לבש ואפשר דע”כ לא פליג שזו ההגדרה) והיא ברכה על סידורו של עולם הלכך סגי במה שמברך על הציצית, לבין ברכה שהיא על בגד חדש כעין ברכת נהנין, אבל יותר נראה דלשיטתו באמת יהיה פטור, כיון שאינו סובר שמברכים אם לא לבש (דהרי אי’ בדבריו שמברך כן רק על בגד שאין בו ציצית וכ”ש אם לא לבש כלל שאינו מברך), וממילא גם הלבישה בבוקר היא כעין ברכה של מלביש ערומים שמברך על ההנאה שנהנה ואעפ”כ אינו מברך אם הוא בגד שיש בו ציצית כיון שכבר תקנו עליו בגד, וצל”ע.

והטעם יש לומר דהנה ברוקח סי’ שסד כ’ והשוכבים על מטותיהן ועל כרים וכו’ אין צריך לברך כי אם בתחילת קנייתם בפרק הרואה שצריך להודות כמו שמודה מלביש ערומים ואוזר ישראל שהוא מותר מן הבהמה וכמו נתן לשכוי הודאה לקונו על בריותיו יוצר המאורות שכל טובות והנאות על ידי האור כי טוב ע”כ, וקאי על ברכת שהחיינו במה שהזכיר מפרק הרואה, ומבואר שדימה ברכת שהחיינו על כלים חדשים לברכת מלביש ערומים ואוזר ישראל ויוצר המאורות שמברך בבוקר דהכל הוא מענין הודאה.

ואין לטעות בכוונתו דמיירי במלביש ערומים על בגדים חדשים אלא מיירי לענין מלביש ערומים של שחרית דומיא דאוזר ישראל ויוצר המאורות וע”ז קאמר דברכת שהחיינו על כלים חדשים הם הודאה כמו מלביש ערומים של בוקר.

והשתא לפי דברי הרוקח יש לומר דיש חילוק בין ברכת הנהנין לברכת ההודאה דברכת הנהנין היא משום שאסור ליהנות מן העוה”ז בלא ברכה לכך צריך לברך לפני כל פעם משא”כ בברכת ההודאה מברך פעם אחת בתחילת היום וכן שהחיינו פעם אחת בקניית הבגד ומבואר לפ”ז ג”כ למה בברכת הנהנין מצינו שאין ברכת המצוות פוטרתן ואילו כאן הוא פוטר והטעם משום דבברכת ההודאה סגי בהודאה שמודה פ”א וסגי במה שמברך אשר קדשנו לענין זה.

אמנם אי’ בשו”ע סי’ כה ס”ג שהרא”ש היה מברך עוטר ישראל בסמיכות לתפילין ומבואר בזה דאע”פ שהיה מברך על התפילין היה מברך ע”ז גופא גם עוטר ישראל, ואם נימא דסובר כמ”ד שהברכות היא על העולם ואז מברך אפי’ לא לבש כלל ואז אין מזה ראיה שחולק על רס”ג בעיקר הדין שברכת המצוות פוטרת ברכת ההודאה דכאן לא שייך פטור.

אבל יש לומר דחולק, חדא דהרא”ש בפ”ט דברכות סי’ כג להדיא נקט דאין מברך הברכות אם לא נתחייב בהן [ומה שהביא מהמנהג אח”כ י”ל דהוא רק לאחר את זמן הברכה ולא לענין לברך בלא להתחייב], א”כ למרות שסבר שהיא ברכה על הדבר אעפ”כ מברך גם עוטר ישראל וגם תפילין [וע”כ כן הוא דשניהם נזכרו שם בגמ’], ועוד דגם כאן שייך פטור דאמנם לא היה נפטר מן הברכה אם לא היה לובש אבל במה שמברך אקב”ו צריך להפטר, ועוד דסו”ס עוטר ישראל בתפארה להרס”ג לא יוכל להיות קאי על התפילין כיון שע”ז מברך ברכה אחרת, (ועי’ ברא”ש שם שמבואר בדבריו דברכת מלביש ערומים דהבוקר היא ברכת הנהנין עכ”פ לפי שיטתו הנ”ל), הלכך אפשר דענין זה של הרס”ג שברכת המצוות פוטר ברכת ההודאה אינו מוסכם.

וצ”ע להרס”ג דהרי בגמ’ שם נזכר ברכה גם על ציצית לחוד וגם העוטף ישראל (לגי’ רס”ג) לחוד, ואולי באמת מודה הרס”ג דאם עוטף טלית עם ציצית וטלית בלא ציצית מברך ב’ הברכות ולא זו פוטרת זו וכו’, ואמנם דהרא”ש ג”כ יש לומר דהיה לו עוד כיסוי הראש מלבד התפילין והראש מודה דעיקר הברכה דעוטר ישראל אינה על התפילין אלא על כיסוי אחר כדמוכח בגמ’ שם, ומה שבירך בסמיכות לתפילין הוא כדי להזכיר גם על התפילין שבח הברכה וממילא אין ראיה מהרא”ש שסובר דאין ברכת המצוות פוטרת ומ”מ כך הפשטות.

אבל יש לדון דהרא”ש שם נקט דברכת מלביש ערומים של הבוקר היא ברכת הנהנין ואם נימא דברכת מלביש ערומים דבגד חדש היא ברכת ההודאה כדברי הרוקח א”כ אפשר דבזה מודה דברכת המצוות פוטרה כיסוד שי’ רס”ג וצ”ע.

ובשולי הדברים יש לציין דבהערות על סידור רס”ג הביא דברי השבה”ל שהגאונים רב עמרם ורב נטרונאי לא הביאו ברכת עוטה ישראל (כ”ה לפי גירסתו) לפי שאין עטיפת סודר נוהגת במקומינו וע”ש מה שציין בזה עוד, ועי’ עוד בבירור ענין זה בב”י סי’ מו לענין ברכת עוטר ישראל בזמנינו, ואולי לכן הרא”ש הסמיך לתפילין כדי שיברך הברכה על התפילין, ואם נימא הכי מבואר דסבר שאין ברכת התפילין פוטרת.

ובגוף הדברים יש לדון עוד דלגבי לבישה לא חילק הרס”ג שם אם הבגד יש בו ציצית או לא, וכנראה מיירי בבגד שאין בו עיטוף ולא ד’ כנפות לכך לא הזכיר ציצית ולכך הי’ לו ברכה נפרדת לעיטוף, אבל אין ראיה דבלבישה אין ברכת ציצית פוטרתו.

יתכן דגם רס”ג לא פטר אלא מעוטף ישראל אחר שכבר בירך מלביש ערומים על הבגד עצמו אבל מברכת מלביש ערומים לא פטר ויש מקום לומר גם אם אין לובש עוד בגד מלבד הבגד של ציצית.

יש להוסיף דבכמה ראשונים (רי”ף ורי”ד וספר הבתים מהדו’ בלוי עמ’ קד) נזכר ציצית אחר מלביש ערומים בברכות השחר, ומבואר דמברך שניהם על לבישה אחת ואולי שניהם על בגד אחד.

ועי’ בספר הבתים הנ”ל שציין דיש ספרים שאין עוטר ישראל ויש ספרים שאין ברכת ציצית (היינו לפי מה שגרס ברכת ציצית באמצע ברכוה”ש) והבין מזה שיש שלא גרסו עוטר ישראל, אבל בשבה”ל הנ”ל מבואר דהגאונים השמיטוהו מחמת שלא היה עיטוף בזמנם ועי’ בב”י משכ”ב.

ואולי הרס”ג למד מן הנוסחאות ממה דיש שגרסו כך ויש שגרסו כך (לפמ”ש בספר הבתים ולפנינו ב’ הברכות בגמ’) דבאמת הם ב’ ברכות נפרדות בב’ מצבים שונים הסותרים זא”ז וכל אחד במקום השני ותלוי אם יש ציצית בבגד או לא, ואין איתנו יודע מה היה לפני רס”ג בנוסחאות, אבל לפי השבה”ל הנ”ל נראה דאין זה המקור להרס”ג כיון שההשמטה היא תיקון הגאונים, וק”ל, אבל אולי הרס”ג סובר דהגאונים גופא תקנו לברך רק להתעטף בציצית במקום עוטף ישראל לגי’ רס”ג (או עוטה ישראל לגי’ הגאונים האחרים) היכא שיש ציצית בבגד דס”ל שהגמ’ מיירי באופן שאין ציצית בבגד וזה מקורו, ועכ”פ במלביש ערומים לא הזכיר כן ועי’ במה שכתבתי בזה לעיל, וצ”ע.

היוצא מכ”ז דמצינו פלוגתא בין הרס”ג לבין הרא”ש והשו”ע דלהרס”ג אין מברך ברכת השחר על דבר שמברך עליו ברכת המצוות ולהרא”ש מברך וכן משמע שפסק השו”ע וכך סתימת הפוסקים וכ”ש שכך המנהג למנהגינו שמברכים בכל גוני ברכוה”ש גם בלא בגד כלל, וגם הרס”ג מודה בברכות הנהנין שמברך ברכת הנהנין ואינו נפטר בכה”ג במה שבירך ברכת המצוות, ולענין ברכת מלביש ערומים של שחר להרא”ש הוא ברכת הנהנין ולהרוקח הוא ברכת ההודאה, וכן מסתמא גם להרס”ג הוא ברכת ההודאה, ולענין ברכת מלביש ערומים על בגדים חדשים אם נימא דהרא”ש מסכים שהיא ברכת ההודאה כמו שיוצא לפ”ד הרוקח (שמברך רק פעם אחת בברכת ההודאה) א”כ אין לנו הוכחה שאינו מודה בנידון זה שלא יברך על הבגד אם מברך על ציצית כעין דברי הרס”ג על ברכת השחר, אלא שדברי הרס”ג הם חידוש וגם לא מיירי להדיא לענין ברכה על בגד חדש וגם אינם מוסכמים אפי’ בברכת השחר להרא”ש ושו”ע וסתימת הפוסקים, [וגם נזכר דהדבר נתון לעיון למה במלביש ערומים לא הזכיר רס”ג דין זה דיש צד שמלביש ערומים של שחר  אינו נפטר מחמת ברכת להתעטף גם לרס”ג, ואין הכרעה בזה], הלכך הבו דלא לוסיף עלה.

השלמה לתשובה על מלביש ערומים בטלית גדול

כתבתי בפנים התשובה דסוגיין דעלמא בפוסקים ובמנהג דאין לחשוש לברך ברכת השחר על בגד שכבר מברך עליו ברכת המצוות דלא כרס”ג, והעירני הרב רבינוביץ דברמב”ם פ”ז מהל’ ברכות ג”כ ג”כ כתב דהמתעטף בסדין מברך עוטר ישראל והיינו בציצית לפי דבריו, ומ”מ לענ”ד אמנם סייעתא יש כאן אבל אי משום הא הכרח אין כאן דמיירי דוקא בסדין שיש בו ציצית דאפשר דמיירי בסדין של ראש בלבד דיש כמה אופנים שפטורים כמבואר בשו”ע ורמ”א ובפרט דהר”א בנו בהמספיק (הובא במקורות וציונים שם) כתב מצנפת וא”כ אפשר דמיירי בסדין כעין מצנפת דידהו וגם אפשר דמיירי בלא ד’ כנפות ובפרט דהרמב”ם לא הזכיר שמברך על הסדין גם ברכת ציצית ואע”ג שיש לדחוק דנקט רק ברכות השחר מ”מ אם נפרש דלא מיירי בבגד שיש בו ציצית ארווחנא גם דבר זה, ואע”ג דבסתם סדין של גמ’ מיירי בסדין המחוייב בציצית (עכ”פ להסוברים שיש ציצית בפשתן וכ”ד הרמב”ם) אבל הבגדים נשתנו בזמן הרמב”ם לגמרי והרי ידוע שכל פסקי הרמב”ם הם רק דברים שנוהגים בזמנו (ולכן לא פסק הרמב”ם שום דיני המשכן וכמעט שום דבר מסכנות כשפים וסגולות שבגמ’ שכבר פקעו בזמנו לדעתו מלבד סכנות שסבר שעדיין שייכות ומה שהביא מהקרבנות משום דקי”ל דחיישי’ שמהרה יבנה בהמ”ק ובעינן כהן הראוי לעבודה), וא”כ בצירוף כל הנ”ל אינו מוכרח דמיירי בסדין שמחוייב בציצית אבל סייעתא וזכר לדבר יש כאן וכמו שנתבאר דסוגיין דעלמא והפוסקים שאין מניעה לברך ברכה אחת על ב’ ברכות.

ואמנם הבאתי דברי השבלי הלקט דרב עמרם השמיט ברכת עוטה ישראל משום דאין סודר מצוי בינינו, ואע”ג שיש לנו טלית גדול עדיין אין ראיה שסבר רב עמרם (וה”ה שאר הראשונים שסברו שאין מברכין עוטה ישראל בזמנינו, ועי’ בפנים התשובה וכן במקורות וציונים שם), נראה דרב עמרם סבר דהברכה היא רק על סודר שהוא בגד של ראש, דעטיה אשכחן בשל ראש כמ”ש ועל שפם יעטה דמזה למדו שמחוייב בעיטוף ישמעאלים וכן כתיב ועוטך עטה ודרשו חז”ל ג”כ לענין עיטוף הראש לכך תקנו לשון עטיה להגאונים בסודר של ראש, (וגם הרמב”ם הנ”ל מיירי בסודר של ראש), אבל לא שהציצית מפקיע ברכת עוטה ישראל.

והרב המעיר רצה להוסיף ולטעון דגם לא תקנו מלביש ערומים על טלית גדול כיון שהוא דרך עיטוף ולא דרך לבישה ולענ”ד זה פשוט בהרבה מקומות שגם עיטוף הוא בכלל לבישה עי’ שבת עז ע”ב לבושא לא בושה ושם הכונה מה שמכסה בגדיו, וכן ברז”ל אי’ שבעה לבושין וכו’ ונזכר שם גם מיני עיטוף וכן מה שנזכר ברז”ל הרבה מקומות לבישה ועיטוף זה עם זה במקרא בד”כ אינו אלא או כסות או לבוש או עטיה אבל לא מצוי כ”כ זה בצד זה משום שעיטוף בכלל לבישה, הלכך שייך גם מלביש ערומים על ט”ג.

ועי’ במס’ כלה רבתי פ”ג ועטיף גיותא לגלימיה והוא לבושיה כל יומיה וכו’ הרי שפתח בעיטוף וסיים בלבישה, ועי’ שוחר טוב פ’ צ ראתה אותו הדור ביותר לבוש ומעוטף בציצית וכו’ (אם כי יש לדחוק דהם ב’ מיני בגדים), ובראב”ע ישעיה ג’ כב והמעטפות יש אומרים הלבוש תתעטף בו האשה וכו’, ובראב”ע תהלים סה יד יעטפו מגזרת המתעטף כמו ילבשו, ובמושב זקנים מבעלי התו’ בס”פ שלח וכשבאים לבית הכנסת חוזרים ולובשים עוד טלית שמתעטפין בו שחוזר ומברך וכו’, וברד”ק תהלים עג ב ומלבוש מחמס זהו יעטף שית חמס למו, יעטפו להם שית החמס תמיד, כמו שיעטוף האדם מלבושו תמיד כל היום כן ישימו הם החמס כל היום ע”כ, וברד”ק תהלים קט יח כ’ וילבש קללה כמדו [פי’] כלבושו כלומר שיהיה מעוטף בקללה וכו’, ובחזקוני בראשית ג ז כ’ ויתפרו עלה תאנה למלבוש ובכסות קל נתעטפו שלא להנות מן העולם כדי לכפר עליהם וכו’, וברבינו בחיי בראשית ג כב כ’ וזהו לשון (יחזקאל ט יא) לבוש הבדים מעוטף בטלית הרחמים וכו’, ובבעל הטורים ס”פ שלח ועשו להם ציצית, אמר הקדוש ברוך הוא אני רוצה שתהיו מעוטפים כמלאכים לבוש הבדים וכאשר ראית אותי מעוטף (פסיקתא רבתי פרק טו כא) ע”כ, ויש להוסיף דעיקר ענין מלאכים שהם עטופי לבן בבגד של עיטוף נזכר בכ”מ בגמ’ (עי’ שבת כה ע”ב ובפ”ד דקידושין) ואכמ”ל, והבעל הטורים למד כן מענין לבוש הבדים שהוא לבן דבד היינו לבן כדבר”פ אחרי, הלכך למד לבוש לענין עטיפה, ואפשר להביא עוד הרבה מקומות שמשמש לבישה על עיטוף ועיטוף על לבישה, ולא הארכתי כי הוא מיותר והבוחר יבחר.

(ולענין אם אפשר לברך להתעטף על לבישה בלא עיטוף ג”כ עיקר הדעה להלכה דאפשר רק דמחמרי’ במקום ברכה לחשוש להמחמירים שלבישה אינו בכלל עיטוף, עי’ בב”י וד”מ נו”כ ריש סי’ ח בשם הא”ח סי’ ח ומהר”ח או”ז סי’ ד’ ותה”ד סי’ מה ובחזו”א מש”כ בזה [ויש להעיר דהתה”ד אפשר שלא סבר כהחזו”א בטעם תחילת הלבישה], וכל הנידון אם שייך לשון עיטוף בדבר שהוא דרך לבישה, אבל להיפך לית מודה דעיטוף בכלל לבישה, וכן בכה”ח סק”כ כתב בפשיטות דלמהר”ם ומהר”ח או”ז וסייעתו שמברכים על ט”ק להתלבש (או ללבוש) יצא בנוסח זה גם בט”ג.

ועי’ תשב”ץ ח”ב סי’ מ וה”ה שאם רצה לברך ללבוש ציצית שרשות בידו אלא שאינו ניכר מתוך ברכותיו שהוא ת”ח ואנו נוהגין לברך להתעטף בין דרך עטיפה בין דרך מלבוש וכן ראוי לעשות עכ”ל, אלא שעיקר דבריו מיירי לענין המברכים על ט”ק ללבוש שהזכיר לעיל מינה וכדעת מהר”ם ומהר”ח או”ז שמברכים להתלבש על ט”ק, וע”ז דן להשוותו לברכת טבילה עי”ש ומסיים דלהתלבש יצא.

אבל יש לדון בכוונתו לעיל מינה שבכלל מאתים מנה דמשמע שעיטוף הוא פחות מלבישה, ועי’ שע”ת סי’ ח סק”ג שהביא דבריו בקיצור, וצע”ק דבכה”ח שם סק”כ כתב גם בדעת התשב”ץ שגם בט”ג יצא בלהתלבש, והאמת שגם כך ניחא יותר לשונו של התשב”ץ דמסיים בין דרך עטיפה בין דרך מלבוש דיש לומר דגם מש”כ לעיל מינה שאם רצה לברך להתלבש קאי גם על זה.

ויש ליישב דיש חילוק יסודי בין “לשון עיטוף” שהוא פחות מלבישה כיון שהלשון עיטוף גרידא יש במשמעות כיסוי בלבד, שהרי עיטוף הוא שם כולל לעוד שימושי דומם ולא רק לכלי אדם, לבין “עיטוף אדם בבגד” בפועל שהוא ג”כ נכלל בלשון לבישה, וליכא דס”ד שאין טלית גדול בכלל לבישה כיון שהוא בגד המשמש את האדם, אלא דהרשב”ץ כתב דלגבי ט”ק הנוהג כאותם שמברכים להתלבש יצא יד”ח גם לשיטתו שסובר שאין מברכין לכתחילה להתלבש, אבל בט”ג לא נחית לנידון אם מברך בו להתלבש מה דינו כיון שאין אדם מברך על ט”ג להתלבש לכתחילה.

אבל זה אינו מיישב לגמרי דהרי סו”ס מש”כ דעיטוף הוא פחות מלבישה בס”ה למד כן מלשון הברכה להתעטף דגבי בגד מיירי לשון זה, וצ”ע.

וכן מבואר בברכי יוסף בשיורי ברכה מו סק”ח בשם אלפסי זוטא כת”י (ולפנינו הוא באלפסי זוטא פ”ט דברכות עמ’ לב) דעת הרמ”ע (הובא בעמק ברכה בסידור צלותא דאברהם עמ’ סג) דמבואר מדבריו שברכת מלביש ערומים ולהתעטף מברך בשחרית על ט”ג וכגי’ הרי”ף [וכ”ה בעוד מהראשונים כמשנ”ת בתשובה] וכן הוא בסידור האר”י, ועי’ כה”ח סקמ”ז מה שהביא בזה.

והנה כ”ז לענין ברכת מלביש ערומים על ט”ג חדש אבל לגבי ברכת מלביש ערומים על ט”ג בברכת השחר (באופן שלובש רק ט”ג ולא בגד אחר) יחד עם עוטר ישראל או עוטף ישראל יהיה בזה נידון נוסף להסוברים שאין לברך ברכה”ש על מה שלא עשה באותו היום, דהנה רס”ג בסידורו פסק שאין ב’ ברכות על בגד אחד וסוגיין דעלמא אינו כן כמו שנתבאר לענין ברכת השחר עם ברכת המצוות, רק דיש לדון בב’ ברכות השחר.

דהנה בהרא”ש פ”ט דברכות נזכר שהם ברכות הנהנין וברוקח (כמו שנתבאר בפנים התשובה) נזכר שהם ברכות ההודאה ולא ברכות הנהנין ולכן א”צ לברך לפני כל פעם כמו בברכות הנהנין אלא רק פעם אחת, והנה בברכות הנהנין מצינו שאין מברכין ב’ ברכות על מאכל אחד, ומיהו גם להרא”ש אינו ממש ברכות הנהנין דהרי מודה הרא”ש שמותר ללבוש לפני הברכה, א”כ יש לטעון דגם לעניין זה הוא לא ממש כברכות הנהנין ויוכל לברך ב’ ברכות על בגד אחד.

ואפי’ אם נימא דיש משמעות בגמ’ שלא תקנו ב’ ברכות על בגד אחד, דהרי מלביש ערומים על בגד שאין בו עיטוף ראש ועוטר ישראל בבגד שיש בו עיטוף ראש (או עוטף ישראל לחלק מהראשונים או עוטה ישראל ומ”מ ראשונים מכל הגירסאות נזכר שהברכה נתקנה על בגד של ראש) ולהתעטף בציצית על בגד שיש בו ציצית כסדר הברכות בגמ’ ברכות ס ע”ב, מ”מ אחר שתקנו הברכות יש לומר שמברך ב’ ברכות על בגד אחד.

וכן מצינו בתפילין לדידן שמברכין ב’ ברכות דמברך על של ראש ב’ ברכות אע”ג דעיקר התקנה לא תקנו על של ראש ב’ ברכות אלא דשם בתפילין השל יד אזיל על של ראש וכאן א”צ לזה כיון שאין כאן ברכת הנהנין על כל בגד שלובש כיון דאי”ז ממש כברכת הנהנין כמ”ש הרוקח וגם הרא”ש נתבאר דמודה לזה, הלכך כאן אינו מש כמו שם וילה”ס בזה.

ובמתיר אסורים וזוקף כפופים אע”פ שנזכר בפוסקים שבכלל מאתים מנה (שאם בירך זה לפני זה אינו חוזר ומברך זה) מ”מ מודו הפוסקים (גם הרא”ש שסובר שנתקנו רק למי שעשה הדברים) שיכול לברך הברכה הראשונה אחר שכבר גמר הפעולות שהרי כ’ שסודרן בבהכנ”ס, ומ”מ ראיה גמורה אין משם כיון שטוען שהברכה הראשונה מברך על הפעולה הראשונה והשניה על השניה (וכמו לדידן שמברכים על סידורו של עולם ולא אכפת לן שסידורו של עולם כולל ב’ ברכות אלו אע”פ שהיה אפשר לטעון שכיון שמברך על סידורו של עולם איך יכול לברך על פעולה שכוללת ב’ פעולות ב’ ברכות, ורק למאן דמברך על הפעולות מברך הברכה הראשונה בין הפעולה הראשונה לפעולה השניה, אין לטעון כן) ולא דמי למי שכבר בירך על הפעולה השניה שכבר נפקע מחובתו על הפעולה הראשונה.

ומ”מ לדידן דמברכין גם אם לא עשה פשיטא דמברכין גם ב’ ברכות על בגד אחד דבכלל מאתים מנה.

ושוב מצאתי בדה”ח סי’ יג ס”ז שכתב בזה”ל, קנה טלית ועשה בו ציצית וכו’, ומברך להתעטף קודם ואחר כך שהחיינו (פרי מגדים) כמו ברכת מלביש ערומים ושהחיינו שהדין שמברך מקודם מ”ע ואחר כך שהחיינו ע”כ, ובפשוטו משמע דאין ברכת מלביש ערומים בטלית שיש בו ציצית אף דמיירי בט”ג ואף דנקט שיש מלביש ערומים בבגד חדש (וכן שם בסי’ רכג ס”ז), ואולי סבר שברכת מלביש ערומים הוא רק בבגד שצריך לכסות גופו בו ולא בגד לכבוד ועי’ מעין זה בכה”ח דברכת מלביש ערומים הוא בבגד שהיה צריך לכסות גופו ערום, ואף שזה מחודש לפרש בירושלמי כן.

אבל מ”מ אפשר שלמד הדה”ח דלכה”פ בעי’ בגד שמטרתו לכסות גילוי בשר ולא בגד שמטרתו לכבוד וכ”ש אם עיקר מטרת לבישתו למצוה.

ועי’ גם חי”א כלל סב ס”ב שאולי יש קצת משמעות בדבריו שאין ברכת מלביש ערומים בטלית של ציצית אבל שם אינו מוכרח.

וכן ראיתי להרי”צ דושינסקי אבד”ק העדה”ח שנהג שלא לברך מלביש ערומים בבגד חדש של ט”ג או ט”ק אלא לצאת מאחר, היינו מצד הציצית ולא מצד צורת הבגד, והיינו משום שהבגד אינו למטרת לבישה, וביותר מזה כתב בשיעורים וכתבים לראי”ש בהגר”ח גרינמן עמ’ עב שנראה שאין מברכין על טלית מלביש ערומים שעשויה לכבוד על הבגדים עכ”ד וכ”ש מחמת שמטרת הבגד הוא למצוה ולא מחמת שיש בזה חסרון בצורת הבגד שאינו דרך לבישה אלא עיטוף.

וציינו בזה לדברי הט”ז סי’ יד סק”ד שסתם טליתות שלנו אינן למלבוש אלא למצוה, וכן להגהות ר”ש טויבש במנחות מא שדן לגבי כלאים בטליתות שלנו דאינם למטרת מלבוש.

[ובגוף מש”כ הדה”ח בשם הפמ”ג עי”ש מ”ש בהג’ רע”א, ועי’ משנ”ב סי’ כב סק”ג ובשונ”ה שם ושאר פוסקים, ואכה”מ].

השלמה להשלמה בענין מלביש ערומים בטלית גדול

נתבאר דשייך לבישה גם בטלית גדול אע”פ שהוא דרך עיטוף כיון שכל בגד בכלל לבישה (ואע”פ שעיקר לשון לבישה אין הכוונה לעיטוף מ”מ משמש גם ללבישה על דרך חיה בכלל בהמה), ויש לציין בזה עוד לדברי הט”ז ביו”ד סי’; שא סק”י (ועי”ש סקי”ב) דנתבאר שם ע”פ השו”ע שם ס”י שבגד שנותנין בזמן תספורת לא חשיב מלבוש אא”כ יש לו בית ראש, משום שכיון שאינו משמש אלא להגן אי”ז מלבוש, משא”כ אם יש לו בית ראש יש לו שם מלבוש ונעשה מתחילה לשם מלבוש דהיינו שהוא רך אסור אע”פ שהלבישה כעת הוא לאצולי טינוף, אבל מה שבגד שיש בו רק העלאה חייב אם הוא משמש כבגד גמור (דהיינו גם אם אין לו בית ראש וכ”ש אם מעטף גם את הראש) משמע דהוא גם מצד מלבוש ולא רק מצד העלאה, ומשמע דהצורה היא סימן בעלמא אם נעשה גם למלבוש או רק להגן, ומ”מ אין זה הכרח גמור לניד”ד דאפשר שכ”ז למד מדין העלאה ורק נקט מלבוש במטבע לשון מושאל.

ויתכן עוד לתרץ סתירת התשב”ץ לפ”ז דמתחילה כ’; שבכלל מאתים דלבישה מנה דעיטוף ובסוף דבריו משמע שיוצא בברכת להלביש גם בטלית של עטוף כמ”ש הכה”ח, ויתכן לתרץ דבאמת עיטוף הוא ג”כ לבישה רק העיטוף בלבד כשאינו למטרת בגד כגון הך עיטוף דמטפחות ספרים אינו בכלל לבישה ואפשר שהוא נ”מ לבגד עיטוף הנלבש רק לשם מצוה כמו שציינתי שחשו קצת אחרונים ובפנים הדברים כתבתי כען תי’; זה רק שנתקשיתי לומר דנימא שהתשב”ץ לא מיירי בט”ג עי”ש, ועכשיו לפי הנוסח כאן הוא מיושב.

או אפשר ליישב הנוסח הנזכר שם ולומר דבאמת ט”ג גם התשב”ץ מודה דהוא בכלל שם לבישה רק מ”ש שבכלל מאתים מנה ר”ל שחיוב התורה הוא גם על עיטוף שאין בו הנאת לבישה (כגון הנזכר ביו”ד שם להגן או ט”ג למצוה בלבד) ולענין זה לבישה הוא יותר מזה, אבל אה”נ דט”ג שהוא בגד הוא בכלל לשון לבישה כפשטות הענין.

*

קרא פחות
0

נראה שאין טעם מספיק שיחייב ויאפשר לברך עכשיו ברכה זו. מקורות: הנה מקור דין זה הביאו הפוסקים מירושלמי פ”ט דברכות לבש בגדים אומר מלביש ערומים, ובפנים הירושלמי לא נזכר להדיא דמיירי על בגדים חדשים דוקא. ויש מקום ...קרא עוד

נראה שאין טעם מספיק שיחייב ויאפשר לברך עכשיו ברכה זו.

מקורות:

הנה מקור דין זה הביאו הפוסקים מירושלמי פ”ט דברכות לבש בגדים אומר מלביש ערומים, ובפנים הירושלמי לא נזכר להדיא דמיירי על בגדים חדשים דוקא.

ויש מקום לפרשו כהבבלי בברכות ס ע”ב שמברך ברכה זו אחר שישן בלילה בלא הבגד, (ולדידן נוהגים כהר”ן שמפרש דהוא ברכה על היום על מה שרגילים העולם בכל יום ללבוש בגדים אחר שנת הלילה).

וכך יש לומר דהרמב”ם והרי”ף שהשמיטו ברכה זו על בגדים חדשים וכן כמה מהפוסקים האחרונים שנקטו דלמעשה אין לברך ברכה זו על בגדים חדשים, כל אלו אפשר שסוברים דהירושלמי מתפרש כמו הבבלי וכנ”ל, וממילא לא נתחדש בירושלמי כאן שום ברכה מחודשת על בגדים חדשים, דהרי במתני’ גבי כלים חדשים ג”כ לא נזכרה עוד ברכה וגם בבבלי שם לא הביאו עוד ברכה על זה.

ויש להוסיף דבירושלמי שם אחר כך נזכרו הרבה ברכות שאינם שייכות כלל לבגדים וכ”ש שלא לבגדים חדשים, וממילא אפשר שנזכרו שם הרבה ברכות שאינם שייכות דוקא לבגדים חדשים וגם לא ברכה זו.

אבל הפוסקים וכן המפרשים שם נקטו דקאי על בגדים חדשים, והטעם שנקטו כן נראה משום דהירושלמי שם קאי על מתני’ דבנה בית חדש וקנה כלים חדשים, ומפרש שם אימתי לברך על הכלים החדשים ואח”כ קאמר לבש בגדים אומר ברוך מלביש ערומים, והבינו הפוסקים בירושלמי דקאי על הכלים חדשים הנזכרים לעיל שאם הם בגדים אז אומר בשעת הלבישה מלביש ערומים לאפוקי שהחיינו שאומר בשעת הקניה כדנזכר לעיל מינה.

(ועי’ בתשובה ד”ה ראובן חיקר וכו’ מה שכתבתי עוד בטעם אלו שאינם מברכים גם אם נוהגים לברך שאר ברכות שנזכרו בירושלמי).

ולפ”ז יוצא דגם להפוסקים שמפרשי לה מצד דיני בגד חדש א”כ לא שייך לברך יותר מדיני בגד חדש, ובתשובה אחרת הבאתי לענין שהחיינו כמה דעות עד אימתי ממש יכול לברך.

ויש להוסיף דלהך דעה שיכול לברך על בגדים חדשים למרות שהיה לבוש קודם לכן היינו משום שמחה וא”כ בדליכא שמחה לא יוכל לברך.

ויש להוסיף דגם בברכת הראיה אינו ברור שאם ראה תוך ל’ ולא בירך יכול עדיין לראות ולברך, וכנ”ל לגבי קריעה ברואה מקום המקדש, והרחבתי בדינים אלו בתשובות אחרות.

ויש להוסיף עוד דכאן גריעא משהחיינו, שהרי בשהחיינו הברכה היא על עצם הבגד החדש, ולא דוקא על לבישתו, ולכן מברך בשעת לקיחה, ומהאי טעמא לשי’ הבה”ל בהל’ ציצית אפשר לברך גם על לבישה שניה, משא”כ בניד”ד שהברכה היא על הלבישה ממילא הברכה היא על מה שלובש בגד שהוא חדש, דהרי לא תקנו מלביש ערומים בלבישת בגדים שאינם חדשים, ממילא אם לא בירך כשהבגד עוד חדש לא יוכל לברך.

ומאידך גיסא היה מקום לטעון ולומר דכאן שהברכה היא על הלבישה לא אכפת לן במה שהוא חדש, אלא במה שהוא בגד שמעולם לא לבשו קודם לכן, ור”ל שנהנה מן העולם בלא ברכה, וממילא מה שלבשו קודם לכן אינו מפקיעו מן הברכה וכדאמרי’ בכיצד מברכין מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום וכו’.

אבל למעשה אין לטעון כן, חדא דהרי כל עוד שלא נתברר כאחד מב’ צדדים עדיין א”א לברך בפרט שאף מי שנוהג לברך מ”מ יש כמה פוסקים שסוברים שלא לברך ויש לצרפם עכ”פ לענין ספקות, ועוד דהרי מינה שהפוסקים למדו כן ממה שנזכר אחר שהחיינו ש”מ דקאי על בגדים חדשים, והוא עצמו אינו ברור לכו”ע ממילא גם להמחייבים בברכה א”א להטיל בו חיובים יותר משהחיינו גופיה, והבו דלא לוסיף עליה.

ויש להוסיף עוד דבפוסקים נזכר שיכול לפטור בברכת השחר בגד חדש, אבל גם אם לא נתכון להדיא לפטור אפשר שפוטר דבדרבנן לכמה פוסקים א”צ כונה וגם להסוברים שצריך כונה אפשר דכיון שכיון על בגדים שלובש מטעם חיוב היום סגי בזה לפטור גם מצד חיוב השני (בפרט שיש מקום לטעון דלפי הצד שהוא משום שאסור ליהנות מהבגד בלא ברכה א”כ אינו מצד שהבגד הוא חדש אלא מצד שצריך להודות על הבגד דרך ברכה בשם ומלכות והרי כבר עשה זה, ואילו לפי הצד שהוא הודאה על מה שהבגד חדש כ”ש שלא יצטרך לברך).

ובגוף כל הנידון הנ”ל יש להתבונן דאמנם לו יצוייר לדעת הפוסקים שמברכים ברכות השחר רק אם עשו מעשה, כגון להגר”א שמברכים שעשה לי כל צרכי רק אם לבש נעליו, הברכה אינה על היום ויכול לברך גם בלילה כמו שהביא המשנ”ב בשמו, ממילא אם ישן בנעליו יברך גם למחר ויעלה לו גם על האידנא, וממילא גם מלביש ערומים אם לא בירך ביום א’ ובלערב ישן בבגדיו יברך ביום ב’ ויעלה לו להגר”א גם על האתמול, וא”כ יש לומר דלהגר”א ברכה על בגדים חדשים הוא מעין ברכה על לבישת בגדים בבוקר, ואז כשמברך מלביש ערומים בבוקר על בגדים שלבש מן הלילה אפשר דיפטור גם את זה.

ונשאלתי למה לא פסק השו”ע כהרי”ף והרמב”ם שהשמיטו ברכה זו כנגד הרא”ש דהרי דרכו של השו”ע להכריע כמותם נגד הרא”ש, והשבתי מתשובת מרן באבקת רוכל לגבי צלמים דלא שבקי’ פשיטותיה דהרא”ש משום ר”ן דלא הוה ברירא ליה התם לדינא, (ושם מצרף גם מה דהרשב”א גדול אבל הם ב’ טעמים נפרדים), ממילא סבר השו”ע דלא שבקי’ פשיטותייהו דהתוס’ והרא”ש משום שתיקותייהו דהרי”ף והרמב”ם.

קרא פחות
0

ביו”ד סי’ רכח סל”א (וע”ע ברמ”א חו”מ סוף סי’ לז) מבואר שמנהג נקבע לפי הרוב ולא לפי המיעוט, וכמ”ש מהרי”ק סי’ קעא, ולכן כל עוד שידוע שהרוב אין מברכים ברכה זו א”כ בפשוטו חשיב כמו שיש מנהג שלא לברך. ואע”ג ...קרא עוד

ביו”ד סי’ רכח סל”א (וע”ע ברמ”א חו”מ סוף סי’ לז) מבואר שמנהג נקבע לפי הרוב ולא לפי המיעוט, וכמ”ש מהרי”ק סי’ קעא, ולכן כל עוד שידוע שהרוב אין מברכים ברכה זו א”כ בפשוטו חשיב כמו שיש מנהג שלא לברך.

ואע”ג שהשו”ע והמשנ”ב נקטו לברך ברכה זו, מ”מ כבר כתב הרמ”א בחו”מ סי’ כה ס”ב שכל קהל שנהגו לאסור דבר ע”פ חכם אין לשנות מנהגם, ומכיון שהמנהג כיום מבוסס על כמה חכמים שלא נהגו לברך ברכה זו כמו שנתפרט במקומו, ונוקטים כן בתורת חומרא מטעם ספק ברכות, ממילא המנהג הוא תקף ולא חשיב הטועה בדברי האחרונים כטועה בדבר משנה אלא רק באופן שדבריהם מוסכמים לכו”ע, ולא כשיש כמה פוסקים שנקטו אחרת.

ואע”ג שיש מקום לטעון שכל אלה שטוענים שלא ראו שבירכו היא טענת לא ראינו ולא ראינו אינה ראיה, מ”מ כבר נתבאר בש”ך חו”מ סי’ לז סקל”ח בשם מהרי”ק שם ורמ”א חו”מ שם דלענין מנהגים טענת לא ראינו היא ג”כ ראיה וכן בש”ך יו”ד סי’ א סק”א.

ובניד”ד מכיון שבכל מקום אין מלמדים לברך ברכה זו ומי שמברך ברכה זו בקול על בגד חדש באמצע היום יעורר תמיהה בקהל סגי בזה ללמד שיש כאן מנהג שפיר ובריא כהפוסקים שלא בירכו.

וגם מי שמברך ברוך שפטרני ולעולם יהא אדם בשם ומלכות יש מקום לטעון שלא יברך ברכה זו מכיון שבגמ’ שלנו בברכות ס ע”ב הובאה ברכה זו רק לענין ברכה על היום (לפי מה שפסק הרמ”א כדעת הר”ן), וגם להמחבר הוא ברכה רק כמתלבש ממצב של אפיסת בגדים בבוקר, ומסתימת הגמ’ שאינו ברכה בכל פעם שמוסיף בגד חדש, וכמו שאר הברכות שם שנתקנו רק פעם ביום אחר מניעה קבועה של זה בלילה (כגון הברכה על ההליכה והזקיפה והנעליים והאזור וכו’ שאינם מתברכים גם כגון שפשט אזורו לזמן קבוע ביום וכ”ש שמוסיף אזור חדש ועדיין חגור באזור קודם) ויש לטעון דהבבלי שלא כהירושלמי בזה, ובכל כה”ג הרי קי”ל כהבבלי, ועי’ בתשובה נוספת (לגבי הנידון על מי שלא בירך מלביש ערומים בשעת לבישה) שהבאתי עוד טעמים דאפשר שגם הירושלמי לא סבירא ליה כן.

ובמקרה שיש רוב בקהילה אחת שנוהגים יש תורת מנהג לקהילה זו גם אם רוב העולם אינו נוהג, שדבר זה פשוט בפוסקים ע”פ יבמות יד ע”א, והדברים נתבארו ברשב”ץ ורדב”ז ופת”ש ואג”מ ומנח”י ועוד.

ואפי’ אם יש אדם שנוהג לברך לפי מנהג אבותיו שנהגו כן (כגון אם היה בחו”ל מנהג קבוע) יוצא לפי חלק מדברי הפוסקים הנ”ל שבזמנינו גם יש מקום להחשיבו כמנהג.

ואם יש אדם שנוהג בכל דבר כהמשנ”ב בלאו הכי יכול לברך (מכח הרשב”א בזה) אבל אם הוא כמו בקהילותינו ביישוב החדש בא”י האידנא שנתרבו המנהגים שאינם כמו שהיה המנהג בזמנו והמשנ”ב ביאר הרבה מהדברים לפי מנהג מקומו, צל”ע בזה למעשה, דאולי מי שטוען שנוהג בכל דבריו כהמשנ”ב יצטרך לבטל כמה מנהגים הנהוגים האידנא כגון שיצטרך לומר מערבית באופן הנזכר במשנ”ב ולומר באבינו מלכנו כנוסח המשנ”ב ועוד הרבה דברים.

ומ”מ למעשה הנוהג כהמשנ”ב א”א לומר שאינו עושה כדין שמשנה מהמנהג, דהרי ודאי שיש מקום לטעון דהאידנא כל אחד שינהג כפוסק מפורסם חשיב כב’ בתי דינים בעיר אחת בכל כה”ג שיש רבים באותו המקום שנוהגים שאותו פוסק מפורסם, דהרי זה גופא ענין ב’ בתי דינים בעיר אחת שיש קבוצות של בני אדם שנוהגים כמותו (וגמיר וסביר בודאי חשיב ב”ד כמבואר בחו”מ וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת וגם כאן אינו דין ב”ד אלא שיש שנוהגים כמותו וכנ”ל), וגם אם אין ידוע שנוהגים רבים בדבר זה כהמשנ”ב מ”מ כל שידוע שרבים משתדלים באופן כללי לכוון מנהגיהם כהמשנ”ב יש מקום לומר דסגי בזה.

ואין לטעון כנגד המברכים שיש כמה דברים שאין נוהגים כמנהגי המשנ”ב דאילו דברים אלו חלקם הם דברים שהמשנ”ב כתב לפי מנהגו ואם היה במקום שנוהגים כמנהגינו היה כותב כמנהגינו וממילא יש דברים שאינם לעיכובא כנ”ל ויש גם דברים שהם מנהגי ציבור וא”כ לשנותם ולכן אין לבוא לטעון מכח כל כיו”ב שבכל דבר שהמנהג דלא כהמשנ”ב א”א לנהוג כמותו אלא להיפך וכנ”ל.

וגם לענין מצד שמשנה מהחומרא הנהוגה באותו מקום יש לטעון דעיקר החומרא היא לומר מלביש ערומים כיון שכך אי’ בירושלמי ותוס’ ורא”ש ושו”ע ומשנ”ב ורוב הפוסקים וכבר נתבאר שברוב סתם ברכות דאי’ בירושלמי ומדרשים מברכי’ להו, ומכיון שכך עיקר הדעה יש לטעון דאין זה כמנהג חומרא ע”פ חכם שאסור לשנותו למנהג חדש כיון שיש צד חומרא לכאן, ועיקר הדברים שכתבתי לעיל הם רק להדגיש הענין שמי שאינו מברך עושה כדין ג”כ ואין מחוייב לשנות מנהגו.

ונשאלתי אחר שכתבתי תשובה זו מ”ט בתשובתי לענין ברוך שחלק לא הזכרתי שיש מנהג שלא לברך ברוך שחלק, והתשובה לזה דהנה עצם מלבד שברוך שחלק הוא מפורסם שיש רבים המברכים ואילו מלביש ערומים אינו מפורסם כלל שיש המברכים (וכמו שבספר וזאת הברכה כ’ שלא נהגו לברך, ועי’ שערי הברכה), מלבד זה בברוך שחלק אין מנהג שהברכה אינה קיימת אלא שחוששים על כל חכם שמא א”א לברך עליו אבל גם לפי המנהג שייך שיהיה חכם שיברכו עליו, וגם שיש קצת שכתבו שהאידנא לא שמענו שמברכים מ”מ העיקר כמ”ש בחי”א דשייכא ברכה זו גם האידנא במופלג, וממילא אין מנהג שברכה זו אינה ברכה או שנתבטלה הברכה אלא לכל היותר שאין כל אחד ואחד בקיא בשיעור וממילא יש מקום לטעון דהרשות נתונה להתיישב ולדון דבשיעור פלוני הוא בכלל החיוב, משא”כ לענין מלביש ערומים המנהג שלא לברך הוא גם כששמח בבגד ומברך שהחיינו ובכל גווני דחיישי’ להדעות שפסקו בדעת הגמ’ שלנו שברכה זו היא רק בשחרית.

קרא פחות
0

הנה מעיקר הדין היה עדיף לעשות כן דהרי הדעה העיקרית להלכה היא שיש ברכת מלביש ערומים על בגדים חדשים שנזכרה בירושלמי והובאה בכמה ראשונים (תוס’ ורא”ש) ושו”ע סי’ רכג ס”ד ומשנ”ב שם (ומבואר שם לפו”ר שהוא יותר חיוב ...קרא עוד

הנה מעיקר הדין היה עדיף לעשות כן דהרי הדעה העיקרית להלכה היא שיש ברכת מלביש ערומים על בגדים חדשים שנזכרה בירושלמי והובאה בכמה ראשונים (תוס’ ורא”ש) ושו”ע סי’ רכג ס”ד ומשנ”ב שם (ומבואר שם לפו”ר שהוא יותר חיוב מברכת שהחיינו שהיא רשות לרוה”פ, השוה שם סקי”ח עם סק”ו), וכמה ברכות וטופסי תפילה מקורן מירושלמי ומדרשים כמו לעולם יהא אדם (שהוא מתד”א) וברוך שפטרני ונחם של תשעה באב (שנחם הוא מהירושלמי ג”כ) ומקרא מגילה בקריאת מגילה של מנהג (שהוא מיוסד על מ”ס).

וכמו כן הדעה הפשוטה מסברא לענין ברכת השחר שלא נאמר בה זמן ושהברכה היא על היום (עי’ סי’ מו ס”ו בהג”ה) ובפרט שאפשר לצרף גם את הדעות שהברכה היא על הלבישה (עי’ בשו”ע שם וע’ במעשה רב להגר”א, וע”ע משנ”ב סי’ מז סקל”א), ויש לומר לשיטתם דכל זמן שלובש יכול לברך (עיין בבה”ל הלכות ציצית גבי שהחיינו ומשנ”ב ריש סי’ רכג בשם הפמ”ג), ובפרט שכאן לובש קודם הברכה עוד בגד דיש מקום לטעון שיכול לברך על סיום הלבישות גם לפי הצד שאי אפשר לברך מצד לבישה חדשה גרידא.

ומ”מ למעשה נראה שלפי המנהג אין טוב לעשות כן, דהרי המנהג סובר שעיקר הדין שאין מברכין מלביש ערומים על בגדים חדשים והמנהג גם סובר להקפיד לברך ברכות השחר בשחר ממש, ממילא עדיף להדר בהידור שהוא יותר עיקרי מצד המנהג ויש להוסיף דגם אין מנהג לאחר את ברכת מלביש ערומים ביום שיודע שילבש בגד חדש ולא מצינו כ”כ מי שינהג כן.

ולכן בודאי שההידור העיקרי המובא באחרונים (א”ר ומשנ”ב וקצש”ע ושאר אחרונים) הוא ללבוש הבגד בשחר ממש ולברך עליו אז מלביש ערומים.

ואם אינו יכול יברך עכשיו מלביש ערומים של שחרית, ולגבי הבגד החדש ימתין עם הברכה עד למחר ובינתים פטור מצד המנהג דלכל היותר פטור מצד ספק ברכה, ולמחר יוציא עצמו בברכת מלביש ערומים של מחר, ואז לא הפחית בהידור של ברכת מלביש ערומים של חובה.

ולגוף מה שכתב האליה רבה שיכול לברך בשחר ולא כתב שצריך כדי למעט בברכות היינו משום שאינו צריך לשנות זמן הלבישה בשביל למעט בברכות כמ”ש הפוסקים לגבי דיני קדימה כשאינו רוצה לאכול עכשיו ואי נמי בא לאשמעינן שאין צריך להפריד הברכות אע”ג דקיימא לן שברכה זו על היום וזו על הבגד והיה מקום לומר דאין עושין מצוות חבילות חבילות כעין מ”ש הכתב סופר לגבי פרי חדש בקידוש בליל סתם יום טוב ע”פ דברי הגמ’ בפרק ערבי פסחים קב ע”ב, מ”מ מאחר שגם של שחרית עיקר התקנה היתה לברך בזמן הלבישה כמ”ש בברכות ס ע”ב (וע”ע משנ”ב סי’ מז הנ”ל), ממילא לא חשיב חבילות חבילות וגם דברכות שלא נזכרו בבבלי יש פוסקים שלא בירכום או בלא שם ומלכות, ממילא במקום שבא להוציא עצמו מידי ספק מותר לעשות חבילות חבילות כדין שהחיינו בליל יו”ט שני של ר”ה כמ”ש בשו”ע סי’ תר, וכעי”ז מצינו שמותר להרבות גם בברכות כשבא לצאת ידי ספק (כמו בשתית מים בסעודה ועוד).

ולגוף דברי הכתב סופר יעויין בתשובה אחרת (שכתבתי לענין ברכת ב’ שהחיינו על אתרוג) שהרחבתי דעכ”פ באופן שמברך ב’ ברכות על אותו הדבר יש חולקים על הכתב סופר וגם המשנ”ב לפום ריהטא בב’ מקומות אינו סובר כך, ויתכן שהא”ר צירף סברא זו, וגם אפשר דלכך כתב הא”ר “יכול” משום שהחושש לסברת הכתב סופר אפשר שיש לו ג”כ מעליותא במה שיחלק הברכות (עכ”פ שילבש בנפרד הבגד החדש), וממילא אשמעי’ הא”ר שאינו מחוייב לחלק הברכות.

קרא פחות
0

יש לציין בזה כמה נקודות, ראשית כל שברכה זו לא נזכרה בגמ’, ואמנם המשנ”ב פסקה להלכה, אבל למעשה המנהג הוא שלא לברך ברכה זו, ואמנם ת”ח אחד טען בפני שא”א לומר שיש מנהג בדבר כזה שאין ברור מה כל אחד ...קרא עוד

יש לציין בזה כמה נקודות, ראשית כל שברכה זו לא נזכרה בגמ’, ואמנם המשנ”ב פסקה להלכה, אבל למעשה המנהג הוא שלא לברך ברכה זו, ואמנם ת”ח אחד טען בפני שא”א לומר שיש מנהג בדבר כזה שאין ברור מה כל אחד עושה, אבל עדיין זה ברור לי שאם אדם אחד יברך ברכת מלביש ערומים בפומבי על בגד חדש לאחר תפילת ערבית בבהכנ”ס הכל ידונו וידברו במה שעשה, ומאידך גיסא מי שיקנה מעיל חדש ויברך שהחיינו ולא יברך מלביש ערומים לא ידברו כלל למה לא בירך מלביש ערומים, ועצם העובדה שהמציאות היא כך זה מספיק לומר שאין כיום מנהג לברך מלביש ערומים על בגדים חדשים.

וידוע שבני ספרד אע”פ שקבלו הוראות השו”ע מ”מ לא קבלו הוראותיו כנגד מנהג, ומסתמכים בזה על הקדמת הב”י.

ויש להוסיף בזה דדבר שאינו בגמ’ ורק נזכר במשנ”ב וידוע שאין המנהג בזה כהמשנ”ב הוא הרבה יותר קל, דהרי עצם מה שקבלנו הוראות והכרעות המשנ”ב הוא ג”כ מדין מנהג.

ויש להוסיף בזה דכמה אחרונים כבא”ח וכה”ח ושוע”ר נקטו שלא לברך מלביש ערומים, ומכיון שהמנהג נסמך על הרבה פוסקים סגי בזה.

ויש להוסיף עוד דבאחרוני הספרדים כהכה”ח בשם החסד לאלפים כמדומני נקטו שגם שקבלו הוראות השו”ע מ”מ בסב”ל לא קבלו הוראתו משום חומר לא תשא, ואע”ג דבני אשכנז ס”ל לעיקר כהתוס’ שאין איסור דאורייתא בברכה לבטלה, מ”מ אפשר לצרף קצת סברא זו שכמו שהם לא קבלו הוראת השו”ע כנגד סב”ל כך לענין מקום שיש מנהג סב”ל דלא כהמשנ”ב שאין למחות במי שנוהג כן.

ובודאי שהמקפיד על ברכת מלביש ערומים בבגד חדש קדוש ייאמר לו, אבל הסומך על המנהג להקל בזה לפי מה שהתברר אין למחות בידו.

השלמה לתשובה בענין מלביש ערומים

בדעת הקצש”ע אמנם יש ממחברי זמנינו שהבינו מדבריו ונראה שנקטו בדעתו דגם הוא סבר לפטור בגדים חדשים במלביש ערומים של שחרית, אבל העירני הרב מושקוביץ דאחר העיון בדברי הקצש”ע לא נראה שזו כוונתו אלא רק לברכות נוספות כגון אוזר ישראל על חגורה חדשה ועוטר ישראל על כובע חדש שבזה הביא דעות אבל לגבי מלביש ערומים שלכאורה לא הביא דעות בזה (דמש”כ ויש חולקין לכאורה לא קאי על זה) ממילא מש”כ לפטור בשל שחר לא קאי על זה.

ושאלתי את זקני אבי אבא כיצד נהגו אצלם בימי קדם באירופה (לונדון) ואמר לי שאצלם היו שנהגו לברך והיו שלא נהגו לברך.

השלמה להנוהגים שלא לברך מלביש ערומים על בגד חדש

לכבוד ידידי הרה”ג מושקוביץ שליט”א

כבר כתבתי כמה פעמים הנלענ”ד בזה דהמנהג הרווח של רוב העולם בדורות האחרונים שלא לברך מלביש ערומים על בגדים חדשים יש לו שפיר על מה לסמוך (ומנהג נקבע ע”פ רוב הקהל ורוב כל קהל וקהל, ולא על פי מיעוט גם מיעוט המצוי או הניכר, כמבואר בפוסקים בכמה מקומות כמו שציינתי בפנים), ואין צריך לשנות מנהגם ואינו מנהג טעות וא”צ לבטלו ואין צריך לערער עליו וגם אין חיוב לעורר יחידים לשנות מנהגם, ומ”מ הנני לסכם כהמשך לשיחתינו את עיקרי טענותי מכמה טעמים.

ראשית, דעת כמה אחרונים כשוע”ר ובא”ח (צויין לקמן) וכה”ח (צויין לקמן) ועוד (עי’ לקמן) שלא לברך, ואע”פ שאנו נסמכים בד”כ על המשנ”ב מ”מ כבר כתב הפמ”ג בכמה מקומות שבספק ברכות אנו חוששים להקל גם לדעות שאין הלכה כמותם לולא זה וכ”ש בניד”ד שיש מנהג רווח דלא כהמשנ”ב (שיש כמה מנהגים בא”י שהונהגו מימים ראשונים דלא כהמשנ”ב כמו שציינתי בפנים התשובה).

שנית, בבבלי הובאה הברכה מלביש ערומים באופן אחר ויש מקום ללמוד שהבבלי חולק על הירושלמי בזמן ברכה זו וסובר שהוא רק בשחר.

יש בנ”ט להזכיר כאן גם דעת ‫רבינו יהונתן ‫המובא בשטמ”ק פ”ק דב”מ דהלכה בירושלמי שלא הובאה בבבלי לא איפסקא ‫כיון שחכמי ‫הבבלי היה לפניהם הירושלמי והלכה כבתראי ואף דאין הלכה כרבינו יהונתן בזה כדמוכח בהרבה מקומות ועיין בספר תוספת ירושלים בהקדמה מש”כ ע”ז (והמשנ”ב מזכיר ‫ספר זה), מ”מ בניד”ד שבבבלי נזכרה הברכה לענין אחר ובירושלמי לא נזכרו רוב ברכות השחר אלא לכל היותר בשינוי כגון ברוך ‫מחיה המתים ‫תחת המחזיר נשמות ‫לפגרים מתים לכך יש יותר מקום לקבל כאן סברת רבינו יהונתן גם לדידן דלא קיימא לן כרבינו יהונתן בעיקר דבריו.

ויש להוסיף חידוד דברים בזה דאם נימא שיש כאן מחלוקת הבבלי והירושלמי אין ההגדרה בזה שהבבלי חולק על הירושלמי אלא שהירושלמי חולק על הבבלי, ואבאר כוונתי, דהנה העיקר אצלינו הוא שאסור ליהנות מעוה”ז בלא ברכה (ברכות לה ע”א) ולכן מהראוי היה לתקן ברכה על הנאתו ולכן תקנו בבוקר ברכות על כל הנאה, אולם להירושלמי שלא הזכיר תקנות רוב ברכות השחר לכך צריך לברך על הבגד כשלובש בגד זה בפעם הראשונה והיינו דהברכה נתקנה באופן אחר, וקל להבין.

שלישית, הרבה מעמודי ההוראה הראשונים כהרי”ף והרמב”ם ועוד לא הביאו ברכה זו והדעת נותנת שלא נהגו בה.

רביעית, הובא בשם ספר המכתם ברכות נט ע”ב שאין לברך ונקט שהבבלי חולק על הירושלמי, ויש להוסיף דגם שיש מהפוסקים שנמשכין אחר הרמב”ם והרי”ף ולא הזכירו השמטתם את ברכת מלביש ערומים בבגד חדש, מ”מ לדידן שנמצא לפנינו ספר המכתם שנקט דהבבלי חולק א”כ שפיר יש לומר דגם הרמב”ם והרי”ף סוברים כן והדרא שיטתייהו לדוכתה שכך דעת הרבה ראשונים שלא לברך.

וגם הרוקח סי’ שסד שציינתי בתשובה על טלית במלביש ערומים לפו”ר יש משמעות שלא נהג בברכת מלביש ערומים אלא בשחר דהרי הזכיר שם שהחיינו וברכות השחר וברכות הנהנין שכ’ שם דברכת שהחינו הוא כמו מלביש ערומים ואוזר ישראל ונותן לשכוי בהגדרתם שהם הודאה ולא הנאה, ומשמע שם דברכת מלביש ערומים הוא מברכות השחר ולא ברכה על בגד חדש.

חמישית שהמנהג הרווח שלא לברך וכל מקום שאתה מוצא הלכה רופפת הלך אחר המנהג, ויש להוסיף דמנהג זה כבר הובא גם אצל הבא”ח פ’ ראה אות א’ וכן הרב ברך את אברהם סי’ סט אות ז’ כתב דלא ראיתי נוהגים כן ועי”ש שנקט דלא כמנהג זה וכן הביא ביפה ללב (הוב’ בכה”ח הנ”ל סי’ רכג סקל”ב) שעכשיו לא נהגו לברך.

הגע עצמך דברכה שאינה נהוגה כמעט בכל קהילות ישראל היום וכבר כמה דורות הזכירו בחלק מהפוסקים שכבר אינה נהוגה ורוב הראשונים לא הביאוה האם לא סגי בזה לומר דיש כאן מנהג קבוע שלא לברך (ואמנם מה שהרבה מהאחרונים הזכירו לברך היינו כל עוד שהיה מצוי אצלם גם מנהג כזה משא”כ האידנא דאינו מצוי כ”כ ברוב העולם).

וראיתי מי שציין בזה עוד לדברי הרמ”א בריש סי’ רכג דרבים מקילים באלו הברכות ואפשר דקאי גם על זה אבל מהרמ”א שם לא משמע שנקט כן בתורת מנהג שיש לו בית אב וכמובן שיש לדון בכל פרט בברכות אלו לגופו.

ויש לציין בזה למה שכ’ בהגהות מיימוני עלל סדר התפילות להרמב”ם דאי’ בירושלמי אע”פ ששלחנו לכם סדר תפילות מ”מ מנהג אבותיכם בידיכם ור”ל דאין לשנות המנהג ע”פ הכתוב בסדר התפילות להרמב”ם.

(וכבר הזכרתי בפנים התשובה מש”כ הב”י בריש ספרו).

שישית שדעת החזו”א שלא לברך אלא רק בבוקר כמ”ש בארחות רבינו ובספר הזכרונות, ועפ”ז הביא הגרח”ק שאין נוהגים לברך (כמו שציינתי לדברי הגרח”ק במאיר עוז ודעת נוטה), וא”צ לחשוש שמא הדברים לא הובאו כצורתם יותר משמועות אחרות שהובאו בשם הגרח”ק מפיו ע”י תלמידיו ומכתביו.

ואיני רואה קושיא למה לא כתב כן החזו”א בספרו, דהרבה שמועות ופסקי הלכה מבדרן בשם החזו”א שלא כתבם, ובפרט בניד”ד שהחזו”א רק הסתפק בדבר וחשש להחולקים על משנ”ב, ולא חלק בוודאות על המשנ”ב.

ואע”פ שהחזו”א לא לבש קודם לק”מ דהרי מאחר שהחזו”א אחז שיש כאן צד ספק ממילא מותר להקל ויר”ש לכל היותר יחמיר בספק ברכות כמ”ש בסי’ קסח סי”ג (ואמנם לא ממש דומה למקרה שם ששם הוא ברכה אחרת בקום ועשה מ”מ יש סתירות בזה אם יר”ש יחמיר גם בהנאה בלא ברכה בינתיים והרחבתי בזה קצת במקו”א), וא”כ הגרח”ק הורה שהמנהג הכללי הוא שלא לברך, דספק ברכות להקל, אבל החזו”א שחשש ליר”ש שמחמירים בספק ברכות לא לבש לפני הבוקר, ויש להוסיף דכדי לומר שיש איסור להלביש לפני הברכה צל”ע אם הוא מוכרח שהוא כברכות הנהנין ומ”מ גם אם נקבל מעיקר הדין אין חיוב לחשוש לברכה שנפטרה מטעם ספק ברכות וכנ”ל.

יש לציין שכעין דברי החזו”א כתב ג”כ הגרשז”א בהליכ”ש מועדי השנה פי”ד ארחות הלכה סק”א.

שביעית יש להזכיר גם סברת הכה”ח סקל”ב דאפשר שהברכה היא רק ‫כשהלבוש ‫מכסהו מעירום ‫ואף ‫שאפשר שאין כוונתו ממש כפשוטו ד‫הא ‫בירושלמי שם לא משמע באופן זה ועיין בספר מאיר עוז הנ”ל מש”כ על דברי הכה”ח הנ”ל מ”מ עכ”פ יתכן ‫לקבל הסברא בלבוש שמשמש לנוי ולא לעיקר ‫לבוש דמלביש ערומים ומ”מ יש ‫לציין מה שדנו בפוסקים לענין ישן בלבושו אם מב‫רך בשחר מלביש ערומים דלדעת הרמב”ם פ”ז ה”ח אינו מברך אם ישן במלבושו, כיון שסובר שאין מברכין ברכות השחר על סידורו של עולם, ואמנם בנידו”ד לדידן‫ לא שייכא הסברא דמברך על מנהגו וסידורו של עולם כיון דכאן ודאי מברך ‫רק אם יש לו בגד ‫חדש ‫אבל יש לחקור שהרי היה ‫לבוש קודם לכן ‫ואולי עיקר דברי הירושלמי בבגד שעל בשרו ממש דשייך בזה מלביש ערומים וגם בברכות השחר יש לדון להסוברים שאין מברך על סידורו של עולם מה הדין בישן בחלק מלבושו ולבש בבוקר לבוש עליון ואינו מלביש ערומים ממש, ובפר”ח ומגן גיבורים ומשנ”ב ריש סי’ מו נקטו דבזה יכול לברך מלביש ערומים ומשמע גם לשי’ הרמב”ם, א”כ צד זה אינו מעיקר הדין ומ”מ כצירוף אולי יש להחשיבו למי שהיה לבוש בבגד עליון אחר ופשטו כדי ללבוש בגד עליון חדש דיש כאן אולי צד צירוף קצת, [כיון דבלבוש ובשוע”ר בר”ס מו יש קצת משמעות דברכת מלביש ערומים מיירי בבגד תחתון עי”ש והשווה לשוע”ר סי’ שב], אלא דבירושלמי לא משמע כן דקא”ל דומיא דשהחיינו, וצל”ע.

[ומ”מ אם נלך בשיטת הכה”ח דהירוש’ מיירי במי שהיה ערום ולבש, ניחא הא דהרא”ש בפ”ט דברכות סי’ טז כשהביא הירושלמי הקשה על מ”ש ניתן לו מברך הטוב והמטיב דהא לא אשכחן בגמ’ דידן ברכה זו כשאין אחר נהנה עמו וכעי”ז הקשו התוס’ דברכות סוף דף נט, ועי”ש ברא”ש מה שיישב, ולמה לא הקשו על עיקר דברי הירושלמי לגבי מלביש ערומים שלא מצינו לה בבבלי ולפי’ הכה”ח הנ”ל הוא מיושב שפיר, דלפי’ הנ”ל של הכה”ח הירושלמי מיירי במי שהוצרך ללבוש לכסות מערומיו כגון בשחר או בעני וכיו”ב שלא היה לו בגד (ובפרט דדעת החכ”צ הוב’ בתוס’ חדשים ברכות פ”ט או’ ג’ דגם בגדים המטולאים חשיב ערום כדאמרי’ גבי ישעיה), ואפשר דהרא”ש לא היה צריך לפרשו כיון שהוא נלמד מנוסח הברכה מלביש ערומים וגם דמשוה ליה לברכת מלביש ערומים דהבבלי בדף ס ע”ב שהוא כפשוטו, ומ”מ גם בלא הכה”ח אפשר ליישב דהרא”ש הקשה רק מה שהיה נראה לו סתירה מהבבלי].

שמינית דיש צד באחרונים שמה שבירך בשחר מלביש ערומים פוטר גם בגדים שילבש במשך היום, עי’ להרב בירך את אברהם שם שכ”כ בדעת המנהג ואף שתמה ע”ז ולא נקט כהמנהג וגם במשנ”ב ורוב הפוסקים לא נקטו כן, מ”מ אחר עיקר הדברים שנתבארו לעיל אפשר לצרף גם ענין זה.

היוצא מזה דהמנהג שלנו הוא מנהג ברור והנוהג ובא כמה דורות, ומיוסד על ספר המכתם, שוע”ר, בא”ח, חזו”א, כה”ח, הגרשז”א, הגרח”ק, ופשטות הרבה ראשונים שלא הביאו ברכה זו, ובברכות שומעין להקל וכ”ש בזה, ולכן אין צורך לבטל את המנהג הרווח שלא לברך מלביש ערומים על בגדים חדשים כי יסודתו בהררי קודש.

ומ”מ אם מטרת כת”ר לעורר ‫שיותר טוב שלא ללבוש עד השחר כמשנ”ת להלכה בודאי שיש ענין ‫בזה לחשוש לכל הצדדים אף דאינו חיוב לדעת המנהג מ”מ יש בזה מעלה ללבוש רק קודם ברכה”ש, וכמשנ”ת, וכמו”כ אם המטרה לעורר לכוון בשחר לפטור הבגד מסתמא שגם בזה יש ענין.

*

השלמה לנוהגים שלא לברך האידנא ברכת מלביש ערומים על בגד חדש

בתשובה הרחבתי בדעות הפוסקים הסוברים כהמנהג הרווח שאין מברכין מלביש ערומים על בגד חדש אלא לכל היותר מכוונים בברכה”ש, ושוב נשאלתי על מה סומכים הנוהגים כהמשנ”ב, ויעוי’ מש”כ שם בתשובה בענין זה (ובתשובה אחרת הרחבתי בביאור דעת הראשונים שלא הביאו דין זה), ועכשיו מצאתי עוד בספר מאיר עוז ח”י עמ’ תנט שהביא בשם הגרח”ק שמנהגינו שלא לברך ברכה זו אלא יש לכוין בברכת השחר להוציאה, וכ”כ בדעת נוטה ציצית סי’ תשכא ושכן נהג החזו”א, ועוד הביא שם שבהמכתם בברכות נט ע”ב משמע דהבבלי חולק ע”ז.

ובעלי שיח עמ’ לה, שאלה כשלובש ט”ג חדש פעם הראשונה אם ראוי לברך ברכת מלביש ערומים, והשיב הגרח”ק היום לא נהוג לברך רק פוטרים בברכת השחר עכ”ל.

וגם בארחות רבינו ח”ד סי’ קנח כ’ אמר לי הגרח”ק אמרו בשם מרן החזו”א שכיון לפטור על בגד חדש בברכת מלביש ערומים בברכות השחר, והוסיף הגרח”ק כמדומה שגם לו הורה כן מרן ע”כ.

השלמה לתשובות בענין אלו שאין מברכים מלביש ערומים בזמנינו (הערות על החיבור כסות חדש)

לכבוד ידידי הנכבד חו”ב הרה”ג יחזקאל מושקוביץ שליט”א

יקרתו הגיעני שהתקבלתי מאמרו הנכבד ותיתי ליה מן שמיא על טירחתו עמלו ויגיעו ונדבתו לעולם התורה במאמרו היקר.

והנני להעיר כמה הערות, ולא ארחיב בדברים דלהלן יותר מידי מאחר שהרבה מהעניינים הנידונים במאמרו נתבררו באריכות בתשובותי וחלק מהמסקנות נכתבו באופן אחר כדרכה של תורה ואין צורך לכפול הדברים, ומ”מ פטור בלא כלום א”א שהרי דבר גדול עשה כת”ר ולא אמנע מלכתוב כמה דברים שנתחדשו לכבוד התורה ולומדיה.

מה שכתבתי דאחרי שיש דעות קמאי ובתראי שלא לברך מלביש ערומים על בגד חדש ממילא יש מקום לשמוע דהדר דינא דהרבה מהפוסקים הראשונים שהשמיטו ירושלמי זה ס”ל דאין הלכה כן.

ע”ז יש להוסיף שכ”כ כעי”ז הבה”ל בס”ס רכג לגבי נידון אחר וכ”כ הב”י סי’; רכג ס”ב בנידון ההוא [ומה שהשו”ע לא חש לזה בניד”ד משום שלא ראה בזה ב’; דעות וכמשנ”ת, ומש”כ כת”ר דהב”י למד בדעת הרמב”ם שיש לברך לא זכיתי להבין דהרי הרמב”ם לא נחית לזה כלל ואם יש ראיה הוא להיפך וכמ”ש הבה”ל הנ”ל, והרי נחית הרמב”ם לברכת שהחיינו ולא הזכיר מלביש ערומים, ולכל היותר סבר הב”י דלא שבקי’; פשיטותיה דהרא”ש משום סתימת הרמב”ם כמש”כ כעי”ז בספרו אבקת רוכל לגבי פלוגתא דהרשב”א והר”ן דלא שבקי’; פשיטותיה דהרשב”א משום ספיקא דהר”ן, ושו”ר שגם בספר ברכת ה’; דלקמן כתב כן דמהשמטת הרמב”ם ש”מ דלא ס”ל לברכה והבאתי לעיל מש”כ שם הראי’; מהב”י בסי’; רכג שמבואר כדבריו כמבואר בבה”ל שציינתי].

(ולכשתדייק אף לכה”פ חלק מהראשונים שהביאוהו לא כ’; להדיא שכך הלכה אלא שהעתיקו לשון ירושלמי עם כמה דינים וזה בתוכו, ואדרבה השיגו על חלק מדברי הירושלמי אף שלא השיגו על פרט זה, וחלק מהראשונים הביאו דברי הירושלמי רק לענין אחר בלבד ולא לענין ברכת מלביש ערומים כלל כמו הנ”י שכן מוכח בדבריו שהביא דברי הירושלמי רק לענין זה וגם הרא”ש ואבודרהם ורי”ו שהביאו דברי הירושלמי ושו”ט ביה לענין אחר אינו ראיה שכוונתם שכל מה שנזכר בלשון הירושלמי הוא להלכה בפרט שכבר כתבו להדיא על חלק מהדברים בירושלמי שאינו להלכה, וכמדומה שהוא דבר פשוט שהראשונים שהביאו לשונות ירושלמי לא בכל מקום טרחו לבאר שאין כל דבר להלכה בדברים שמבואר הפכם בסוגיות הבבלי, ועי’; גם בארחות חיים הל’; ברכות סי’; נב ואילך שהביא בדרך אגב דברי הירושלמי הזה ללמוד ולדון בו דין השייך לשהחיינו ושוב שו”ט הרבה רק בפרטי דין שהחיינו ולא דן שם בדין מלביש ערומים כלל שוב אחר זה וכעי”ז הוא ברבינו ירוחם ני”ג ח”ב ובאבודרהם ברכות פ”ח).

בשולי הדברים יש לציין דבראשונים [הבאתי להלן בסמוך בסוגריים] הובאו טופסי ברכות שונים מן הירושלמי שבודאי לא נפסקו להלכה וסמכו על המעיין בזה שמבין שהבבלי פליג וכן בברכה על בגדים הבבלי סובר שהוא ברכה”ש והירושלמי סובר שהוא על בגדים חדשים ולא הוצרכו אלא לענין שהחיינו לאשמעי’; שהבבלי שמסכים לברכת שהחיינו על בגד חדש אינו מסכים לפרט שנזכר שם בירושלמי.

[עי’; בפי’; הר”י בר יקר באשר יצר דמייתי נוסחת הירושלמי בפ”ט דברכות אשר יצרת את האדם ועשית אותו נקבים נקבים חלולים חלולים כונניות כונניות, ולא ראה מן הצורך להעיר שאין נוסחת הירושלמי לדינא, ועי’; בארחות חיים הל’; ברכות שהזכיר הלכות פסוקות מה צריך לברך בכלים חדשים ולא הזכיר מלביש ערומים כהלכה פסוקה אלא רק נזכר תוך בלשון הירושלמי שהביא לאשמעי’; דס”ל באיזה דבר הנזכר שם דלא כהבבלי, ועי’; בספר המכריע סי’; פז שהביא נוסחת הירושלמי בברכת תפילין לדון עפ”ז היכן מברך ולא טרח כלל להעיר דנוסח הירושלמי אינו לדינא, ועי’; כעי”ז גם ברוקח סי’; שמו, רק דשם הביא אח”ז שוב נוסחת הירושלמי בברכת התפילין ושם בפעם השניה הוא כמו נוסחתינו].

לגבי מש”כ כת”ר בשם המכתם שהוא מחייב מלביש ערומים על בגדים חדשים הנה מחברי זמנינו לא נקטו כך בדעת המכתם אלא כמו שהבאתי בתשובה משמו שסובר דהבבלי פליג ויש לכה”פ מנין עשרה מחברים שכך כתבו בשם ספר המכתם [מאיר עוז סי’; רכג ס”א, משנה אחרונה סי’; מו הערה מא, ברכת ה’; ח”ד עמ’; קסט, משא המלך סי’; רכג ס”ד, ספר שהחיינו לר”מ הכהן עמ’; קו, הלכה ברורה עמ’; רסט, מתורתו של ר”פ עמ’; שנה בהערה, אוצר הברכה עמ’; לז, עטרת יוסף עמ’; רעו, בעל משפט הכתובה בקובץ משנת יוסף ח”ו עמ’; לב], וזה מלמד דעכ”פ הפשטות היא בודאי שהמכתם פוטר מברכת מלביש ערומים.

וז”ל המכתם בברכות נט ע”ב אחר שהביא דברי הירושלמי שמברך על הקניה ועל הלבישה כתב מכלל דלדעת הירושלמי מברך מיד שקנה ועוד כשילבש המלבוש וזה אינו כגמרא דילן עכ”ל, ור”ל שבגמ’; שלנו יש רק ברכה אחת על בגדים חדשים שהיא שהחיינו ולא ב’; ברכות שא’; מהם על הקניה וא’; מהם על הלבישה.

מש”כ כת”ר בשם הרוקח, בעניותי בתשובה ביארתי דבריו שכוונתו כמו שכתבתי בדעת המכתם הנ”ל שכך א”ש כמבואר בבירור דבריו שם.

מש”כ כת”ר בדעת החזו”א שלא בירך מחמת הקושי לברך, בעניותי יש להעיר דאפשר שאין כוונתו לזה אלא שבאמת חשש להמקילים בברכה זו, חדא דאם החזו”א היה סובר שהוא חיוב למה לא בירך הרי לא מצינו שום ברכה של חיוב שכלל לא בירכה, ובפרט שהיה צריך לדחוק עצמו שלא ללבוש עד השחר מה שרצה ללבוש, ועוד דהרי הגרח”ק נקט שגם אנן נעביד כהחזו”א בזה, א”כ אי”ז מטעם זה, וחזי מאן גברא רבה דמסהיד דדייק וגמיר מפומה דמרה, ועוד דאחר שראינו שיש ראשונים ואחרונים שבאמת חששו שלא לברך למה נימא שהחזו”א הוא שיטה חדשה ולא שיטת אותם פוסקים, ומה מדחיק אותנו לומר כן, בפרט שבאמת הכלל הוא דבפלוגתא בברכות פוטרים בברכה מחוייבת היכא דאפשר, ומה שכ’; כת”ר שלא יתכן שהחזו”א חלק על הפוסקים בלא מקור לא הבנתי דבאמת יש אחרונים שחלקו על המשנ”ב והחזו”א לא בהכרח שפירש לתלמידיו את טעם מנהגיו (עכ”פ מה שעשה ולא כתב בספר ובפרט אם לא הי’; לו הכרעה בזה ורק חשש מספק) וכמשנ”ת בתשובה.

ואמנם אי’; בארחות רבינו שמטעם זה לא אמר פיטום הקטורת בחול אבל שם אכן רבים מהראשונים נהגו שלא לומר בחול וכמנהג שהזכיר הרמ”א ולכו”ע אינו חיוב כלל, והשמועה שיש בשם החזו”א שלא בירך כשבא מן הדרך כבר דברו בזה אם השמועה בכלל נכונה ומה כוונתו בזה, אבל לומר שיש ברכות שסבר שהם חיוב שלא בירכם כלל בכל זמן הוא חידוש שלא מצינו כמותו.

ושוב ראיתי דהגרח”ק (בהערה בדעת נוטה דלקמן) הביא בשם החזו”א שכמדומה שלא רק בעצמו נהג כן אלא גם הורה לו לעשות כן לפטור בברכה אחרת, ומבואר בזה כדברינו.

מה שציין כת”ר מספר שונה הלכות לגבי חיובי הברכה מ”מ למעשה הגרח”ק שיטה אחרת הי’; לו בזה וזל”ק בדעת נוטה ציצית עמ’; שפב “לא נהגו כלל לברך זה בזמננו” והרחבתי בתשובה.

מה שדייק מדברי החוט שני (עניינים שונים עמ’; קפ) שברכת עוטר ישראל לא שמענו שמברכים, יש להעיר דיתכן שכוונתו שבזה לא שמענו כלל שמברכים והיא שיטה שלא נפסקה שצריך לברך ע”ד נשתקע הדבר ולא נאמר, הלכך המברך האידנא חשיב שמשנה מהמנהג, ואילו מלביש ערומים המברך לא חשיב משנה מן המנהג כיון שיש שמברכים ואין מזה ראיה שכולם מברכים ושהנוהגים שלא לברך אינם עושים כדין, ותדע שכוונתו לזה דהרי נחית לברר המנהג בזה שאין מנהג בעוטר ישראל על בגדים חדשים וכי ס”ד שהמנהג לברך מלביש ערומים הוא מוחלט אתמהא, (אא”כ תאמר ד”שמענו” ר”ל בפוסקים שאנו נמשכין אחריהם, אבל שוב עיינתי בדבריו ולא נראה שכוונתו לזה דאדרבה ראייתו ממה שהבאר היטב הביא מחלוקת אחרונים בזה), ומ”מ הנני מסכים שהמשמעות בחוט שני שכן בירך ברכה זו.

ומ”מ במאמר המוסגר יש לדון דהכרעתו של החו”ש שלא לברך עוטר ישראל הוא משום שהבאה”ט הביא מחלוקת אחרונים בזה [כמבואר שם], וממילא אין לברך במקום פלוגתא, וא”כ אמנם הזכיר שם סתימת השו”ע לברך אבל בזמנינו נתברר שדעת כמה ראשונים ואחרונים ומנהגים שלא לברך מלביש ערומים, וממילא האידנא גם לגבי מלביש ערומים שייך הך טענה ג”כ, דכיון שיש פלוגתא בדין שלא לברך (ואף דדעת השו”ע והמשנ”ב לברך מ”מ יש מנהג רווח כדעת האחרונים שלא לברך וכן מבואר בהקדמת הב”י דאין דבריו אמורים כנגד מנהג והרחיב בזה בהקדמת הסמ”ע וכן מוכח בדברי הרמ”א בחו”מ סי’; כה אם היה מנהג וכו’; וכך המנהג פשוט בכמה דברים וכמו שהרחבתי במקו”א), ומ”מ א”א להתבסס על סמך סברא זו שכתבתי מכיון שיש מקום לחלק בזה.

בעיקר הסברא שמדמה לה לברכות הנהנין שאסור ליהנות קודם ברכה יש לדון עוד בזה דהרי כאן הברכה היא פעם אחת ולא יותר (ויעוי’; בלשון הרוקח שכבר טען כן אלא דלפי מה שנתבאר בתשובה יוצא שהרוקח בלא”ה לא התייחס למלביש ערומים של בגד חדש אלא לברכה”ש ויש לפרש בדבריו שלא סבר לברך על בגד חדש ושם נתבאר), וממילא אפשר דהגדר הוא אחר וכמו בשהחיינו שמי שמברך אחר שנהנ קצת מתחילת לבישתו לאו עבריינא מקרי.

ומ”מ בפוסקים (במשנ”ב וחזו”א ועוד) משמע שנקטו שהסומך על הברכה בשחרית לא ילבש קודם, אך כבר העירו וכתבו האחרונים דאפשר שהמנהג אינו סובר כן באופנים שונים ואכמ”ל (ובעיקר אחרוני הספרדים דברו בזה שאצלם נראה שכבר היה פשוט כמה דורות שלא לברך ועי’; מש”כ בס’; יפה ללב סי’; רכג סק”ו שברכה של שחרית פוטרת הכל, ועי’; בספר בירך את אברהם בזה והוא עצמו לא ניח”ל במנהג, ועי’; עוד כה”ח סי’; רכג סקל”ב ובא”ח פ’; ראה, ונכון מה שציין כת”ר בשם הגר”י פישהוף דיתכן שהמנהג היום מבוסס על הנהגת הספרדים בזה, ויש עוד כמה דברים שנתקבל מנהג הספרדים אצל האשכנזים ויש להיפך, ומנהגים הם דברים המשתנים ועי’; ביו”ד סי’; רכח), ובתשובה ציינתי הדברים וכן כתבתי עוד ביאור אחר בטעם המנהג ואכה”מ שכבר נתבארו הדברים במקומם.

ומ”מ יש צד הפסד נוסף במה שאינו מברך בסמיכות ללבישה דלפי הצד שצריך שמחה א”כ אם ממתין אפשר דכבר אין שמחה, דלגבי שהחיינו נתנו הפוסקים גבול עד כמה אפשר לברך אם לבישה ראשונה או כל זמן שמחה ובמקו”א כתבתי בדין שהחיינו ומכיון שדין מלביש ערומים אינו מבורר א”כ הממתין בברכה מפסיד גם צד זה (ושו”ר שהביא כת”ר בשם בצל החכמה ח”ה סי’; כז בשם חסד לאלפים שיכול לברך מלביש ערומים רק בלבישה ראשונה).

מש”כ לגבי טלית חדשה, הנה מאחר שיש בזה דעות אם לברך או לא, וכת”ר הביא דעות המחמירים בזה, ומשמע שנקט דשאר הדעות לא נפסקו להלכה, אבל מצינו בכמה דוכתי שאפשר להזכיר דעות שלא נפסקו ג”כ, וכמו שמצינו בעירובין יג ע”ב שב”ה נתקבל דבריהם להלכה שהיו מקדימין דברי ב”ש.

ועוד דאפי’; אם לכת”ר לא מסתבר כדברי מר אולי יעמוד ב”ד אחר ויסתבר להם, והרי קי”ל בכ”מ שאפשר לפסוק אפי’; כיחיד אם מסתבר טעמיה, וא”א למצוא דעה שאין מי שיוכל לסבור כמותה כמבואר ברמב”ן גבי לא תסור.

ועוד דנפק”מ לדעת שאר הדעות משום שא”א למחות במי שנוהג כדעה אחת כמבואר בחו”מ סי’; כה ועי’; פת”ש יו”ד סי’; שלד.

ועוד דהרי בספק ברכות עסקי’; ובספק ברכות כתב הפמ”ג בכ”מ שיש לחוש אפי’; לדעות שלא נפסקו להלכה בשאר דוכתי, ועי’; כה”ח סי’; קכד, ואפי’; ס”ס דברכות להקל כמ”ש הפמ”ג בפתיחה ועי’; משנ”ב ס”ס קכד אף דבעלמא ספק ספקא אפי’; דאיסורא דאורייתא לקולא.

ועוד דהרי לפעמים יש אופנים שאפשר לצאת כל הדעות לרווחא דמילתא, והרי לכתחילה יש לצאת גם דעות שלא נפסקו להלכה בכל גווני כמבואר בבה”ל ריש סי’; תרנו.

ואפי’; דעות שנדחו מהלכה כלל אחר שעמדו למנין בב”ד עדיין שונים אותם כמבואר במתני’; פ”ק דעדויות ואפי’; ב”ש במקום בית הלל אחר בת קול שאין הלכה כמותם כלל עדיין צריך להזכירם כמ”ש התוס’; ברכות מז סע”א, וכ”ש בדעות שעדיין יש לדון בהם אפשר שטוב להזכירם.

והנה התורה היא תורת אמת ולא עלינו המלאכה לגמור וגם מינייהו יתקלס עילאה מכל מי שיכנס בזה להכריע הדין לעצמו או לחבירו כי ישרים דרכי ה’; וצדיקים ילכו בם ואלו ואלו דא”ח דהתכלית היא לקיים דקדוק ההלכה ולא דוקא כמר או כמר ולכן אפשר דעדיף להביא גם החולקים היכא דאפשר.

ואף שמצינו דבמתני’; לא הובאו כל הדעות דהלכה כסתם משנה וכן בשו”ע לא הובאו כל הדעות מ”מ בב”י הביא הדעות (וגם צורת לימוד המשנה היא עם הגמ’;, עי’; סוטה כב ע”א) רק במקום הלכה פסוקה אין צריך להזכיר דעות של נפסקו.

מש”כ כת”ר שלדעת המהרי”צ דושינסקי אבד”ק ירושלים יש לברך מלביש ערומים על טלית חדשה, אולם יעוי’; בהנהגותיו מרשימת הרב המסדר הנדפסות בקובץ דבר ההתאחדות ח”ד עמ’; ה’; שלא הסכים לברך עליו בפני עצמו ורק פטרו במלביש ערומים של שחרית מחמת ספקא, וכמו שביאר הרב המסדר בהערה שם את הכוונה בדברים האמורים שם.

ולמעשה הנה יש כאן כמה צדדים לפטור מברכה דיש צדדים בדעת הרס”ג שאין ברכה נוספת על בגד שיש בו ברכת להתעטף כמו שנתבאר בהרחבה בתשובה, ויש צד שאין ברכה בדבר שאינו למטרת בגד כנ”ל בשם המהרי”ץ דושינסקי והגראי”ש גריינמן ויש גם צד בלשון הרשב”ץ שאין ברכת מלביש ערומים שייך בדרך עיטוף כמו שהארכתי בכל פרטים אלו בתשובות אחרות, ויש גם צד הכולל דלכמה אחרונים אין ברכת מלביש ערומים להלכה שהחזו”א חשש לצד זה (וצד זה גופא יש בו כמה טעמים כמו שנתבאר באריכות בהרחבה).

ולענ”ד אף דמצד עיקר הדין מותר לברך גם על ט”ג וכמו שהארכתי בכמה תשובות בביאור כל הצדדים בזה שאין חיוב גמור לחשוש להם לדינא [ובפרט לשון הרשב”ץ דלפי מה שביארתי א”א להוכיח מזה דבר לענייננו וכן לשון הרס”ג דלפי מה שביארתי סוגיין דעלמא אינו כן להלכה], מ”מ מאחר שיש כאן ד’; צדדים שלא לברך, יותר טוב לפוטרו במלביש ערומים של שחרית ואז יוצא כל הצדדים והדעות לכתחילה בלא שום פקפוק, וכ”ש שלובשו בסמיכות לזמן הברכה ואין בו טירחא כלל להסמיכו לברכה זו (וגם אם יברך ב’; פעמים בסמיכות יש לחשוש משום ברכה שאי”צ).

מש”כ כת”ר בשם הנצי”ב לא מצאתי לעת עתה.

מש”כ כת”ר בשם האבד”ק קאמרנא בפירושו מעשה אורג ברכות פ”ט מ”ג יש להעיר דהוא עצמו בחיבורו השלחן הטהור או”ח סי’; רכג ס”ו כתב דאין לברך כלל מלביש ערומים על בגד חדש אלא רק ללובשו בשחר ולפוטרו ונקט כן גם בדעת הירושלמי שאין כלל ברכת מלביש ערומים אחר שבירך בשחר, ובאמת כבר במעשה אורג כתב שכך הוא נוהג לפוטרו בשחר, אך גילה דעתו בספרו השלה”ט שכך נקט לדינא ולא רק כמנהג פרטי, ועכ”פ גם אם נהג כן כמנהג פרטי מבואר שהיה מסופק בזה, ויש להוסיף דהיוצא לפי שיטתו שמי שעבר ולבש ביום אינו יכול לברך מלביש ערומים, ויש להוסיפו להני רבוותא שנקטו שאין לברך ברכת מלביש ערומים [ולפמשנ”ת הם המכתם והרוקח והבא”ח ויפה ללב והשלחן הטהור והכה”ח והגר”ז והחזו”א והגרח”ק והגרשז”א והמנהג האידנא ופשטות הרמב”ם וכל הראשונים שהשמיטו ברכה זו].

ורק אעיר בזה עוד הערה דהואיל דאתאן לדברי השלה”ט אף שהם מחודשים מאוד בכוונת הירושלמי ואינם פשטות הירושלמי מ”מ אם נימא דהרמב”ם למד כן הירושלמי אולי יש לפרש דלכך השמיטם אבל עדיין צ”ב דהיה לו לומר שילבש הבגד בשחר אלא לכל היותר אפשר שסבר הרמב”ם כהאחרונים שנקטו דשל שחר פוטרו ויותר נראה כמשנ”ת בתשובה בדעתו ולא אכפול הדברים.

שאר הרבה מהנידונים שנכתבו ע”י כת”ר במאמר דנתי בהם בתשובות בפני עצמם ואפטור עצמי בזה מלכפול הדברים ורק אבקש מהמעיין שלא ילמוד המסקנא ע”פ מה שכתבתי כאן בקיצור כי עקרי הדברים נתבארו במקומם.

והנני לשוב ולהזכיר גם מה שכתבתי כבר שאין כוונתי בזה לטעון שאסור לברך אלא דגם המנהג הרווח שלא לברך הוא מכוון לדינא ונהרא נהרא ופשטיה ובודאי דבר גדול מאוד עשה כת”ר שהביא הרבה סברות ועדויות ושמועות בענין ברכה זו ושכמ”ה.

הוספה בענין אלו שאין נוהגים לברך מלביש ערומים על בגדים חדשים

עוד אמר לי אחיו של הגרש”צ רוזנבלט ששאל אותו על מה שנדפס בשמו בקונטרס של כת”ר לברך ברכת מלביש ערומים שהרי אין מנהגינו בזה והשיבו דאה”נ אין מנהגינו לברך ואיני מברך רק שאלוני מה כתוב בהלכה והשבתי שבהלכה כתוב לברך.

בעיקר מה שכתבתי בדעת הרא”ש לא כתבתי הדברים למעשה אלא אולי לרווחא דמילתא להנוהגים כהפוסקים החולקים, דודאי עיקר כוונת הרא”ש לברך וכמו דינא דשחקים שהביא שם מהירושלמי שבודאי כוונתו לפסוק וגם בטור למד שהכונה לפסוק הכל.

קרא פחות
0