מזוזה

נשאלתי כאן מאדם שחושש לתכלת ושואל לעשות עצה המבוארת להלן אות ז', ותחילה לפני שאבוא לדון בהצעתו, הנני לדון בהצעה הפשוטה היותר, במי שבא להקנות את הבגד שלו לאחר כדי להיפטר מתכלת אך רוצה שזה יהיה שלו כדי שאם הוא פטור מתכלת יצא יד"ח המצוה, ובזה צריך ליתן לב לכמה פרטים:

א' שיעשה את הקנין באופן המועיל כמו בקנין סודר בכליו של קונה בהגבהה טפח ובכלי הראוי לקנין סודר ובפרטי הדינים המבוארין בחו"מ סי' קצה.

ב' צריך לשים לב שגם קנין לא פוטר למשך זמן כי טלית שאולה פטורה רק כל ל' יום כמבואר באו"ח סי' יד ס"ג, והפתרון לזה להחזיר כל ל' יום ולשאול מחדש כמ"ש הרמ"א שם.

ולענין אם שאל ליותר מל' אם מחוייב מייד או לא, יעוי' בל' השו"ע שם בס"ג שאם שאלה מצוייצת מברך עליה מיד, ומל' זה משמע דבשאלה שאינה מצוייצת דאיירי' בה עד השתא אינו מברך עליה מיד, אולם הרחיד"א ביוסף אומץ סי' ל' הביא בשם הנ"י והמאירי דבשאלה ליותר מל' חייב מיד, ובעיקרי הד"ט הל' מזוזה סי' לא אות א' הביא מחלוקת בזה, ובפתחי תשובה [יו"ד סי' רפו סוף סקי"ח] הביא שכ"כ בעל הנתה"מ וחלק עליו, ומ"מ יש מקום ליישב ל' השו"ע גם לדעת הרחיד"א והנתה"מ דמיד לאו דוקא אלא ר"ל אף אם שאלה לשימוש מיד ולהחזיר, ודוחק.

ד' לענין מה שהזכרתם בשאלתכם שיקנה לחבירו וכו', לכאורה שא"צ לעשות כל תהליך הזה, שכן די במה שיקנה פעם אחת לחבירו שאם עובר איסור או מידי דלא מעליא בלבישת בגד זה הרי הוא נותנו במתנה לחבירו.

ומ"מ יש קצת צד לומר שיש עדיפות בתנאי שהזכרתם מכיוון מסויים יעוי' באות ז'.

ג' לענין התנאי שרוצה לעשות, נראה דאין התנאי שאם זהו התכלת הרי הוא מקנה את זה לחבירו, שהרי יש כמה צדדים שאף אם זהו התכלת אין מקיים בזה המצוה (מספר החוטים, דיני הצביעה והצבע) כמו שביארתי במקומו וכמ"ש הגריש"א במכתבו הידוע בזה שנדפס בקובץ תשובות, ממילא אינו שייך לניד"ד תנאי כזה, אלא התנאי שיעשה שאם עובר איסור או דבר שאינו ראוי במה שלובש בגד זה בלא תכלת אליבא דהלכתא אז מקנה לחבירו.

ה' אם אינו רוצה ליתן הבגד מתנה לחבירו, לכאורה יכול להפקיר הבגד, ובגד הפקר פטור ג"כ מציצית כמ"ש בשבת קלא ע"ב דבידו להפקירן וברשב"א שם ועי"ש ברמב"ן ושא"ר (וראה קצה"ח סי' רעג סק"א), דאינו ועשו להם משלהם (עי' סוכה ט ע"א וספרי זוטא במדבר טו לח ושו"ע או"ח סי' יד ס"ג ואילך), ועל שותפין מרבינן בחולין קלו ע"א, משום שהוא בכלל שלו, ושם יש ריבוי מיוחד עי"ש, אבל אם אינו שלו אינו בכלל הכתוב הנ"ל, וכן נקט המשנ"ב סי' יג סוף סקט"ו ע"פ הארצה"ח שם שהפקר פטור מציצית, ועי"ש בפמ"ג.

ולענין אם כשנכנס לבית של מישהו הוא קונה את הבגד (ואז מתעורר חשש גזילה) התשובה בזה שלא, בעה"ב אינו קונה את הבגד, משום שאין דעתו לקנות והוא דבר דלא מסיק אדעתיה למקני שבזה אין חצירו קונה לו שלא מדעתו, כמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' רסח ס"ג, ולענין אם הלובש עצמו קונה את הבגד בעל כרחו, התשובה ג"כ שלא, שכן אין אדם קונה דבר בעל כרחו בשום אופן דחוב הוא לו.

ולענין אם צריך בפני ג' יעוי' בחו"מ סי' רעג ז ומקור חיים לבעל הנתה"מ או"ח ביאורים סי' תמח סק"ט.

ואף כשלובשו המשנ"ב ואחרונים נקטו שאפשר להפקיר גם כשלובשו כמ"ש המשנ"ב ונו"כ הנ"ל וכך יוצא בחשבון בדברי הגמ' שבת שם לפי מה שביארוהו כמה ראשונים שם (אליבא דהלכתא לדידן דכלי קופסא פטורים מציצית) דלא מיירי בכלי קופסא אלא בבגד שלובשו ובפשטות ה"ה כשמפקירו בשעה שלובשו ממש.

ו' לענין אם יקנה לחבירו את הבגד בלא תנאי יש לציין דאינו חמור כ"כ (מצד ביטול הלבן על הצד שאין לנו תכלת) דיש דיעות בפוסקים (ראה משנ"ב סי' יד סק"ט בשם המג"א ועולת תמיד) שמקיים בזה ג"כ מצוות ציצית אף שאינו מחוייב בזה, והיינו רק לנוהגים כמנהג בני אשכנז שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא כאינן מצוות ועושות.

ויש בזה ב' דרגות בזה, די"א שמקיים בזה מצוה גמורה כנשים שאינן מצוות ועושות, שזה דברי המשנ"ב סק"ט, וי"א שמקיים בזה מצד שחבירו מקנה לו שזה דעת השו"ע שם ודעת רוב האחרונים במשנ"ב שם סק"י, (ויש חולקים גם בזה), וכאן י"ל שאין חבירו מקנה לו כיון שאינו רוצה להתחייב בתכלת, כיון שחבירו רוצה למצוא לו תיקון וגם הוא אינו מתכוון לקנות עי"ש בהמשך דברי המשנ"ב סק"י, וא"כ להנך דעות שחבירו מקנה לו כאן לא שייך שהרי יתחייב גם בתכלת אם חבירו יקנה לו [ועי' להלן בסמוך סק"ז], אבל להדעות שקודם לכן יהיה פתרון שלא יקנה לו ויקיים כאינו מצווה ועושה אם הוא מבני אשכנז שנשים מברכות.

ומ"מ לכתחילה ראוי לחשוש לדעות הפשוטות ולא להקנות לגמרי בלא תנאי, חדא שאינו ברור כלל ההלכה שיכול לצאת בזה, דהרי יש דעות שאפי' שאל טלית מצויצת אינו יכול לברך כיון שלא נתן במתנה, כמו שהביא המשנ"ב שם סק"י, וגם רוב האחרונים שהביא שם שאינם מסכימים לזה הוא מטעם שנתן מתנה כמ"ש שם, והרי לכתחילה חושש המשנ"ב אפי' לדעה הקודמת, ועוד שגם להמג"א והעו"ת הרי הברכה היא כאינו מצווה ועושה, וגדול המצווה ועושה, ועוד דגם נשים גופא שמברכות לדעת הדרכי משה סי' תקפט שהביא הבה"ל סי" תכב ס"ב הוא רק שאין מוחין בהן, הלכך ודאי שפתרון זה אינו מן המובחר אם יש פתרון אחר.

ז' לגבי התנאי שהצעתם לכאורה יש תועלת בזה מצד שאין כאן חשש שאינו יוצא המצוה בסופ"ש.

אבל יש להעיר בזה דאינו פשוט שיש פטור בזה, דאם הפטור הוא מצד א'ו'נ'ס, הרי הוא מבקש בעצמו מחבירו שיגיד לו שלא יטיל תכלת, ומה היתר יש לו לעשות דבר כזה, דאם ניקח מקרה רחוק יותר מי שמבקש מנכרי שיאמר לו שאם אינו מחלל שבת יהרגנו, דשם פשיטא שעובר בזה הקל הקל, וכן בדיני רודף אם יבקש מחבירו להרגו כדי שיהיה מותר להרגו, דשם יש דין של יכול להצילו בא' מאיבריו, וכ"ש שאינו יכול לבקש, וכן לגבי טומאה בציבור דקי"ל טומאה דחויה בציבור שאינו מתיר לו להיטמאות כדי להתיר טומאה בציבור, וגם כאן גבי תכלת אם יכול למצוא פתרון להטיל תכלת בבגד זה באופן שחבירו ירשהו להטיל תכלת בבגד זה הרי הוא מחוייב בזה, א"כ מה מועיל שמבקש מחבירו לומר לו שלא יטיל תכלת בציצית זו.

ח' לענין מה ששאלתם אם שייך קנין כשהקונה אינו לפנינו יעוי' בדיני הקניינים בהל' עירובין, אולם אם רוצה דבר מעבר ההקנאה עצמה כמו לסכם איתו על השאלה א"א שלא בפניו, דאף שאלה גרידא בלבד לא התירו הפוסקים במצוה באופן שלוקח הבגד להשתמש בו בקביעות.

ויש להזכיר בזה דברי הגמ' לגבי מלאכא דרב קטינא במנחות לט ע"א דבעידן ריתחא ענשי גם כשפטור מן הדין עי"ש וכ"ש בניד"ד שיש להוסיף פקפוק הנ"ל, ולפי חלק מהראשונים מיירי שם בציצית שכבר הי' בו לבן והנידון הי' רק על תכלת.

ועוד יש להעיר דאפי' אם תמצי לומר שהשואל הזה עצמו שרוצה לעשות פתרון זה אכן יהיה פטור מתכלת ע"פ דין, אבל מהו ההיתר לחבירו לומר לו שאינו מרשהו להטיל שם תכלת, ואם השואל הזה עצמו חושש שתכלת הוא חיוב א"כ גם אסור לו לגרום לחבירו שיעשה דבר שאינו הגון, אם כי בטענה זו יש לדון לגבי החבר גופא שאינו נחשב מכשילו כיון שיש לו טעם למה שלא יטיל תכלת בציצית זו, ואינו מחוייב להשאיל לחבירו את הציצית, ויל"ע בזה.

ולכן יש לשים לב כשעושה תנאי לעשותו באופן המועיל.

כל אלו כתבתי לשואל דגלי אדעתיה שמחמיר על עצמו בלבישת ציצית האידנא של לבן בלא תכלת של היום, ומ"מ להלכה כתבתי בתשובה אחרת שאין חיוב כלל לחשוש לתכלת של היום מכמה טעמים וצירופים כמו שביארתי שם.

קטן אינו יכול לקבוע מזוזה לבית שהגדול דר בו, אבל יכול לקבוע מזוזה לבית עצמו, ולכשיגדיל יקבענה מחדש.

מקורות: פוסקי זמנינו פסלו מזוזה שקבעה קטן, כהגרח”ק והשבט הלוי והגרנ”ק, ודלא מי שהכשירה בשופי, ראה באחרונים המובאים באליבא דהלכתא (הוצאת דרשו) יו”ד סי’ רפט ס”א.

ולגבי בית של קטן כ’ הגרח”ק בשם נחלת שבעה שכשר, וכן יתכן ללמוד מדברי הב”י בהל’ מגילה בשם המרדכי בשם הראבי”ה דמי שהוא באותו דרגת חיוב יכול להוציא אפי’ במידי דבעי’ לשמה עי”ש, ואפשר לדון כעין זה לענייננו, וכן יש לדון מדברי הראשונים בברכות כ’ עכ”פ לענין חד דרבנן בקטן מוציא אביו עי”ש.

מצד שני יש לדחות דשם הענין הוא להוציא אחרים במעשה מצוה, וא”כ ההגדרה שתהיה מעשה מצוה תקיפה למעשה שבכאן, משא”כ כאן אמנם אין חסרון מצד שאינו בר חיובא, כיון שהדר שם הוא קטן שהוא בר חיובא באתו דרגא, אבל עדיין יש חסרון בלשמה בעשייה, ומצד שני יש לומר דלא שייך לומר שיש פסול לשמה לגבי קטן בדבר שהקטן עצמו מחוייב בו, ויש לדון לפ”ז בלשמה של שאר מצוות שצריך בהן לשמה כגון כתיבת מזוזה לתפילין של קטן לשי’ זו, ויש לציין שיש מהאחרונים שם שהזכירו שהחסרון בקטן הוא מצד שליחות ויש שהזכירו שהחסרון הוא מצד לשמה, ולפי ב’ הצדדים יש לעיין שמא דינים אלו לא נאמרו כלפי קטן, ואינו שייך לנידון על מעשה המצוה אם הוא מעשה מצוה שיכול להוציא.

ומש”כ שכשיגדיל וכו’ ראה באליבא דהלכתא הנ”ל סי’ רצא ב.