ישיבה

{בס”ד.

שלום וברכה לכבוד הרב הגאון שליט”א, מזכה את הרבים פשוטו כמשמעו.

רציתי לבקש בקצירת האומר, מה הדין של זימון.

1.

בחורים בחדר האוכל בישיבה.

2.

אנשים שהולכים לחתונה.

3.

אנשים בשבע ברכות.

4.

אנשים בבר מצווה.

5.

אנשים שהולכים באמצע סעודת שבת לטיש של הרבי.

6.

בסעודה שלישית בבית המדרש, כשמחכים על זמן ר”ת, והוא רוצה ללכת יותר מוקדם.

7.

במלווה מלכה, חלק רוצים לברך, וחלק עוד שרים.

8.

מישהו בא לטיש יארצייט של רבי ואכל, ובאמצע רוצה ללכת.

9.

נכנסים בל”ג בעומר לאוהל הרשב”י, מאות נוטלים ידיים, הוא כבר רוצה לברך, והאחרים לא רוצים, או להיפך.

10.

יש אירוע, חלק אוכלים המוציא, וחלק אוכלים רק מנה חמה.

תודה רבה
וחג שמח.

}

יום חמישי כ’ ניסן תשע”ו

לכבוד הרב חיים מאיר כץ שליט”א מאשדוד

הנה שאלתם בפרטות הרבה שאלות, ומהם ישנם דברים שדינם חלוק, ויש הרבה פרטי דינים הנוגעים לכולם או לרובם יחד, ולכן מתחילה יש לבאר באופן כללי כמה דברים בענין זה.

א, אין צירוף זימון באופן שכמה אנשים אוכלים בחדר אחד, אלא אם כן כל שלשתם אוכלים יחד על שלחן אחד [וראה להלן], ושהתחילו יחד לאכול או שסיימו יחד לאכול.

אפילו אם שנים התחילו יחד ואפילו גם סיימו יחד לאכול, אך אם השלישי מהם לא התחיל עמהם וגם לא סיים עמהם יחד אינם צריכים לזמן.

צריך שיהיה התחלה ‘או’ סיום של שלשתם יחד.

ושלפחות לשנים מתוכם יהיה גם ההתחלה וגם הסיום יחד.

אמנם יש אומרים שאם התחילו שלשה יחד נתחייבו בזימון וא”צ שיסיימו כולם יחד, וכך פסק המ”ב (עיין שו”ע סי’ קצ”ג ס”ב ומ”ב סי’ ר’ סק”ה).

ויש לזכור כלל זה לכל הפרטים דלקמן.

ב, כאמור צריך שיאכלו כולם על אותו השלחן.

אם כל אחד מהם אכל על שלחן נפרד, אינם מצטרפים לזימון, אלא אם כן היה איתם קביעות מראש, כגון בעל הבית עם בני ביתו שמצטרפים גם בשלחנות נפרדים (מ”ב סי’ תרצ”ג סקי”ח), או בסעודת נישואין שמצטרפין לאכול בזימון גם בשלחנות נפרדים, מכיון שכולם רוצים לסעוד עם החתן והכלה (הג”ר חיים פנחס שינברג בחידושי בתרא על המ”ב שם, ובזאת הברכה עמ 133, אול”צ ח”ב פי”ג ס”י, וכעי”ז בשבט הלוי ח”י סי’ ל”ח סק”ב ע”ש), ולכאורה ה”ה בשבע ברכות, וגם בבר מצוה נראה לומר כך.

ג, לענין חדר אוכל של ישיבה הדין ג”כ שמצטרפים גם אם אכלו כ”א בשלחן אחר (מנח”י ח”ח סי’ ח’, הגרח”ק בדולה ומשקה), אך יש חולקים בחדר אוכל של ישיבה שצריך שיהיו באותו השלחן על מנת לזמן (וזאת הברכה שם בשם הגרח”פ), ויש מחלקים בין סעודות שבת שמקדשים וסועדים ומברכים כולם יחד ומצטרפים לבין סעודות החול שאינם מצטרפים (אול”צ שם).

ופשוט שבישיבות שגם בשבת אין הסעודה ביחד, או אם בימי החול עושים סעודה ביחד כמו סעודת שבת ישתנה הדין לדעה זו.

[והנה יש ישיבות גדולות המונות מאות נפשות, שמקציבים זמן רב לארוחה, וכ”א הולך ובא בשעה אחרת, ויש הרבה שאין להם ג”כ מקום וכל פעם מתישבים במקו”א, ומתיישבים גם על יד כאלו שאינם מכירים, ויש לידע היאך שייך לצרפם, ואולי כל הפוסקים שהזכירו ענין זה של צרוף לא דברו על כל כה”ג, אלא במקומות ששייך לומר שבאו יחד להצטרף, ולכן הכל לפי הענין, וגם באותה הישיבה אפשר שלפעמים יצטרכו לזמן יחד ולפעמים לא, מלבד מה שחילק האול”צ בין שבת לחול, אכן כ”ז היינו מצד החיוב לזמן ולא מצד האפשר והרשות].

ד, לגבי סעודה של רבי שבאים לשם באמצע הסעודה, אם לא אכלו אף אחד מבני הטיש את הכזית הראשון יחד אינם מצטרפין, אמנם מכיון שישנם רבים מבני הטיש שכן התחילו שנים יחד, הרי הדין הוא שאם שנים התחילו יחד וסיימו עם שלישי יחד הרי יכולים לזמן.

אכן אם ירצו ללכת ולברך קודם הזימון מותר, שהרי לא התחילו שלשה יחד ולא סיימו יחד, ורק אחרי שיסיימו כולם יחד יהיו חייבים מעיקרא בצירוף מה שמסתמא שנים בודאי התחילו יחד, [כנ”ל דבעינן שיהיה התחלה בשנים וסיום בשלשה או איפכא].

ומ”מ יכולים לברך גם אם לא התחילו יחד.

אכן לענין שלחן אחד נראה פשוט שאין צריך שיאכלו דוקא בשלחן אחד על מנת לצרף את בני הטיש, שכן כל כונתם להתאחד יחד ולאכול יחד עם הרבי, ולכן מצטרפים גם אם כל קבוצה אכלו בשלחן אחר.

ומ”מ אם אכלו בעמידה לא מהני לצרפן (ביאור הלכה סי’ קס”ז סי”א בשם תוספות בברכות מ”ג ד”ה הואיל בסה”ד הובאו בב”י סימן רצ”ו וכ”כ הב”ח).

וכן אם אוכלים מפוזרים אחד הנה ואחד הנה אינם מצטרפין (ביאוה”ל שם בסוד”ה אא”כ, בשם הגר”א, ע”פ השו”ע שם סי”ב).

ה, גם כשפטורים מצד הדין בזימון, אך יש מעלה לזמן משום ברב עם הדרת מלך [רמ”א סי’ קצ”ג ס”ב].

ו, גם באופן שהיו חייבים עי”כ בזימון, מ”מ בשעת הדחק שצריך לצאת, אפשר לעשות תנאי מראש שאינו מעוניין להצטרף עמהם לזימון, ואמנם יש מהפוסקים שחששו מתנאי זה (מחה”ש סי’ קצ”ג, אשל אברהם – בוטשאטש שם), אכן בשו”ע הגר”ז סי’ קס”ז סי”ח, ובאג”מ או”ח ח”א סי’ נ”ו בשם החכמת שלמה על השו”ע שם, ועוד הרבה פוסקים, וכן נזכר כבר בפנ”י, כתבו דמועיל לעשות תנאי מראש.

והתנאי שצריך לעשות הוא רק קודם שהתחיל באכילת כל שהוא [ואם לא התנה קודם הנט”י נראה שמותר לומר את התנאי אחר הנט”י ואי”ז הפסק], וכל מה שצריך תנאי לזה הוא רק למי שהתחיל עם הקהל, אך מי שלא התחיל עמהם יכול לקום באמצע ללא זימון, משום שהתנאי להצטרף לזימון הוא גם להתחיל או לסיים עם האחרים.

[בארחות רבינו ח”ג עמ’ ר”כ מובא שהחזו”א הורה להגרח”ק בהיותו בישיבה שכאשר ממהר ללימודו בזמן האכילה יכול לסמוך על תנאי זה לגבי זימון בעשרה, אך לא כדאי לבטל זימון בשלשה מחמת כן, ויתכן שהכל לפי הענין, וראה בארחות הישיבה מה שליקט פוסקים רבים שמתירים לעשות תנאי זה, וכ”כ האול”צ ח”ב פי”ג ס”י].

ו, גם באופן שהתחייבו כולם לזמן יחד, מ”מ באופן שחלק רוצים לברך והאחרים לא אכפת להם שהם יברכו, אין בעיה שיעשו זימון ויקשיבו להם בברכה ראשונה [כדעת הרמ”א], ומתי שירצו הנשארים לברך בעצמם לא יצטרכו זימון.

וז”ל השו”ע סי’ ר’ סעיף א’, שלשה שאכלו כאחד, אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ברכת זימון.

ואפילו לא רצה להפסיק, מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם.

אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד, והלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך, ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם, לא עשה כלום; ואם לא רצו להפסיק, אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק, עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם, שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון עכ”ל, וע”ש במ”ב פרטי הדינים בזה.

ז, לגבי אכילה בטיש של יאצייט איני יודע בדיוק היאך נהוג בזה, שאולי אין מכונים דוקא לאכול יחד, ואז יהיה חילוק בין ב’ שלחנות לשלחן אחד.

אך לגבי מלוה מלכה וסעודה שלישית נראה שמתכונים לאכול יחד, ומצטרפים בכל גוני.

ח, לגבי סעודת רבים ביום ההילולא באהל במירון, הנה בשו”ע בסימן קצ”ה סעיף א’ כתב, שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון, ואם לאו אינם מצטרפות; ואם יש שמש אחד לשתיהן, הוא מצרפן וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד עכ”ל.

ולכן גם בל”ג בעומר באהל הרשב”י לא מסתבר שמצטרפים לזימון משום שלא קבעו מקום, וכן דין חנות פלאפל שאפילו נקלעו עשרה אנשים שונים בפ”א אינם צריכים לזמן.

וכן ראיתי באול”צ שם שכתב, א”כ מי שנכנס לאכול בבית מלון או במסעדה, אף אם יושב עם עוד אנשים באותו שולחן והתחיל וסיים עמהם, מ”מ כיון שלא קבעו עצמם להצטרף, אינם מצטרפים לזימון.

ויעויין במנח”י ח”ח סי’ ח’ שהאריך בענין כ”ז, ובסיום דבריו כתב משא”כ במסעדות ומלונות לא הוי צירוף אם אינן אוכלים על שלחן אחד וכו’, ואיני יודע על איזה מסעדות מדובר, דאולי מדבר רק על מסעדות כעין מלונות שיש איזה קשר בין הסועדים ומבלים ימים יחד וצ”ע.

ט, האוכלים מזונות יכולים לזמן כל שהרוב אכלו פת, גם השאר משלימין להם, ויש מחלוקת מה יאכלו על מנת להשלים להם, אם מועיל כל דבר לזה או לא, ויש בזה גם פרטי דינים בין שלשה לעשרה, עיין בשו”ע סי’ קצ”ז ס”ב וג’ וז”ל, תשעה שאכלו דגן וא’ אכל כזית ירק, מצטרפין להזכיר שם ואפילו לא טיבל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד שיש בו רביעית מכל משקה חוץ מן המים, מצטרף עמהם; והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת; ואפי’ שבעה אכלו דגן וג’ ירק, מצטרפין; אבל ששה, לא, דרובא דמינכר בעינן.

המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ואינו נפטר בבהמ”ז של אלו; בד”א דסגי בכל מאכל, להצטרף לעשרה; אבל לג’, אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת.

וי”א דבכזית דגן מהני אפי’ אינו פת; וי”א דבירק ובכל מאכל, מהני; הלכך שנים שאכלו ובא שלישי, אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת, מוטב; ואם אינו רוצה, לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר; ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר, יזמנו עמו אף על פי שאינו רוצה לאכול פת עכ”ל, ועי”ש במ”ב עוד פרטי דינים בזה.

אך אינם מחוייבים להצטרף לזימון עם אלו שאכלו המוציא [כך מבואר בפמ”ג סי’ קצז סקי”א וע”ש בראש יוסף], ויש חולקים בזה [עיין במקור חיים לבעל החו”י בסי’ הנ”ל, וכן בספר חידושים וביאורים על סי’ הנ”ל].

קרא פחות

יום ג’ כ”ו אדר ב’ ע”ו

לכבוד הבה”ח דוד אשכנזי נ”י

התקבלתי הערותיך ושאלותיך.

.

.

ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א’ הן נפלאות, וייש”כ על כך, וג”כ רציתי להעיר עמ”ש כת”ר בכמה דברים וכדלהלן.

מי היתה הילני המלכה

א) מה שהקשה איך מינו את הילני המלכה למלכה, לפי מה דקי”ל מלך ולא מלכה כמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ י’, הנה ראשית כל יש להקדים דיש מחלוקת ראשונים מי היתה הילני המלכה, רש”י [ב”ב די”א א’ ד”ה מונבז המלך] כתב שמונבז המלך מזרע חשמונאי הי’ הוא והילני אמו, וכ”כ תוס’ כתובות ז’ ב’ ד”ה הורוה, והרמב”ם חלק עליהם, ויעויין באוצר המדרשים (אייזנשטיין) מדרש עשר גליות עמוד 437 פרשה ב’, דאיתא התם בזה”ל, עשרה מלכים נתגיירו ואלו הן: חירם המלך, עבד המלך, אנטיגנוס המלך, תלמי המלך, מונבז המלך, טובאי המלך, בולן המלך, בתיה המלכה, הילני המלכה, וברוריא המלכה ע”כ.

ומבואר שלא היהתה מלכת ישראל להדיא כהדעות הללו, וגם בדברי רושמי קורות הימים מבואר שהיתה מלכת חדייב ובאה להתגייר, ובכל כה”ג גם אחר שנתגיירה לית ביה מידי מששא, דלא קי”ל מלך ולא מלכה אלא גבי ישראל, אם בכלל היתה מלכה בעצמה או שרק היתה גבירה אם המלך.

והתפארת ישראל (יכין מסכת יומא פ”ג סקנ”ח) הביא עוד ראיה שהילני לא היתה אלא גיורת, וז”ל, ובב”ר [פמ”ו] איתא דמונבז ובזוטוס, בניה של הילני המלכה נתגיירו, וכמו כן איתא ביוסיפון רומי [ספר ב’ פ”ב], שהיו מלכי אידיאבני [הוא מחוז באראביען] ונתגיירו בצנעה, ואחרי מות אזיאטי הוא בזיטוס, מלך מונבז, ומונבז זה קודם שמלך הלך הוא והילני אמו לירושלים ושהו שם כמה שנים, וגם אחרי מלכו, נשארו בניו גרי צדק על אדמת הקודש, [כש”ס נדה י”ז א’], ועי’ ספר יוחסין [דקמ”א א’] ועי’ מאור עינים, [פנ”א ונ”ב] עכ”ל.

וכבר נתעורר ע”ז במהרש”א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף יא ע”א שכתב וז”ל, מעשה במונבז המלך כו’.

פרש”י בנה של הילני המלכה מזרע חשמונאים כו’ אבל בספר יוחסין מפורש בשם גוריון הארוך שהיה מלך גר וכן בב”ר פרשת לך לך ומעשה במונבז ובזטוז בניו של תלמי ע”ש עכ”ל.

וכ”כ הקרן אורה מסכת נזיר דף יט ע”ב אחר שביא דברי רש”י ודן בהן כתב, וז”ל, אבל בספרי הדורות ראיתי כי הילני ומונבז בנה גרים היו והיה קרוב לחורבן הבית.

וכן כתב מהרש”א ז”ל שם בב”ב בחידושי אגדות.

ואתי שפיר נמי בזה שלא צווה לעלות לארץ כי מולכת היתה בארצה ולא היה לה דבר עם החכמים ואתי שפיר נמי קבלתה נזירות בחוץ לארץ אף על גב דאיכא איסורא.

וכמו שכתב הראב”ד ז”ל דבהיותה בארצה לא היו מעשיה ע”פ החכמים וכשבא לארץ היו מעשיה על פי חכמים כדאיתא בריש סוכה ע”כ.

ולפי דברי הראב”ד שביא ניחא טפי דהרי אחר שבאה לא”י והתחילה לעשות ע”פ חכמים הרי לא היתה מלכה וא”ש.

[ועיין בסדר הדורות שהביא מספר קדמוניות היהודים של בעל היוסיפון את מעשה הילני ומונבז מלכות הדייב, הובא גם בס’ מעשה הצדיקים סי’ רע”ד, ובמאור עינים העתיק מספר היוסיפון שכתב אל הרומיים בהרחבה וביתר ביאור].

ויש לציין דמ”מ גם אם לא היתה מלכה בישראל, אך עכ”פ בודאי היתה אשה חשובה גם אחר שעלת לא”י, כמבואר בתולדות ישו הנדפס באוצר ויכוחים, וציין אליו בפי’ רבינו חיים פלטיאל עה”ת בראשית ה’ כ”ט.

בדברי הגמ’ במגילה

ב) מש”כ כת”ר לתרץ עמ”ש בעמ”ס שם סי’ י”ט בענין מ”ש במגילה דאי תנא הוא לימא מתני’ וכו’ ואי לא וכו’ והרי אם יודע הלכה זו יאמר הלכה זו, ותירץ ע”ז עוד עוד דמיירי כשיש צואה לפניו, ולכן א”א לומר פסוק, הנה תי’ הא’ שכתב דמיירי בידיו מטונפות ניחא, אך זה תמוה א”כ מה יועיל לבקש מתינוק לומר פסוק, הרי אסור לו להרהר בד”ת, ויתכן שכונתו רק לכלול זאת ב’ואי לא’ דע”ז אתיא תי’ השני בגמ’ שם, וע”ז אתיא העיצה השניה שם לשהי פורתא וליקום.

עוד בענין גירות קודם מ”ת

ג) מ”ש על גירות קודם מ”ת (שם סי’ י”ז) ייש”כ, והנני להעתיק לו עוד מס’ עמ”ס ח”ב סי’ ע’ סק”ב בדברי רש”י פ”ק דסוטה על תמר, וכתבתי שם בזה”ל, עוד הקשה הרב הנ”ל דכיון שאמרה לו גיורת אני א”כ אין לה אב, ומ”ט שוב שאל אותה אם קיבל בה אביה קידושין.

תשובה הנה היה קודם מ”ת, ולא מיבעיא אי סבירא לן שנהגו מצוות רק לחומרא, א”כ היה לה ג”כ דין ב”נ לחומרא גם אחרי גירותה, ולא אמרינן בכה”ג גר שנתגייר כקטן שנולד לקולא, אלא אפילו אי ס”ל שהאבות קודם מ”ת היו כישראל גם לקולא, מ”מ מנ”ל דתיהני גירות קודם מ”ת כיון שלא נאמר עדיין כלום, וכן מבואר בתוס’ שבת קל”ה ב’ ד”ה כגון שלא היה טבילה קודם מ”ת, אלא נראה דמה שהקפידו על איסור גירות, היה זה כעין קדושה יתרה שלא לבוא על אשה שאינה מן המודים במלכות שמים, וזה ענין הגרים של אברהם דכתיב ואת הנפש אש עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, והיו לאברהם תלמידים שהיו כופרים בע”ז ומודים במלכות שמים ומקיימים המצוות, וע”ז אמרה שהיא גיורת, משום שנהג יהודה קדושה דלא לנסיב שפחה ועובדת כוכבים דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (עיין יבמות ק’ ב’), אלא רק מאותן הגרים הללו, ומ”מ לא אהני שלא יתפסו בה קידושין שקידשה אביה.

אכן ראיתי בחי’ הגרי”ז בסוטה כאן שייסד שהיה שייך גירות קודם מ”ת והאריך בזה הרבה ע”ש, וצ”ע עכ”ל העמ”ס ח”ב שם.

וי”ל שהיה שייך איזה גירות קודם מ”ת של קבלת עומ”ש, ואהני קבלה זו גם לאחר מ”ת להשיבן כישראל שקבלו התורה ולא כגרים שנתגיירו רק במ”ת, ואע”ג שגם מדיני גירות גופייהו נלמדין ממתן תורה ביבמות מ”ז, מ”מ לא היה כסתם גירות כנודע, שרי כבר היה עליהן שם ישראל, (ושמעתי מהרב איתן בעל זהב טהור ושא”ס מה שייסד בזה), וגם הנך גרים היה עליהם שם כעי”ז קודם מ”ת.

בדברי הגרח”ק על ת”ת שהיא מצוה אחת ארוכה

ד) מה שדנת בדברי הגרח”ק שהבאתי בח”א סי’ כ’, שכל הת”ת שלומד במשך חייו הו”ל מצוה אחת ארוכה, אם בחי’ העילוי ממיציט ר”ס צ”ט חולק ע”ז, יתכן שכן, וכך נראה לכאורה ממה שהבאת מדבריו, ובאמת דברי הגרח”ק הללו הם חידוש.

בדעת הגרח”ק בעניני ציצית

ה) מה שכתבת בדעת הגרח”ק נכון הוא וכו’.

לתפוס אוכל לאחר בחד”א בישיבה

ו) מה שהקשה עמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ כ”ב בביאור דברי הגרי”ש מתופס בע”ח במקום שחב לאחרים, הנה עצם ביאור זה אינו חידוש שלי אלא כבר נזכר ע”י חלק מגדולי הפוסקים לענין שמירת מקום באוטובוס, ומה שהקשה כת”ר דאטו בעה”ב שיש לו ממון ויכול ליתנו לכ”א התופס ממנו הו”ל תופס לבע”ח, הנה קושייתך היא בעצם קושיא על הגמ’ בפ”ק דגיטין, ומה דבכ”ז לא ס”ל להגמ’ כך הוא משום שהחייב חייב לשלם בכל אופן, והתופס ממנו לאחרים אין לו בעלות על הממון להיות בעל דבר על הממון להחליט למי יהיה, ובאוטובוס לכ”א יש חוב ממוני השייך לו מכח מה ששילם מתחילה, ובישיבה הצד להחשיב הבחור כבע”ח הוא מצד מה ששילם וסיכמו שהבחור ילמד בישיבה ויקבל מנת חלקו מידי יום, ושא”ב הגאון רבי שמעון כהן שליט”א הביא מהגרי”ש עוד על בחורים שהתפללו מוקדם ורצו לקחת לחם מן הישיבה שאין ביד רה”י לאסור עליהם לקחת מכיון שהלחם של הישיבה משועבד אליהם, ולא נאריך כעת בזה, ומה שיש כח לרבני הישיבה לסלק בחור מן הישיבה לפי דעתם, זהו ג”כ חלק מתקנות והסכם הדבר, אך כ”ז שלא סילקו לא היה כאן שום הפקעה מן ההסכם, וה”ה באוכל יש ברשותם לתת לתפוס או לאסור לתפוס, אך כל זמן שלא הפקיעו להאוכל מא’ לא היה כאן שינוי מן ההסכם הראשוני שהאוכל מיועד לכאו”א.

וכן לגבי נ”ח הביא בשבות יצחק ח”ח פט”ז הע’ כ’ בשם הגרי”ש שבחור ישיבה אינו נחשב סמוך על שלחן הרה”י שכן האוכל הניתן בישיבה אינו שלו אע”פ שהוא ניתן ע”פ שיקול דעתו.

וכ”ז לדעת הגרי”ש אך יתכן שיהיו פוסקים שיחלקו ע”ז.

בלא תחמוד בעבדו ותלמידו

ז) מה שנסתפק בגדר רעך בלא תחמוד, בעבדו ותלמידו, פשוט דהכל בכלל ואכמ”ל, ודע דדעת רבינו בחיי דגם גוי בכלל רעהו לענין לא תחמוד, וע’ בשע”ת שערי תשובה לרבינו יונה שער ג שכתב וז”ל, לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד), לא תתאוה בית רעך (דברים ה, יח).

הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי נתן מכרם.

והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר: לא תחמוד.

ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס.

והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו ע”כ.

ושם באות ס’ כתב, ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו).

לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ.

רעהו במשלוח מנות

ח) ולענין מה שנסתפק בגדרי רעהו במשלוח מנות, עיין ביאורים ומוספים על מ”ב סי’ תרצ”ה על הבה”ל ד”ה או, ע”ש בכל מ”ש.

מנ”ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי

ט) מה ששאל מנ”ל מ”ש ביבמות דף מח ע”ב ובעוד דוכתי, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

הנה כתב במשך חכמה פרשת ואתחנן עה”פ שובו לכם לאהליכם (דברים ה, כז), דהחתם סופר בחידושיו לע”ז כתב דנתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז”ל דין זה.

ולדעתו פשוט דיצא להם דין זה מהפסוק שובו לכם לאהליכם, דהלא מסתמא היה ליוצאי מצרים הרבה נשים מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח, שגדול הדור היה ונשא דודתו, וכן אמרו ביומא (עה ע”א) בהנך דאסירין לא פריצי בהו, וכתב רש”י דהן בכו על הנוספות שלא נאסרו לבני נח, ואם לא היו רגילין בהן לא היו בוכין, וא”כ איך אמרה התורה אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו, הלא אלו שנשא קרובותיהם צריכין לפרוש מהן, ועל כרחך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

והא דבמס’ ביצה (ה ע”ב) מוכיחין מפסוק זה דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולפי הנ”ל הפסוק הרי בא להתיר גם את אלו שהיו מותרין קודם וכעת נאסרו מטעם עריות, היינו משום דאם הפסוק בא רק בשביל להתיר העריות שנשא קודם, לא היה צריך לומר להם את זה עד שיאמר קודם האיסור של עריות, עיין שם.

ועיין בס’ דף על הדף ביבמות שם מה שכתב לישא וליתן עוד בדבריו.

וראיתי שבעל הטורים דברים פרק כד פי”ז עמד ע”ז וכתב, גר יתום.

ולא אמר גר ויתום, לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ”ל.

ויתכן שכונתו דילפינן לה מהכא.

(ועיין אלשיך משפטים כ”ב בפסוק וגר לא תלחץ, קדושים יט פ’ וכי יגור, רות א ח ד”ה אמנם).

מנ”ל אם צעב”ח דאורייתא

י) מה ששאל למ”ד צעב”ח דאורייתא מנ”ל דין זה, כתב רש”י מסכת שבת דף קכח ע”ב וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא – שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (בבא מציעא לב, ב) עכ”ל וכ”כ שם ריטב”א והמאירי ושא”ר.

ויעויין מה שביאר בחידושי הריטב”א את דברי הגמ’ בבבא מציעא דף לב ע”ב וז”ל, מדברי שניהם נלמד צער בע”ח דאורייתא.

פירוש דהא סבירי להו דפריקה עדיפא מטעינה משום דאיכא צעב”ח עכ”ל.

ובפי’ רב ניסים גאון מסכת שבת דף קכח ע”ב ביאר ענין זה טפי וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא מה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כג) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ואמרו בבא מציעא בפרק אלו מציאות (דף לב) מצוה מן התורה לפרוק דקסבר תנא דידן צער בעלי חיים דאורייתא ורבי יוסי הגלילי סבר צער בעלי חיים דרבנן ע”כ.

איך נפטר בן עזאי מת”ת

יא) מה ששאל מ”ט בן עזאי נפטר מת”ת, הרי היה מחוייב במצוות פרו”ר, וראיתי בקובץ שעורים חלק ב סימן יט שכתב וז”ל, ונראה דבאמת כה”ג אינו פטור ממצות פ”ו אלא דנחשב כאנוס בביטולה וכלשון הרמב”ם “אין בידו עון” והיינו דבן עזאי היה דבוק כ”כ בתורה שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר ודוגמא לזה בזבחים דק”ב אמר רב הא מילתא גמירנא מר’ שמעון בן אלעזר בבית הכסא וכו’ ופריק מי שרי בבה”כ ומשני לאונסו שאני ועיין בזה בב”י או”ח סי’ פ”ה בשם הירושלמי ע”כ.

ועי’ עמק שאלה להנצי”ב שאילתא ה’ סק”ד [ופסקי תשובה ר”ס רס”ב] מ”ש עפמ”ש הר”מ בפ”ג מהל’ ת”ת ה”ד דבמצוה שאינה עוברת א”צ להפסיק מן הלימוד, וע”ש בקו”ש מ”ש על תי’ הזה, ובפסקי תשובה הנ”ל תי’ עוד דפו”ר היא מצוה על ישראל ולא על כל יחיד ואפשר שיתקים ע”י אחרים כל’ הגמ’ דיבמות שם.

ועי’ גר”ז בקונטרס אחרון פ”ג מהל’ ת”ת ה”א שהאריך בביאור זה, ותמצית הדברים שעליהם נסוב הוא שאין מחוייב לבטל תורה בשביל מצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים אלא רק במידי שיוכל אח”כ לחזור לתלמודו, משא”כ לישא אשה, ע”ש בפרטים בזה.

אין מעבירין על המצוות

יב) מה שהנך מסתפק באין מעבירין על המצות לגבי לימוד ספר שבא אליו קודם ספר אחר שרצה להקדימו, הנה הגם דאין מעבירין שייך גם במצוה שאינו מחויב לעשות אותה כמבואר במ”ב ר”ס כ”ה גבי ציצית אפילו לפני תפילין שתפילין הם חובה וציצית היא רשות, מ”מ כיון שמתכוין ללבוש שניהם שייך בציצית אין מעבירין על המצוות, וכן ראיתי שהוכיח השדי חמד, וכ”נ מהמקור שהביא לדין זה ברש”י מגילה ו’ ב’ מושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך על תחמיצנה, וה”ה היכא ששניהם אינן מצוה שמחויב בהן, י”ל ע”פ הח”ח בס’ מחנה ישראל פט”ו ס”ה בשם החי”א כלל ס”ח ס”א, והמקור לזה בתה”ד סי’ ל”ה וחכ”צ סי’ ק”ו, וכ”כ במאמ”ר, דאם אח”כ יקיים המצוה ביותר הידור ל”א אין מעבירין, וא”כ בלימוד התורה דכתיב כי אם בתורת ה’ חפצו ודרשי’ בע”ז י”ט א’ שלומד היכא שלבו חפץ, א”כ זהו תנאי בלימוד התורה, וע”ש המעשה גבי נתת לנו רשות לעמוד.

וכ”ש היכא שהסדר הוא ממש ללמוד קודם מה שאין בידו לפני מה שאוחז כעת.

כמו”כ י”ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע”י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה”ג, וה”ה ס”ת לקרות בו, משא”כ ספר מודפס שאם היה יודע ע”פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי”ז החפצא של המצוה.