בב”י סי’ תכו (ד”ה ומ”ש רבינו והני ט”ז וכו’) וד”מ שם סק”א בשם המהרי”ל (סי’ יט) שאין לברך וכ”כ הלבוש ס”ד והא”ר סק”י ובסידור יעב”ץ ובמקור חיים להחו”י והישועות יעק ושתילי זיתים סקכ”ג ופתחי עולם סקי”ז וכן נקט ...קרא עוד

בב”י סי’ תכו (ד”ה ומ”ש רבינו והני ט”ז וכו’) וד”מ שם סק”א בשם המהרי”ל (סי’ יט) שאין לברך וכ”כ הלבוש ס”ד והא”ר סק”י ובסידור יעב”ץ ובמקור חיים להחו”י והישועות יעק ושתילי זיתים סקכ”ג ופתחי עולם סקי”ז וכן נקט הגרח”ק (שקל הקודש) וכ”כ הכה”ח, וראה הלכות יום ביום (ראש חדש עמ’ שב) מה שהרחיב בזה.

ואף שדברי מהרי”ל הם חידוש דין ואין לו מקור בגמ’ בסוגיית ברכת הלבנה, מ”מ האחרונים קבלו דבריו דרב גובריה ויש טעם לדבריו ובברכות שומעין להקל.

וביאור כוונת המהרי”ל הוא דאע”ג דבכל חודש סובר המהרי”ל [כמו שכתב הוא עצמו במקו”א] דסמכי’ לענין חשבון ברכת הלבנה על חודש הממוצע וכך תפסו הפוסקים מעיקר הדין (רק דהמהרי”ל לשיטתו ס”ל דאזלי’ בתר כ”ט י”ב תשצ”ג אבל גם היעב”ץ דסובר שיכול לברך אחר כ”ט י”ב תשצ”ג ס”ל שא”א לברך אחר הליקוי, ועי’ להלן) מ”מ כשיש ליקוי לפנינו יש להחמיר שלא לברך מזמן הליקוי ואילך דהליקוי מגלה לן שנסתיים חצי החודש האמיתי והביאור בזה דאע”ג דדיני התורה נקבע לפי שעות בנ”א הנראות לעינים ולכן אפשר לסמוך על הממוצע או על חצי חודש הקבוע לכל מר כדאית ליה אבל א”א לעשות כנגד מציאות הנראה לעינים.

ודין זה הוא דלא כהפמ”ג (בא”א סקי”ב) שתמה על זה, ועמד בדבריו בספר הזכרונות פ”ה להר”צ הכהן וביאר שם הענין בהרחבה ליישב דברי המהרי”ל, וגם הפמ”ג לא כתב דבריו להלכה אלא כתמיהה בעלמא עי”ש.

וקיצור ותמצית הדברים דההתרחקות מהמולד האמיתי הוא כמש”כ מהרי”ל וסייעתו רק דהפמ”ג תמה דאם אזלי’ בתר החודש האמיתי א”כ מה נעשה עם כל קביעת המועדים דהרי הוא נקבע בב”ד וגם עם ברכת הלבנה גופיה שמברכים בכל חודש לפי החשבון הפשוט ולא לפי החשבון האמיתי, וגוף השוואת הפמ”ג המועדים לברכת הלבנה צ”ב דהמועדים אזלן רק בתר קביעת ב”ד וברכת הלבנה בתר הלבנה, דזה כבר כתבו המהרי”ל וטושו”ע והפוסקים דבברכת הלבנה הוא לפי המולד ולא לפי הקביעה, רק דשאר חדשים החשבון לפי המולד הממוצע וכשיש ליקוי החשבון לפי החשבון האמיתי, וזה כבר מבואר במקור הדברים במהרי”ל דרק בחודש ליקוי שאז נראה לעיניים שעבר האמיתי אז אין מברכין אחר הליקוי.

ואדרבה המהרי”ל במקו”א הרחיב בזה דבאמת יש לדון בשאר חדשים אם אזלי’ בתר המולד האמיתי או בתר המולד הממוצע אבל להלכה נקט דאזלי’ בתר הממוצע וכן נקטו הפוסקים, ובזה סרה הקושי’ שהקשו על המהרי”ל למה נקט בזמן ליקוי כהמולד האמיתי רק לענין סוף זמן ברכת הלבנה ולא לפי תחילת הזמן, דרק בליקוי הוא דין מיוחד שאסור לנו לברך ברכה כנגד הנראה לעיניים.

ובאמת יש מי שרצה להתיר דאם אינו רואה הליקוי שרי (הוב”ד בבירור הלכה סי’ תכו ודחה דבריו), אולם היתר זה דחוק דהרי כל העולם רואין את הליקוי ובטלה דעתו וגם הוא עצמו מה מהני שעוצם עיניו אם יודע שיכול לראות וגם דסו”ס מחזי כשקרא כיון שמי שרואה אותו מברך אינו נזהר שלא לראות את הליקוי.

ובאמת בספר הזכרונות שם הציע דמי שבקי בחשבונות יעשה בכל חודש לפי האמיתי, רק דסברת המהרי”ל דמ”מ בדבר הנראה לעיניים אפשר שהגבילו שלא לעשות ברכת הלבנה [וכ”כ בבירור הלכה רביעאה סי’ תכו דמי שבקי במולד האמיתי ודאי שטוב לברך לא לפני שעבר חצי חודש של המולד האמיתי, והוסיף שהידור זה קודם להידור אחר בברכת הלבנה שהזכיר שם עי”ש].

ובבירור הלכה שם רצה לטעון דכל דין זה של המהרי”ל הוא רק להסוברים שא”א לברך עד י”ב כ”ט תשצ”ג אבל בהלכות יום ביום שם לא הסכים לטענה זו דהא באחרונים גופא שנקטו שאפשר לברך אחר כ”ט י”ב תשצ”ג נקטו שא”א לברך אחר ליקוי.

ויש להוסיף דכבר במהרי”ל ובב”י וד”מ שהביאו מבואר דבחדשים אחרים לא אזלי’ בתר האמיתי אלא לכל היותר בתר הממוצע א”כ כבר חזי’ דבמקום מציאות הנראית לעינים יש דין אחר וה”ה י”ל להסוברים שאפשר לברך אחר הכ”ט י”ב תשצ”ג הממוצע א”א לברך כנגד המציאות הנראית לעיניים.

ויש להוסיף דלכאורה עדיין יש להקשות דהמתירים לברך אחר כ”ט י”ב תשצ”ג סברי דלא משגחי’ בנראה לעינים דהרי הלבנה גדלה כבר, אבל זה אינו דהרי גם לההולכים בתר הממוצע שייך לטעון כן דהמומחה יוכל לראות שכבר עבר האמיתי, אלא דלא אזלי’ בתר הנראה לעיניים ולא בתר דבר שצריך דרישה ובדיקה, וא”כ גם להסוברים שאפשר לברך אחר הממוצע י”ל כן, ואכן כן מתבאר בלשון השבו”י ח”ג סי’ לא שכתב בתוך דבריו אלא צ”ל דבזמן מועט כזה עדיין לא ניכר חסרונה וכו’ (ומיירי שם להתיר מכח סברא זו אפי’ בט”ז למולד רק דלמעשה לא התיר כ”כ בשם ומלכות ועי”ש עוד ובבירור הלכה שם מש”כ בדעתו) וכ”ש שיש צד שנזכר בדברי קצת גדולים שכל ברכת הלבנה נקבע לפי חצי חודש מהמולד האמיתי וכדלקמן.

[ובבירור הלכה שם עמ’ רצט דן שבט”ו מצומצמים מהמולד אין ניכר המיעוט של הלבנה לעין אדם, אבל הביא שם אח”ז בשם הגרימ”ט דהחת”ס סי’ קב הקיל בדיעבד עד י”ח שעות משיעור כ”ט י”ב תשצ”ג ושתמה ע”ז הגרימ”ט דהרי אז כבר נרגש חסרונה כאשר המולד האמיתי מתקדם יותר, ועי’ במה שהאריך שם בביאור הלכה בביאור החשבון השייך לזה].

ומה שהקשה בבירור הלכה שלא הובא בהרבה מהפוסקים דין זה דהמהרי”ל הוא קושי’ ובפרט השו”ע והמשנ”ב שלא הביאוהו, אבל אפשר דלא הכריעו בשאלה זו ולא שהכריעו נגד ומש”כ שאפשר לברך עד כ”ט י”ב תשצ”ג או עד ט”ו מיירי ברוב חדשים, ובפרט שליקוי לבנה אינו שכיח כ”כ וכ”ש שבד”כ ממהרים לברך בתחילת הזמן, ועכ”פ להתיר לברך כשכמעט כל הפוסקים שדברו בזה אסרו לברך משום סתימתייהו דאינך יש להמליץ ע”ז מש”כ מרן הב”י באבקת רוכל בענין אחר דלא שבקי’ פשיטותיה דהרשב”א משום ספקיה דהר”ן.

וכ”ש שהבה”ל ס”ס תכו הביא דעת היעב”ץ ותשובת נכד המחבר בישועות יעקב שאפשר לסמוך עליהם בדיעבד לברך עד ט”ו מהמולד (אחר כ”ט י”ב תשצ”ג) ומבואר בבה”ל שם שהוא קולא גדולה בדיעבד, וקצ”ע אם תימא שהביא מדבריהם רק לקולא ולא לחומרא לענין מה שכתבו הם גופא שא”א לברך אחר ליקוי.

ומ”מ סברת הפמ”ג אינה מוקשית דהרי לכאו’ לפי פשטות הגמ’ ולפי המנהג לא הגבילו בכל חודש לפי ההתרחקות מהמולד האמיתי, ומנ”ל דכשיש דבר המוכיח לעינים שאני, ועכ”פ למאן דמברך עד סוף ט”ו.

ומאחר דיש אחרונים שנקטו דבספק ברכת הלבנה מברך (שד”ח וארחות חיים מספינקא) היה מקום לטעון דאף דלכאו’ סתימת הפוסקים אינה כן מ”מ בניד”ד אפשר דמי שירצה לברך הרשות בידו, אולם מאחר דגם הפמ”ג גופיה לא כתב דבריו הלכה למעשה [וגם אין דרכו של הפמ”ג ברוב מקומות לחלוק מסברא להלכה על כל הקודמים לו] וכל הפוסקים נקטו לא כן, הלכך לא שבקי’ פשיטותייהו דכל הנך משום קושי’ דפמ”ג ולכן למעשה אסור לברך.

ועי’ בירור הלכה כאן שהאריך טובא בדעות הפוסקים האם אפשר לברך עד סוף ט”ו (רוב הפוסקים) או ט”ז (דעה שהובאה בשכנה”ג) או י”ד (דעת רס”ג) או רק עד סוף החודש הלבנה של כ”ט י”ב תשצ”ג הממוצע או כמה שעות אח”כ (הלכה ברורה) או י”ח שעות אחר שיעור זמן (חת”ס).

ולע”ע לא מצאתי דעה מפורשת שמנין הט”ו יום אינו מן המולד אלא לפי קביעת החודש, מלבד בבני יששכר ר”ח מאמר א’ י”ג שהציע צד כזה לא להלכה למעשה, ומ”מ רהיטת לשון כמה ראשונים משמע כן דהוא לפי החודש, עי’ לשונות הראשונים שהובאו בבירור הלכה שם [אם כי הוא פירש כולם כדברי הטור ולענ”ד אינו מוכרח אף אם כ”א בגמ’ דפוסק צריך לפרש דבריו יותר מלשון גמ’], וכן נזכר צד כזה במהרי”ל שלא למסקנתו (ובטוש”ע מפורש שהוא מן המולד), וקצת מעין זה דעת בעל הלכה ברורה סק”ז שהביא בשבו”י ח”ג סי’ לא דס”ל שא”צ לדקדק בשעות, אבל מסכים שהחישוב הוא מן המולד.

ולפי מה שמסיק שם בלוחות הנפוצים כיום כתוב את המולד האמיתי [ור”ל שכתוב שם המולד האמיתי ולפ”ז אפשר לחשב מש”כ שם טענת הגרימ”ט דיש ריחוק מידי מהמולד האמיתי לי”ח שעות אחר המולד שלנו וזה משתנה מחודש לחודש לפי המולד האמיתי של אותו החודש הרשום בלוח].

ונתבאר לעיל שיש שהזכירו הידור לברך לכה”פ לפני חצי החודש של המולד האמיתי והמקפיד בזה אינו נפק”מ עבורו לבדוק את זמן הליקוי דבלאו הכי הליקוי אינו יכול לצאת אחר חצי חודש מן המולד האמיתי ואז כבר עבר הזמן לפי רישומים אלו.

[ושאר לשונות הפוסקים הראשונים והאחרונים בזה תמצא בבירור הלכה סי’ תכו].

היוצא מזה שא”א לברך מזמן ליקוי הלבנה, ולפי מה שנתבאר דהוא משום שאינו יכול לברך כנגד בירור מציאות א”כ השיעור בזה כל שניכר כבר שיש כאן ליקוי לבנה שהוא מברר המציאות שכבר עבר חצי חודש מהמולד האמיתי מאז א”א לברך, ונתבאר שיש שהזכירו הידור להקפיד בכל חודש שלא לברך אחר שידוע שעבר חצי חודש מהמולד האמיתי.

קרא פחות
1

במס’ ר”ה ל ע”ב ושם לא ע”א מוכח דבחול אמרו אותו השיר שאומר בשחרית, עי’ שם ברש”י ד”ה שלא אמרו שירה וכו’ ומבואר מדבריו שהנידון בסוגיין על תמיד שבין הערבים וכן מבואר בתוס’ ובפי’ ר”ח וממילא מה דאמרי’ בסמוך לא ...קרא עוד

במס’ ר”ה ל ע”ב ושם לא ע”א מוכח דבחול אמרו אותו השיר שאומר בשחרית, עי’ שם ברש”י ד”ה שלא אמרו שירה וכו’ ומבואר מדבריו שהנידון בסוגיין על תמיד שבין הערבים וכן מבואר בתוס’ ובפי’ ר”ח וממילא מה דאמרי’ בסמוך לא ע”א בראשון מה היו אומרים וכו’ קאי גם על תמיד שבין הערבים (ומאידך גם בתמיד של שחר כדמוכח במתני’ סוף תמיד פ”ז מ”ד וכן להלן בסוגיין ובזמן שחל ר”ה וכו’ עי”ש וברש”י), ומבואר שם עוד ברש”י ותוס’ דבר”ה בשחר היו אומרים שיר של חול, והיינו דלגבי שחר לא חשיב שקלקלו בשיר משום שעשו כפי התקנה משא”כ בשל בין הערבים.

ועוד אי’ שם בהמשך הסוגיא ובזמן שחל ר”ה להיות בה’ בשבת שהשירה שלו הרנינו לא היה אומר בשחרית הרנינו מפני שחוזר וכופל את הפרק, ויש לשאול א”כ בכל יום כופל שיר של יום בשחרית ובמנחה, והתשובה לזה דבכל יום שהוא בשחרית ובמנחה לא אכפת לן דהם ב’ זמנים נפרדים משא”כ בשחרית ובמוסף (כדתנן כעי”ז בשלהי תענית לגבי מעמדות) שהם סמוכים זל”ז א”א לכפול בהם.

וגם מש”כ אח”ז אע”פ שחוזר וכופל את הפרק אין הכונה שאומר הרנינו במוסף ובמנחה דאי משום הא לא איריא אלא הכונה שנמצא שאומר בשחרית ובמוסף, ואדרבה בר”ה אין אומר הרנינו במנחה כדבסמוך.

ומ”מ בימים מיוחדים היו אומרים שירה אחרת במנחה, כדאמרי’ בר”ה שם שבר”ה במנחה היו אומרים קול ה’ יחיל מדבר ובמנחתא דשבתא היו אומרים אז ישיר וכו’ עי”ש.

שוב יתכן דיש לדחות הראיה ממ”ש בגמ’ שם בראשון מה היו אומרים וכו’ דמאחר שגם שיר של שחר נזכר בסוגי’ י”ל דקאי ע”ז ג”כ, אבל הוא דחוק דמאחר שנזכר בסוגי’ שיר של יום לכל הימים ועל ר”ה ושבת נזכר שחרית ומוסף ומנחה כל חד לחוד משמע דבחול גם במנחה היה אותו השיר, ובפרט דעיקר הנידון בסוגיין ובמתני’ הוא על שיר של חול של מנחה.

וכן המעי’ בלשון הר”ח שם יראה שהוא דחוק מאוד לומר שאומר שירה אחרת בשל בין הערבים, דהרי לגבי חל ר”ה ביום חמישי קאמר שבשחר אומר שיר של יומו שהוא הרנינו ובמנחה תקנו של ר”ה קול ה’ יחיל מדבר, ומבואר דלולי שהוא ר”ה היו אומרים גם במנחה שיר של יומו דהיינו הרנינו.

וכן כתב הרש”ש שכן משמע ברמב”ם דגם במנחה היו אומרים ומש”כ רש”י שבשחר היו אומרים לאו דוקא אלא ה”ה במנחה (והוא דלא כהחת”ס בביצה ד ע”ב ומשה”ק שם מדין כופלין ע”ע מה שכתבתי לעיל) וכן מבואר לעיל דאין כוונת רש”י לזה אלא רש”י בא לפרש הסוגיא.

ויש להוסיף דלפ”ז מיושב המנהג במקומות שאומרים במועדים השיר של יום של שחרית עם השיר של יום של מוסף דמנחה אין אומרים בכל יום כיון שהוא כמו בשחרית וכיון שהוא רק זכר למקדש לא באו לאומרו ב’ פעמים ביום, רק דצ”ב למה בשבת ור”ה לא תקנו של מנחה ואפשר דהואיל ובחול לא תקנו ה”ה במנחה לא רצו להטריח וא”נ משום דאז ישיר (שיר של מנחתא דשבתא) וקול ה’ יחיל (שיר של מנחתא דר”ה) בלאו הכי אומרים בסדר התפילה הלכך לא הטריחו לומר שוב (ומצינו מעין זה בפלוגתת הפוסקים לגבי אמירת פסוקי קרבנות שנאמרים באותו היום כבר בקריאה”ת).

והאחרונים נתקשו דברי הטור בסי’ קלג ובסי’ רלז בשם רב עמרם דאין אומרים האידנא שיר של יום במנחה משום שלא היה מצוה לאמרו אז, דבגמ’ בר”ה שם מבואר שאמרוהו גם בין הערבים, וציינו בזה לדברי האחרונים שדנו והאריכו בזה (עי’ מהר”ם אלשיך שו”ת סי’ קלח, פרישה או”ח סי’ קלג סק”ט, מגן אברהם שם סק”ד, יום תרועה ופני יהושע וערוך לנר בר”ה שם, חת”ס שם, אבני נזר או”ח סי’ כז ועוד).

קרא פחות
0

נשאלתי בשש”פ שחל בשבת השתא תשפ”ה האם יש לברך שבתא טבא ויומא טבא כבלשונינו גוט שבת גוט יו”ט טוב או להיפך גוט יו”ט גוט שבת, והשבתי דיש להקדים בזה כבוד שבת ליו”ט, דהרי כל התדיר מחבירו קודם את חבירו קרא עוד

נשאלתי בשש”פ שחל בשבת השתא תשפ”ה האם יש לברך שבתא טבא ויומא טבא כבלשונינו גוט שבת גוט יו”ט טוב או להיפך גוט יו”ט גוט שבת, והשבתי דיש להקדים בזה כבוד שבת ליו”ט, דהרי כל התדיר מחבירו קודם את חבירו [זבחים ריש דף פט], ומוספי שבת קודמין לשל יו”ט [עי’ רש”י זבחים ריש דף פט וכ”ג להדיא הרי”ד בגמ’ זבחים פח ע””ב], ויש להוסיף דמקיים בזה זכור את יום השבת לקדשו [עי’ במכילתא דרשב”י ורמב”ן עה”ת ס”פ יתרו].

ויש להוסיף לסוגי’ דהילך מצה הילך חמץ בסוכה נו ע”א, ונחלקו שם תנאי ואמוראי אם אומרים הילך חמץ הילך מצה להקדים יו”ט לשבת שעברה או הילך מצה הילך חמץ להקדים שבת ליו”ט, ועד כאן לא פליגי אלא דחמץ עיקר ומצה טפל, וכדפרש”י דחמץ עיקר שהיא חובה ליום ומצה טפל שהוא של שבת שעברה, אבל בשניהם עיקרים ליום אין להקדים שאינו תדיר לתדיר (ועי’ בשפ”א שם ג”כ שרצה לחלק אף בקרבנות גופא בין בזיכי שבת שעברה לבין מוספי שבת האידנא וכך אכן יוצא לכאורה לפי הסוגיא דלדידן דאמרי’ הילך חמץ הילך מצה כיוצא במסקנת הסוגי’ והתוס’ שם דגם מוספי היו”ט יש להקדים לבזיכין).

ואין לומר דרק בברכות הקפידו כגון בברכת שהחיינו בסוכה שם או בקרבנות בזבחים שם, דהרי גבי הילך מצה וכו’ משמע דהקפידא היא אמירה בעלמא כשמחלקין הקרבן (ולא מסתבר ליישב דמשום שבחלוקה יש מצוה וגם דבהזכרת שבת יש ג”כ מצוה וכמשנ”ת), ולא ס”ד להתוס’ לחלק בזה לומר דבאמירה לחוד לא הקפידו אף לתרץ קושייתם עי”ש.

קרא פחות

הנה דיני איסור תיקון כלי נאמרו גם ביו”ט עכ”פ באופן שאין אוכל נפש כמו שמצינו בשפוד שנרצם בריש סי’ תקט ושם בס”ב בדיני השחזה ושם בס”ז בדיני נקב בחבית ובסי’ תקיד ס”ט לגבי הבהוב פתילה ובמשנ”ב שם ושם בס”י לענין ...קרא עוד

הנה דיני איסור תיקון כלי נאמרו גם ביו”ט עכ”פ באופן שאין אוכל נפש כמו שמצינו בשפוד שנרצם בריש סי’ תקט ושם בס”ב בדיני השחזה ושם בס”ז בדיני נקב בחבית ובסי’ תקיד ס”ט לגבי הבהוב פתילה ובמשנ”ב שם ושם בס”י לענין חיתוך פתילה ובסוגי’ דבקעת ובעוד סוגיות, (ועי”ש בסי’ תקט בס”א במשנ”ב בדעות בענין היתר לצורך אוכל נפש ובחילוק בזה בין תיקון גמור לתיקון שאינו גמור, ועי”ש עוד בסוף הסי’ בסקכ”ח).

וגם בענייננו בדין בנין בכלים הנה עיקר סוגי’ דבנין בכלים נאמרה לגבי יו”ט בסוגי’ דשבת מז.

והנה מבואר בסוגי’ בביצה יא ע”ב דיש אופנים דמותר לפרק ולהחזיר תריסי חנויות ביו”ט לבית הלל, ואמר עולא דהתירו סופן משום תחילתן, ואמרי’ התם דס”ד דטעמייהו דב”ה דאין סתירה ובנין בכלים קמ”ל דהוא משום שמחת יו”ט וכו’, ותריסין דבתים אסור.

ומבואר שם בתוס’ דאע”ג דאין סתירה ובנין בכלים מ”מ אסור גזירה שמא יתקע וכאן התירו משום שמחת יו”ט, ע”כ דברי הגמ’ והתוס’ שם בקיצור (ועי’ בריש סי’ שיד בשו”ע ומשנ”ב בדעות לענין סתירה ובנין בכלים בשבת).

ושם בדף י’ ע”א נזכרו שוב דברי ב”ה שם ומקשי’ דאשכחן במקום אחר דב”ה לחומרא בשמחת יו”ט ואמר ר’ יוחנן מוחלפת השיטה, ודחו שם דילמא לא היא אלא דאין סתירה בכלים וכו’, ופשטות הגמ’ שם דבית הלל מתירים לגמרי אפי’ דבתים כיון שאין בנין וסתירה בכלים.

היוצא מזה דיש מחלוקת אמוראים דבדחיה בדף י’ טעמא דבית הלל משום שאין בנין וסתירה בכלים ולר’ יוחנן שם וכן לעולא בדף יא הוא משום שמחת יו”ט.

אבל אפשר לדחות וליישב ע”פ דברי התוס’ שם דלכו”ע אין בנין וסתירה בכלים רק דלעולא משום שמחת יו”ט לא גזרו וממילא לא התירו אלא בתריסי חנויות אבל דבתים לא (ולהלן יתבאר דיש מקום לומר דדברי עולא מיירו רק לענין החזרת תריסי החנויות שאינו צורך יו”ט אבל בלא עולא ידעי’ דמשום שמחת יו”ט התירו בנין וסתירה וכלים באופן שהוא צורך יו”ט, ומ”מ גם לפי ביאור זה מ”מ חזי’ שלא הותר בנין וסתירה בכלים לגמרי).

ובאמת לכאורה כך מוכח בסוגי’ דשבת מז הנ”ל דלא התירו בנין וסתירה בכלים ביו”ט, אבל יש לדחות דשם האיסור הוא תקיעה דזה אסור לכו”ע (אלא דצ”ע ששם נזכר הנדון בהשוואה לשבת).

ובשו”ע סי’ תקיט ס”ב כתב דכלים מפוצלין מעמידין אותם ביו”ט ובלבד שלא יתקע, ובנו”כ ומשנ”ב שם הובאו ב’ דעות אם מותר לסתור מכתב סגור ביו”ט משום דאין בנין וסתירה בכלים דהמהרי”ל מתיר והגר”א אוסר, וטעם המהרי”ל דאין סתירה ובנין בכלים (מג”א סק”ד ובאר היטב סק”ד), וטעם הגר”א בביאורו דההיתר ששל בנין וסתירה בכלים ביו”ט הוא רק משום שמחת יו”ט.

ואכן להיוצא בסוגיות לעיל לכאורה ההיתר הוא רק משום שמחת יו”ט (וכן הביא הגר”א שם דברי התוס’ בדף יא וכמו שיצויין בסמוך), אם לא דנימא דהגמ’ בדף י’ בדחיה ס”ל דלא גזרו בבנין וסתירה ובי”ט ופליגא גם על מ”ד בדף יא דההיתר הוא רק בחנויות ולא בבתים, והוא דחוק.

ועי’ בבהגר”א שהקשה מדברי תוס’ בדף יא הנ”ל וכן בדעת תורה למהרש”ם הקשה מדברי התוס’ שם וכן מדברי הגמ’ בשבת שם דמיירי להדיא ביו”ט וכן הזכיר שמצא קושיא זו עי”ש ונקט דעל כן אין להקל אלא ברפוי.

אולם בדף כב ע”א נזכר שוב דב”ה מתירים לזקוף המנורה בי”ט דאין בנין וסתירה בכלים ובתוס’ שם בתירוצם הראשון חלקו בין שבת ליו”ט, ואכן המג”א שם כתב דכן משמע בתוס’ לחלק בין שבת ליו”ט וציין המחה”ש לתוס’ הנ”ל בדף כב, ולכאורה יש כאן מחלוקת התוס’ (דהתוס’ בדף יא ס”ל דההיתר הוא רק לשמחת יו”ט), וגם מחלוקת הסוגיות (דבדף יא משמע שההיתר הוא רק לשמחת יו”ט ובדף כב משמע בכל גווני ואילו בדף י’ משמע דיש בזה ב’ דעות), אם לא דנימא דמנורה הוא ג”כ לצורך שמחת יו”ט (ואז אין פלוגתא בין דף יא לדף כב וגם לא בין התוס’ שם ושם), וכך לכאורה יסבור הגר”א.

ואולי להמג”א מה דאמרי’ בדף יא שהוא היתר רק בחנויות ולא בשל בתים יש לומר דהיינו רק על החזרה שנזכרה שם שהתירו סופן משום תחילתן (שזהו עיקר הסוגי’ שם) אבל על הסילוק שהוא לצורך שמחת יו”ט שרי, ואם נתרץ כן נמצא דגם להמג”א ההיתר הוא רק לצורך יו”ט, וממילא אין הרבה בין המג”א (והמהרי”ל) לבין הגר”א, דגם הגר”א יש לומר דסובר דההיתר הוא לא רק מוגבל לצורך אוכל נפש (ועי’ להלן), וגם להמג”א יש לומר דההיתר הוא רק כשיש איזה צורך ביו”ט שהוא מוגדר כשמחת יו”ט.

ומאידך גיסא היה מקום לטעון דבאמת סבר המג”א דעולא דף יא דלא כהלכתא דסתמא דגמ’ בדף כב פליגא עליה וס”ל דאין בנין וסתירה בכלים כלל בכל גוני (מלבד באופן שיש תקיעה דבזה מבואר בשו”ע ס”ב דאסור).

אבל במג”א לעיל סק”ב מפורש לא כן לגבי תריסי חנויות שכתב בזה”ל, ולהחזירן נמי שרי דאם יהא אסור להחזירן לא ירצה לפותחן דיחוש שמא יגנובו אבל כשעומדין החניות בבית אסור להחזירן דלא חייש שם לגניבה ע”כ, ומיירי בתריסי חנויות שההיתר שלהם משום שאין בנין וסתירה בכלים כמבואר לעיל בסק”א.

היוצא מזה דגם המג”א מודה דשלא לצורך יו”ט לא התירו בנין וסתירה בכלים.

והנה ל’ השו”ע שם הוא כלים שהם מפוצלים כגון מנורה של חוליות וכסא ושלחן שהם חתיכות חתיכות מעמידין אותן ביום טוב והוא שלא יתקע ע”כ, ומשמע שהוא היתר מיוחד ביו”ט שאינו בשבת, וההיתר הוא משום שמחת יו”ט כמ”ש המשנ”ב סק”ט בשם הגר”א, וכלים אלו לכאורה אינם דוקא של אוכל נפש, (וגם חנויות צל”ע אם הוא מוגדר כאוכל נפש כיון שבחנויות אין בהכרח אדם לפנינו שבא לאכול כשפותחין החנות), וצ”ע הגדר מה הותר מכח שמחת יו”ט בכל זה.

(בשו”ע סי’ תקיט ס”א יש קצת מקום לשמוע דהחנויות הוא אוכל נפש ברור וצל”ע).

ועי’ בבה”ל לעיל בס”א שחילק בתריסי חנויות בין חנויות דיחיד לדרבים, ומשמע שיש הגבלה בהיתר, אבל שם מיירי להחזיר שאין ההיתר משום שמחת יו”ט אלא משום תחילתן כמבואר בדף יא ע”ב וכמו שציין בבהגר”א שם ובשעה”צ סקי”א.

ויש לציין דגם לדעת ר’ יוחנן בדף י’ דהמשמעות שההיתר אינו משום שאין בנין וסתירה בכלים אלא משום שמחת יו”ט ע”כ צ”ל דמדאורייתא שרי דאל”כ אין מובן שם המו”מ כלל עי”ש, אלא דעיקר הויכוח שם בין ר’ יוחנן לבין דחיית הגמ’ האם אפשר להקיש ללמוד דבר מדבר בדברים שהקילו מדבריהם בשמחת יו”ט כשכל דבר יש לו טעם בפני עצמו להקל או לא, כך דיש לומר דגם לר’ יוחנן שם אין בנין וסתירה בכלים ביו”ט מדאורייתא והתירו לצורך שמחת יו”ט, וממילא יש לומר דר’ יוחנן קאי כהגמ’ בדף יא, ואפי’ לפי דחיית הגמ’ בדף י אינו בהכרח סותר לעיקר הענין שהבנין וסתירה הותר רק לצורך שמחת יו”ט ורק קאמר שאין הכרח ללמוד מדבר לדבר כשלכל דבר יש סברא בפני עצמה העומדת מאחורה עי”ש והבן.

וסיכום הדברים כדלהלן, דבדף י’ נזכרה פלוגתא האם טעם ההיתר דב”ה הוא משום שמחת יו”ט או משום שאין בנין וסתירה בכלים ובדף כב נזכר שלב”ה אין בנין וסתירה בכלים, וכך נקטו התוס’ שם ביו”ט, ובדף יא נזכר בתוס’ דאכן קי”ל אין בנין וסתירה בכלים ומאידך גיסא נזכר שם בגמ’ שההיתר הוא משום שמחת יו”ט ושהחזרה בחנויות התירו סופן משום תחילתן, ובגמ’ בשבת מז נזכר דאיסור בנין וסתירה בכלים שמא יתקע הוא גם ביו”ט (וכעין הנזכר בתוס’ ביצה יא הנ”ל), ויש שייכות להשוות כל הסוגיות דאכן ההיתר הוא רק לצורך שמחת יו”ט, וזו דעת הגר”א, ומאידך גיסא המג”א (ע”פ הרמב”ם והתוס’ בדכ”ב והמהרי”ל) נקט דלא גזרו ביו”ט, ולכאורה אף המג”א מ”מ מתיר רק לצורך יו”ט וכמו שנתבאר.

ולפי המבואר שם במג”א ובמשנ”ב יש ג’ דרגות בבנין בכלים דיש תקיעה בכלים שהוא אסור אפי’ ביו”ט ויש רפוי שהוא מותר אפי’ בשבת ויש אינו רפוי ואינו תקוע דבזה להמג”א ביו”ט שרי דלא גזרו ביו”ט (ולפי מה שנתבאר לעיל אם נשוה הסוגי’ בדף יא לסוגי’ בדף כב גם המג”א מודה דבעי’ צורך, וכך יצא גם אם ניישב דעיקר הסוגי’ בדף יא מיירי רק לגבי החזרה אבל לגבי הסילוק מותר דהוא צורך יו”ט מ”מ חזי’ דבעי’ צורך יו”ט ולא שלא גזרו ביו”ט כלל), ולהגר”א ההיתר הוא רק לצורך שמחת יו”ט (ובחנויות התירו גם החזרה אע”פ שאינו צורך שמחת יו”ט כמשנ”ת משום תחילתן).

ולענין עדשה יעוי’ בשעה”צ שכתב ועיין בביאור הגר”א דסתם הדוק שרי וכלי העשוי על ידי שרוי”ף אם מותר להדקו בחוזק על ידו או לא, עיין בסימן שי”ג בשער הציון שם דלדעת המגן אברהם שם נחשב זה כמו תקיעה וממילא אסור זה גם ביום טוב, ולדעת הט”ז שם דהוא רק דרבנן ממילא הכא שרי, משום שמחת יום טוב, ועיין שם בשער הציון דלמעשה נכון להחמיר כהמגן אברהם עכ”ל השעה”צ.

היוצא בזה דלכאורה יש ג’ טעמים שיש לדון בהם לאסור החזרת עדשה ביו”ט, הא’ דהו”ל תיקון כלי (דבזה אין נידון אם יש בנין וסתירה בכלים ובודאי אסור כמ”ש התוס’ בביצה יא ע”ב, וכמו שנתבאר שכמה דברים מצינו שנאסרו ביו”ט משום תיקון כלי, וצל”ע מה הגדר היכא חשיב תיקון כלי, ואולי מה שמוחזר בקביעות חשיב תיקון כלי), והב’ דהרי התוס’ בדף יא והגר”א אסרו אלא לצורך שמחת יו”ט (ונזכר דבתים לא, וצל”ע אם מיירי רק על חזרה, אבל אם נימא דמיירי רק על חזרה לאסור בשל בתים ניחא דאין מחלוקת הסוגיות דהוצאה מותר כיון שהוא ג”כ מוגדר כשמחת יו”ט), וכן נקט המהרש”ם מכח התוס’ שם דאין להתיר אלא ברפוי, (ועי’ עוד בכנה”ג ומה שטען עליו המאמ”ר), והג’ משום שהוא מוברג בבורג וא”כ נחשב כתקיעה לדעת המג”א שנכון להחמיר כדבריו (דבתקיעה ממש לכו”ע אסור אפי’ ביו”ט ואפי’ לצורך שמחת יו”ט וכמשנ”ת).

קרא פחות
0

הנה באופן שהיה ייאוש ושינוי רשות או מעשה באופן המועיל לגבי לולב כמבואר בפוסקים, פשיטא דמהני גם כאן בדיעבד לצאת ידי חובה, ולענין ברכה לכאורה יהיה תלוי בפלוגתת הפוסקים לגבי לולב וציצית ועוד שהובאה במשנ”ב בכמה מקומות. ובאופן שלא היה ...קרא עוד

הנה באופן שהיה ייאוש ושינוי רשות או מעשה באופן המועיל לגבי לולב כמבואר בפוסקים, פשיטא דמהני גם כאן בדיעבד לצאת ידי חובה, ולענין ברכה לכאורה יהיה תלוי בפלוגתת הפוסקים לגבי לולב וציצית ועוד שהובאה במשנ”ב בכמה מקומות.

ובאופן שלא היה קנין ועדיין אינו ברשותו של הגזלן אינו יכול לערב בזה, דעירוב תבשילין צריך קנין כמבואר בעירובין פ ע”א ובתוס’ שם וכן פסקו בטושו”ע או”ח סי’ תקכז, ואע”ג דבשו”ע שם הנוסח הוא שאם מערב על ידי אחר צריך לזכות לו, אין הכוונה דמערב לעצמו יוצא גם בעירוב שאינו שלו, דהרי בגמ’ שם איתא שצריך לזכות, ולא נזכר שם דוקא במערב לאחרים, ועוד דבגמ’ שם מדמי עירוב תבשילין לעירוב חצרות ועירוב תחומין שצריך לזכות בהן, והרי לענין עירוב תחומין אין אדם יוצא במאכל שגזל מחבירו ולא קנאו כיון שלא היה כאן זיכוי וא”כ דכוותה לדידן לגבי עירוב תבשילין ג”כ לא יצא בכה”ג, דכמו שבעירוב תחומין לא חשיב שקנה שביתה באוכל שאינו שלו אף אם יכול לאכלו אם ירצה או אם היה שלו מ”מ צריך להיות שלו, א”כ ה”ה גם בעירוב תבשילין צריך שיהיה שלו, אלא השו”ע אורחא דמילתא נקט שאדם שמערב לעצמו בלאו הכי מערב בשלו ורק דאם מערב לאחר צריך לזכות.

ומסוגי’ דהנותן דינר לחנוני ג”כ משמע לפו”ר דגם מי שנותן בעצמו עירוב אינו בכלל עירוב אם אין מזכה הדבר לחלקו, אם כי שם יש בזה שליחות.

קרא פחות

או”ח סי’ תקי סעי’ ד, אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים וכו’ אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר ע”כ, יל”ע למה כתב למתקן לאכילה, וע’ במשנ”ב סקכ”ד בשם כמה אחרונים דגם כשראויין ...קרא עוד

או”ח סי’ תקי סעי’ ד, אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים וכו’ אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר ע”כ, יל”ע למה כתב למתקן לאכילה, וע’ במשנ”ב סקכ”ד בשם כמה אחרונים דגם כשראויין לאכילה קודם לכן שרי אם רוצה למתקן יותר, והנה יש לדון כשרוצה רק להנעים ריח הפירות יותר שיהיו מגרים לאכילה יותר ואין הריח משנה בטעמם כלום אך נותן הרגשה טובה יותר האם בכה”ג מותר, ומסברא היה מקום לטעון דהכל צורך אכילה בפרט דקי”ל בריש סי’ תצה דמכשירין שא”א לעשותן מאתמול שרי וריח טרי א”א לעשותו מאתמול, אבל יל”ע לשון המחבר כאן וכנ”ל, ומ”מ אינו בהכרח מוצא מכלל “למתקן לאכילה” די”ל דלא בא המחבר לאפוקי צורך אכילה, אבל יל”ע א”כ מה בא לאפוקי, ואולי בא לאפוקי מי שרוצה להשתמש בפירות לריח בלבד שלזה אסור לעשות מוגמר בי”ט.

ויש לדון בזה מטעם מה דאמרי’ בגמ’ בכתובות ז ע”א שהגימור אינו שווה לכל נפש וא”כ יש לדון דאע”ג לדבי צבי אמרי’ התם ששוה לכל נפש כיון שהוא דבר אכילה מ”מ כאן שהשבח אינו לאכילה אלא לריח המאכל שמא אינו בכלל שוה לכל נפש.

ועי’ ערוה”ש סי’ תצה סי”ט ס”כ וסכ”א דלפי מסקנת דבריו לא אמרי’ סברא זו להלכה ואין דבריו מוסכמין לכו”ע, ויל”ע בכ”ז.

ובמשנ”ב סי’ תקז סקכ”ה בטעם הראשון לענין שיפורי מאכל בדבר שאינו שווה לכל נפש, וכן בשעה”צ סי’ תקי סקי”ב, משמע שהחמיר, והצד שם להקל משום דבנידון שם יש צד דחשיב שוה לכל נפש, דמה שאפשר בלא זה משמע בשעה”צ שם שאינו מוסכם לכו”ע להחשיבו אינו שוה לכל נפש, וצריך לברר אם הוא משום דהוא מידי דלצורך אכילה, אם כי גם בניד”ד יש לדון בזה וכאן גרוע יותר אם אינו מורגש בשעת הנאת גרונו ומעיו ורק קודם לכן.

וכן מבואר בכ”מ במשנ”ב (סי’ תקיא סק”א וסק”י וסקכ”א וסקכ”ה ועכ”פ חלק מהדעות שהוא מדאורייתא בסקי”ג ושעה”צ סי’ תקז סקל”ז וסי’ תקיא סקי”ד וסק”ל וע”ע שם בסקל”ב) שנקט בפשיטות להלכה דין זה דבעי’ שוה לכל נפש  וכמבואר בהרבה ראשונים להלכה וכפשטות הגמ’ עכ”פ במקרה שאינו לאכילה שבהנאה כזו אינה בכלל ההיתר כיון שאינה שוה לכל נפש.

קרא פחות
0

יעוי’ במשנ”ב סי’ תקיח סקכ”ג ובס”ס תקב סקכ”א ולכאורה לפי היוצא מדבריו לגבי חתיכת עץ שאם מטלטלו לצורך אוכל נפש מותר, וכן אם מטלטלו להסקה או להעברת אש לצורך כגון להדלקת הנר שהוא ג”כ בכלל הסקה מותר, אבל אם מטלטלו ...קרא עוד

יעוי’ במשנ”ב סי’ תקיח סקכ”ג ובס”ס תקב סקכ”א ולכאורה לפי היוצא מדבריו לגבי חתיכת עץ שאם מטלטלו לצורך אוכל נפש מותר, וכן אם מטלטלו להסקה או להעברת אש לצורך כגון להדלקת הנר שהוא ג”כ בכלל הסקה מותר, אבל אם מטלטלו למטרה אחרת להסוברים שיש מוקצה ביו”ט יהיה אסור דלא נתנו עצים אלא להסקה, ולהסוברים שאין מוקצה ביו”ט משמע שסובר המשנ”ב לעיקר הדין להלכה שאין בו מוקצה גם לשאר שימושים, ולפ”ז להנוהגים כהמחבר בסי’ תצה שיש מוקצה ביו”ט יהיה אסור ולהנוהגים כהרמ”א שם יהיה מותר גם לשאר שימושים, (מלבד באופן שצלו בשר בעץ ונמאס שבזה חמור יותר ובזה לדעת רש”י אסור אף לצורך גופו ומקומו כמבואר בשעה”צ שם בסי’ תקיח סקל”א, אבל זה אינו מצוי בגפרורים שלנו).

כך יוצא לפו”ר לענין כל חתיכת עץ שמשמשת מעשה גפרור אבל בגפרורים גופא יש לדון עוד דשמא עדיף מסתם עץ והו”ל כיחדוהו מערב יו”ט לשימוש האש ואז יש לו תורת כלי כמו שפוד שייחדוהו דמבואר בבה”ל סי’ תקיח ריש ס”ג דיש לו תורת כלי (ועי”ש איזה תורת כלי אם שמלאכתו להיתר או לאיסור), אבל במשנ”ב סי’ תקב סקכ”א משמע דדבר העומד להסקה אינו מקבל על ידי זה תורת כלי, ויש לדון לענייננו דהרי גפרור אחר שימוש האש אין לו שום שימוש וא”כ יש לומר דכשעומד לשימוש האש לא חשיב שימוש כמו דבר העומד להסקה.

לענין גפרורים שנדלקו ונכבו יש לציין עוד לדברי הרמ”א ס”ס תקא ולמשנ”ב שם לענין לפידים ופתילות בשימוש השני, אולם בניד”ד אין משתמשים בגפרורים בפעם השניה ולא דמי לנידון שם.

לענין לחתות גפרורים על ידי גפרור יעוי’ בשו”ע סי’ תקז ס”ג דאסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האור דהו”ל מתקן מנא, אולם להמבואר שם בשעה”צ ע”פ הפמ”ג האיסור רק בעץ הראוי להיות מתוקן לזה ומייחדו לכך אבל באקראי שרי ולכן איסור הנ”ל אינו נוגע לשאלה זו ואינו נאסר באופן זה.

קרא פחות
0

יש מקום לטעון שמותר, וכך ריהטא דהסוגיות והפוסקים, ואמנם לא מצאתי ראיה ברורה ומפורשת לזה, אבל קשה להחמיר בזה אחר דבריהטת הדברים לא משמע שהחמירו בזה, ועכ”פ כשטוען שכך היה בדעתו בזמן הנדר בודאי שקשה לטעון עליו ...קרא עוד

יש מקום לטעון שמותר, וכך ריהטא דהסוגיות והפוסקים, ואמנם לא מצאתי ראיה ברורה ומפורשת לזה, אבל קשה להחמיר בזה אחר דבריהטת הדברים לא משמע שהחמירו בזה, ועכ”פ כשטוען שכך היה בדעתו בזמן הנדר בודאי שקשה לטעון עליו להחמיר בזה.

מקורות:

א) הנה שורש הספק הוא האם אזלי’ בזה בתר לשון תורה או בתר לשון בני אדם, דבנדר יש דברים דאזלי’ בתר לשון תורה ויש דברים דאזלי’ בתר לשון בני אדם, ובשו”ע יו”ד סי’ רטז נתבאר באלו דברים הולכין אחר לשון תורה ושם בסי’ ריז נתבאר באלו דברים הולכין אחר לשון בני אדם ובסי’ ריח נתבאר באלו דברים הולכין אחר כוונת הנודר.

והנה בלשון תורה מסתמא דלא חשיב שבת ממש אלא תוספת שבת דיש בזה כמה נפק”מ (ואינו ככתובה שתוספת כתובה ככתובה לענין סתם דברים דאדרבה בניד”ד טובא איכא בין שבת לתוספת שבת להרבה עניינים כגון חיובי מיתת ב”ד ואיסור אכילה קודם הבדלה ולענין שיעור החיוב ואכמ”ל), ובפרט להסוברים שתוספת שבת דרבנן, ואף שבין השמשות הוא אסור ודאי מטעם ספק מ”מ הרי בספק דאורייתא אזלי’ הכא לחומרא והכא לחומרא וא”כ הוא ספק חול ג”כ.

ומאידך גיסא אם אזלי’ בתר לשון בני אדם לכאורה בלשון בני אדם כל עוד שמיסב לסעודה ג’ ועדיין לא אמר ברוך המבדיל ולא הבדיל ולא בירך ולא התפלל ערבית חשיב בשבת, ואפי’ כבר יצאו הכוכבים אפשר דחשיב בלשון בני אדם שעדיין “שבת אצלו”, וגם יש מקום לטעון שהוא ניכר מדיבורו כיון שעדיין המנהג לענג את השבת בסעודה ג’ גם אחר שקיעה”ח.

ב) והנה ברמ”א סי’ תקע הביא בשם המהרי”ל הל’ ערב יוה”כ דנדר שלא לשתות יין מלבד בשבתות וי”ט מותר לשתות יין בעיה”כ, דנמי מקרי יו”ט, וכן הוא בכנה”ג ועט”ז סי’ תרד ס”א ומטה משה סי’ תתמה (וכעי”ז במג”א סי’ תרד סוף ס”א ועי”ש דמחמיר לענין לילה).

ויש לחקור אם כוונת המהרי”ל שמותר משום שהוא יו”ט בלשון בני אדם (ואף דבחולין פג ע”א משמע דתליא בלשון בנ”א היינו רק מצד מה שהיו רגילים לאכול ולא מצד שלא היה יו”ט לכו”ע כמבואר בתוס’ בחולין שם ע”פ הגמ’ בפ”ק דכתובות ובט”ז יו”ד סי’ טז סק”ו וע”ע בט”ז או”ח סי’ תרד סוף סק”א), או משום שנקרא יו”ט מחמת הדינים שיש בו.

והנה מפשטות לשון המהרי”ל היה מקום ללמוד שאמר דבריו מצד דיני היום, אולם במשנ”ב סי’ תקע סק”ח וכן בסי’ תרד סק”ב כתב בביאור דין זה משום שבלשון בנ”א הוא יום טוב והתיר בסי’ תרד שם בשר גם בסעודת שחרית כיון שהמנהג לאכול בשר גם אז וכל הנודר אדעתא מנהגא נדר עי”ש.

ולפ”ז היוצא דאזלי’ בתר לשון בני אדם לקולא והותר בכל הסעודות ביום בלבד ולא בלילה דביום חשיב יו”ט ובלילה אינו ברור דחשיב יו”ט להתיר נדר מחמת זה (ומאידך בהנהגה שלא לאכול בשר בלא נדר התיר המשנ”ב שם בלילה מלבד במקום שנוהגים להרבות בסליחות שאזאין מחשיבין הלילה ליו”ט), וכיון שהוא יו”ט הותר גם בשחרית.

(וע”ע בסי’ תקע שם בא”ר ובפמ”ג ובמשנ”ב סק”ו לענין עוד ימים שנחשבים יו”ט).

ולפ”ז לכאורה אדם זה שרי לשתות גם בסעודה ג’ אחר שקיעה”ח כיון שעדיין נקרא שבת.

ולגוף דברי המשנ”ב שהובאו לעיל להתיר לאכול בשר בעי”כ שחרית כיון שנדר על דעת המנהג לכאורה היה מקום ללמוד מזה להתיר יין בסעודה ג’ כיון שבמנהג הוא עדיין זמן סעודה, ומאידך גיסא יש מקום לדון בזה דהרי אין מנהג ברור לשתות יין בזמן זה של סעודה ג’ אחר שקיעה”ח ואף קודם שקיעה”ח אין מנהג קבוע וברור במקומינו לקבוע על היין, ודוקא שם טעם ההיתר כ’ המשנ”ב סי’ תרד סק”ב שכן גם בבוקר רגילין לאכול בשר, וממילא איך נאמר שנדר אדעתא דמנהג, ובזה שייך להתיר רק אם בלשון בני אדם חשיב ששבת אצלו.

ובאמת צ”ע אמאי שו”ט המשנ”ב אם המנהג לאכול בשר בשחרית או לא לענין דנימא דאדעתא דמנהגא נדר, דלכאורה תיפוק ליה מעצם מה שהיום נקרא יו”ט, ולכאורה חזי’ מזה שגם מה שכ’ המשנ”ב דאזלי’ בתר לשון בני אדם אינו כלל גמור בכל מקום וצריכינן גם למה שיש מנהג אז לאכול בשר, וצ”ע.

ואם נימא הכי א”כ מנ”ל דבסעודה ג’ סגי במה שנקרא שבת להתירו ביין מאחר דאין מנהג אז לשתות יין.

אבל באמת צ”ע דבנדרים אחר לשון בנ”א לענין הרבה דברים כמבואר ביו”ד סי’ ריח וא”צ לבוא בזה למנהגא.

ואולי יש לומר דרק גבי יו”ט כיון דשייך יו”ט שאינו של אכילה כמו יו”כ הלכך צריך לבוא בזה שיש מנהג לאכול בשר, משא”כ בשאר לשון בני אדם כמו שבת וכיו”ב שבזה עצם מה שנקרא בלשון בני אדם סעודה ג’ בשם שבת סגי בזה.

ג) ובאו”ח סו”ס רמט נחלקו הפוסקים לענין מי שקיבל עליו תענית סתמא בע”ש אם צריך להתענות עד צאה”כ כמו בקיבל עליו בכל יום או לא, דהמחבר מחמיר עד צאה”כ, ועי”ש ברמ”א ומהרי”ל שהביא בבה”ל שם להקל בתענית יחיד כיון תליא בקבלה ובמנהג דאדעתא מנהגא נדר (ויש לומר דהוא בכלל לשון בני אדם וכן לעיל גבי יוה”כ הזכיר המשנ”ב ענין זה אדעתא דמנהגא לענין אכילת בשר בשחרית ומ”מ אינו בהכרח שייך דבנדרים אזלי’ בתר כוונת הנודר כמבואר ביו”ד סי’ ריח), מלבד בתענית חלום שהוא משום סכנה שבזה הכרעת המשנ”ב להחמיר, ולענין הלשון חול אפשר דקיל יותר.

ויש לומר דגם לגבי סעודה שלישית מאחר שהמנהג לקרותו שבת לכל דבר אפי’ לענין עונג שבת ומאכלי שבת ותשבחות וזמירות לכאורה חשיב שבת עדיין גם לענין נדר.

ד) אולם בתה”ד ח”א סי’ קנד דן לגבי המתענה ג’ ימים רצופין ורוצה להתחיל ממוצ”ש וכ’ שם דאם מבדיל קודם שקיעה א”צ להתענות מהבדלה דבלשון בני אדם אין הבדלה נקראת לילה, ועיקרי הדברים הובאו ברמ”א סי’ רצט ס”ו, ומשמע דמשקיעה מיהא נקרא לילה אצל בנ”א בכל גוני, אם כי יש לדחות דשם אם לא יתענה ג’ ימים משקיעה לא ייחשבו לו ג’ ימים שלמים לכפרה, ולא מצד שכבר קיבל עליו וכבר נתחייב משקיעה של מוצ”ש.

ובמשנ”ב סי’ רצט סקכ”ב הביא בשם התוספת שבת שם דגם מי שקיבל תענית בלילה לא קיבל תענית ביום (גם אם הבדיל וכנ”ל) ואפשר גם בבה”ש קיבל עליו אבל לא בלילה, ומבואר שהסתפק בשם התוספת שבת דשמא גם בבין השמשות קיבל עליו והזכיר רק צד זה (בלשון אפשר) ומשמע שסבר כך עיקר לדינא (ובמקור הדברים בתוספת שבת כ’ כן בלא לשון אפשר אלא בפשיטות) ובשעה”צ שם ציין לדבריו בבה”ל סי’ תקסב ס”ו ד”ה אימתי, ואילו בבה”ל שם בסי’ תקסב משמע שתפס לענין עיקר דינא דתענית יחיד מתחיל מצה”כ עי”ש ונשאר בצ”ע לענין המדובר שם דתליא בנידון זה.

מ”מ פרט זה אינו נוגע ממש לענייננו דלשון חול לחוד ולשון לילה לחוד אבל לשון חול לחוד מסתמא קיל לענייננו יותר מלשון לילה, כיון שאולי יש צד לומר שבלשון בני אדם זמן זה הוא לילה ואינו חול, וגם יש לציין דעיקר דברי המשנ”ב בסי’ רצט הנ”ל נאמרו  לענין אדם שכבר הבדיל אם כי אכן מסתבר שהדברים נאמרו גם למי שלא הבדיל כנזכר ברמ”א שם שהמתענה ממוצ”ש יכול גם לשמוע אחר כך מאחר הבדלה, וגם יש לציין דעיקר דברי המשנ”ב בסי’ רצט הנ”ל מיירי במי שרוצה להתענות ימים שלמים לכפרה ויש קצת אומדנא לומר שהתכוון מתחילת הלילה, ואינו שייך ממש לניד”ד.

ה) ובתשובת מהרי”ל סי’ קלא (ובס”א הוא סי’ קכג) והביאו גם הש”ך ביו”ד סי’ ר”ך ס”ק י”ח ובתוספת שבת סי’ רצט ססק”י (ודלא כמי שכ’ שלא מצא בפוסקים שמזכירים תשו’ זו) דמי שנדר מיין והתנה חוץ משבת ויו”ט אסור ביין הבדלה וציין בתוס’ שבת שם שכ”מ גם באו”ח סי’ תקנ”א ס”י, ואולי יש ללמוד מזה דדוקא מהבדלה אסור אבל קודם להוצאת שבת מותר, ובאמת המהרי”ל שם כ’ בלשונו שמאיזה טעם נתיר יין הבדלה שאין בזה שום טעם להתירו עי”ש, ולכאורה אם הוה מיירי גם ביין ששותה בסעודה שלישית אחר צאה”כ שפיר טעמא רבה אית ביה, ע”כ דלא מיירי בזה המהרי”ל, אלא שאינו מוכרח דשם השיב למי ששאל על הבדלה כמבואר במהרי”ל שם, ואכתי שמא גם בסעודה ג’ אחר שקיעה”ח מחמיר, וצל”ע.

ובמתני’ נדרים סג ע”ב ר”י אומר אמר עד הפסח אינו אסור אלא עד ליל הפסח שלא נתכוון אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין, ובהגהות מבעל דרך פיקודיך הנדפסות בסוף המשניות שם הביא הך דמהרי”ל, ויתכן שכוונתו דבעל ההג”ה לאשמעי’ דהנודר בימות החול לא נתכוון אלא עד שעה שדרך בנ”א לשתות יין דהיינו הבדלה, ואם כוונתו לזה צ”ב דהרי באופן דמהרי”ל לא תלה בליל מוצ”ש אלא בימות החול, ובזה מנ”ל שכוונתו שהאיסור מתחיל רק מהבדלה, ומ”מ אין הכונה שכוונת הבנ”י לזה, דיש לומר דר”ל דלכל הפחות דעתו גם לזה כיון שכבר אינו שבת ומסתמא כלל בדבריו כל שתיית יין שכבר אינה שבת והוא מענין לענין באותו ענין.

ו) ובעירובין לו ע”א מבואר דהאומר ככר זו היום חול ולמחר קדש בבין השמשות מספקא לא נחתא קדושה ומאידך ככר זו היום קדש ולמחר קול מספקא לא סלקא (כלומר בטלה) קדושה, ומ”מ אין משם ראיה לנד”ד דהרי שם הנידון מצד עירובין ולא מצד איסורי נד.

(ואילו פשטות השו”ע סי’ שפו ס”ט לכאורה דמצד ההלכה למעשה בב’ האופנים יהיה אסור בבה”ש מספק ורק הנידון מצד קניינים בעירובין אם סגי להחשיב כאן ספק מצד שיש כאן ספק עירוב להכשיר או דלא אמרי’ כאן ספק עירוב ובזה נכנסים לנידוני חזקה, ובשאלה זו מה דין ההקדש מצד ההנהגה כלפי הקדש בזה עי’ עוד ברשב”א ריטב”א ובמפרשי הגמ’ שם, ובשעה”צ שם נקט דהוא מחלוקת ראשונים דלהרשב”א לא נחתא קדושה כלל באופן הראשון ואילו לרמב”ם ושו”ע הוא כמו שכתבתי בדעתו ושכ”כ הגר”ז בדעתו).

ובלאו הכי הלשון היום ולמחר הוא שונה מחול ושבת, ועל פי מה שנתבאר לעיל החילוק במוצ”ש בין לשון לילה לבין לשון חול י”ל דאחר שקיבל שבת שייך לקרוא לזה מחד גיסא היום ומאידך גיסא שבת ותליא אם הנדר היה בלשון חול או בלשון שבת.

(ועי’ עוד ברשב”א עירובין לו סע”א וכן בריטב”א בתירוץ האחרון שחילקו בין אמר שיחול דבר למחר לבין כשאמר שיחול דבר לכשתחשך שאם אמר לכשתחשך כוונתו מיד כשיוכל לחול בסוף ביה”ש ואם אמר למחר כוונתו למחר ביום הברור למחר אחר בה”ש, עיין שם הנפק”מ בזה, ועכ”פ ע”ד זה יש לומר דאם אמר שיחול דבר בשבת יש לזה הגדרה נוספת, והואיל דאתאן אציין עוד דבתשובה אחרת דנתי בדברי הפוסקים מתי נקבע בסיס לדבר האסור בשבת אם בכל בה”ש או לא עי”ש).

ז) ובשו”ת הר”ן סי’ נא דן באריכות בענין אחד שנדר שלא יהיה בשבת בעיר פלונית אם שייך להתיר הנדר קודם לכן ותלה הנידון בכמה נידונים, ראשית כל אם שייך להתיר כדי שלא יעבור אדם איסור גם במקום שאין מתירין נדר, ושנית דן שם האם דין זה שאין מתירין קודם שחל הנדר הוא מדאורייתא ולעיכובא או לא, ושלישית דן שם אם הא דאין מתירין קודם שחל הנדר הוא גם בתלה נדרו בדבר שהוא בספק או גם בתלה נדרו בימים, ועוד דן שם אם אמרי’ כאן שכבר חל הנדר קודם שבת מאחר שלפי נדרו שלא להמצא בעיר בשבת א”כ החיוב המוטל עליו מחמת הנדר הוא לצאת קודם השבת, ועי”ש באריכות שדן בכל זה.

וראיתי מי שנו”נ להביא ראיה מדבריו לניד”ד אם בנודר שיחול בשבת אם כבר חל בתוספת שבת או לא, אבל לענ”ד לפו”ר אין מכאן ראיה, דהרי אין שום רווח אם יקבל עליו תוספת שבת, דהרי יש כאן הפסד בכל צד, הפסד אם יתיר הנדר עכשיו קודם שבת דהרי מתיר הנדר קודם שחל, והפסד אם יתיר הנדר אחר שחל שבת שבזה נמצא שכבר עברה עליו שעה אחת באיסור, ולכן דן הר”ן טובא באיזה אופן שייך להתיר לו באופן המועיל, אבל אין פתרון שיקבל עליו שבת, דאם יקבל עליו שבת אמנם מחד גיסא אולי יש צד שירויח שהנדר כבר חל עליו (ואין כאן הבעיה של התרת נדר שעדייןלא חל) אבל מאידך גיסא מפסיד שעבר עליו הנדר שעה אחת באיסור, הלכך לא נזכרה בשאלה זו הצעה שיקבל עליו שבת כיון שלא יפתר הדבר על ידי זה.

ומה שדן שם הר”ן בהמשך דבריו שיש בזה ספק תורה להחמיר אם צריך לצאת קודם השבת כבר העירו בזה לנכון דאין כוונתו מצד ספק בין השמשות אלא מצד פלוגתא דקמאי שהביא למעלה מזה האם מחוייב מן התורה שלא להמצא בעיר הזו בתחילת שבת או שאינו מחוייב אלא רק לצאת מיד אחר תחילת שבת, וע”ז כתב הר”ן דמחוייב בשל תורה להחמיר, ולא דן שם כלל מצד בין השמשות, ויש לחדד הדברים עוד דבאמת לא נזכרה שם בתשובה כלל הנידון לענין אם יש איסור בבין השמשות או לא ושיש ספק בזה, אלא רק הנידון האם מחוייב לצאת לפני שבת או לא, ויש להוסיף דאדרבה בתחילת התשובה מבואר שהנידון היה שהוא סמוך לשקיעה (משמע מלפניה) ומשמע שכל החכמים הנזכרים בתשובה שם הבינו בפשיטות שכשקיבל עליו בשבת היה כלול בזה (למרות שאין ראיה שנאמר בתורת ודאי) שלא יהיה שם מן השקיעה ואילך.

ואין להקשות למה לא קאמר הר”ן דהוא ס”ס דלכאורה יש להקשות דכיון שהנידון שם קודם שקיעה א”כ שמא בין השמשות אינו שבת ושמא אין חיוב לצאת קודם שבת והו”ל ס”ס לקולא (וממילא לא חשיב חל הנדר להתירו עכשיו סמוך לשקיעה”ח, והמשנ”ב צירף ספק דבין השמשות לס”ס לענין תפילת מנחה), אין להקשות כן, דלפי הצד שצריך לצאת קודם שבת א”כ החיוב מתחיל קודם שבת ואין נפק”מ מתי יתחיל שבת.

וזה לפי הצד דאם האיסור מתחיל קודם אינו דוקא באופן של צמצום שאם לא יצא עכשיו לא יספיק לצאת בשבת, (והביאור בזה דמאחר שהחיוב לצאת הוא לפני שבת א”כ בכל רגע שיוצא מקיים את החיוב המוטל עליו וממילא שייך להתיר כבר לפני הזמן המצומצם כיון שכבר אז היה יכול לקיים החיוב המוטל עליו).

אבל באמת צל”ע בנקודה זו גופא, דמאידך אם אכן נימא שהזמן שאפשר להתיר נדרו הוא רק בצמצום קודם שבת בזמן שאם לא יצא אז בודאי יעבור איסור יתכן שיש כאן ראיה מהר”ן (מכח הקושי’ של הס”ס הנ”ל) דמהשקיעה הוא איסור בתורת ודאי משום שנקרא שבת בלשון בני אדם ולא בתורת ספק, וקל להבין.

ח) ובשם בעל אג”מ מצאתי (בספר מצהלות חתנים עמ’ קלז בשם  אהלי ישורון עמ’ לב) שחכמים תלו כל דבר הנוגע לשמחת חתן וכלה לפי לשון בני אדם ולכן מסתיימים ז’ ימי המשתה בליל שמיני ולא בבין השמשות של יום שביעי ולגוף נידון השבע ברכות עי”ש בספר הנזכר מה שהביא עוד כמה דעות בזה, אבל עכ”פ חזי’ מדבריו שתלה לשון בני אדם לאו דוקא בשקיעה”ח, אם כי גם בדבריו אלו לא נתן מסמרות עפ”ז להכריע בכל מקום רק שהדעת נותנת דבלשון בנ”א כ”ש שסעודה ג’ חשיבא שבת עדיין.

ט) ובשו”ע יו”ד סי’ ריז סמ”ז אי’ מי שנדר או נשבע על דבר חוץ ממועדות וימים טובים אם אומר שבדעתו היה להוציא גם חנוכה ופורים מהכלל נאמן עכ”ל, (ועי”ש בפת”ש דאפי’ מוצאי יוה”כ מהני אם היה בדעתו ואכמ”ל בזה אבל פשוט דלשון בני אדם לא שייך במוצאי יו”כ), ולפ”ז לכאורה בניד”ד עכ”פ אם היה בדעתו מהני וגם אם לא היה בדעתו לכאורה כך הי’ בדעתו, ועי’ בסי’ ריח אימת אזלי’ בתר כוונת הנודר.

ונסכם הדברים שנתבארו, דמצד דעתא דמנהגא אין הוכחה מוכרחת שמותר, דאין כאן מנהג לשתות יין בזמן זה וממילא לא דמי לסעודת שחרית שהזכיר המשנ”ב שדרך לאכול אז בשר אם כי לפי היישוב שכתבתי לחלק יתכן שבניד”ד יהיה מותר בכל גווני, וכן בנידון בסי’ רמט לא נזכר שם שההיתר הוא רק מחמת המנהג ואדרבה במקור הדברים במהרי”ל משמע שהמנהג לא היה קבוע בזה וזה היה מנהג מהרי”ל לעצמו (אם כי אם נוהג כהמחבר הוא החמיר באופן הנ”ל, ועי’ עוד דעות בבה”ל שם שתמה על הרמ”א מכחם וכתב יישוב לזה, אבל גם להמחמירים שם יש לומר משום דתענית הרגילות הוא להתענות יום שלם לכפרה משא”כ כאן שאינו מצד ימי תענית אלא מצד מיעוט יין שלא לצורך מצוה) ומהר”ן לא ידוע שיש הכרח ברור כמו שנתבאר, ומתשובת מהרי”ל אין לדייק שבנד”ד מותר מאחר שהדברים שם נאמרו לשואל שאלה, ומדברי הגמ’ בעירובין אין ראיה ברורה שבכל לשון הוא כמו המבואר שם, ומאידך גיסא מהתוס’ שבת והמשנ”ב שהביא דבריו דבתענית אפשר שמתחיל ממוצ”ש משקיעה”ח ג”כ אין הכרח ברור שיחמירו גם בנדרים כמו שהחמירו בתעניות ששם מסתמא קיבל עליו ימים שלמים לכפרה.

אבל עיקר הצדדים להתיר הוא משום שבלשון בני אדם נקרא שבת, וגם שמסתמא גם דעתו היתה שלא לאסור על עצמו בזמן סעודת שבת אחר שפירש שאין אוסר על עצמו שבת, ובזמן זה הכל רגילים לענג השבת לשם מצוה, ובפרט אם אומר שכך היה דעתו שבזה מצינו הפוסקים בכמה אופנים להתיר כשאומר שדעתו היתה להחריג ימים מסויימים.

 

קרא פחות
0

לא מכיון שאפי’ ביום הראשון אינו יכול לחזור ולברך שהחיינו אלא כדי להוציא בניו ובני ביתו, כמבואר במשנ”ב סי’ תרעא סקמ”ה, וממילא בניד”ד שכבר הדליקה אשתו ביום הראשון ובפרט שכבר בירכה שהחיינו ושמעו כל בני הבית ממילא אינו יכול לברך ...קרא עוד

לא מכיון שאפי’ ביום הראשון אינו יכול לחזור ולברך שהחיינו אלא כדי להוציא בניו ובני ביתו, כמבואר במשנ”ב סי’ תרעא סקמ”ה, וממילא בניד”ד שכבר הדליקה אשתו ביום הראשון ובפרט שכבר בירכה שהחיינו ושמעו כל בני הבית ממילא אינו יכול לברך שוב שהחיינו ביום השני.

קרא פחות
0

יעוי’ בתשובה שדיברתי מענין אם לברך הטוב והמטיב על מיתתו של נשיא אירן, [ד”ה האם מברכים הטוב והמטיב על מיתת נשיא איראן], ועכשיו הוספתי שם עוד כמה שורות לענין נסראללה לבקשת אחד הלומדים, ועיקר הענין הוא שאין השמחה שלמה, ...קרא עוד

יעוי’ בתשובה שדיברתי מענין אם לברך הטוב והמטיב על מיתתו של נשיא אירן, [ד”ה האם מברכים הטוב והמטיב על מיתת נשיא איראן], ועכשיו הוספתי שם עוד כמה שורות לענין נסראללה לבקשת אחד הלומדים, ועיקר הענין הוא שאין השמחה שלמה, ולא נפטרנו לגמרי מהצרות כעת, ואדרבה חלק מצוררינו כעת כועסים ודואבים ביתר שאת עכשיו, ה’ יצילנו מהם ומהמונם.

ומבואר בפוסקים שבמקום שאין השמחה שלמה, ולא נפטרה הצרה, אין מברכים הטוב והמטיב, גם אם נתפס מאן דהוא, כמבואר בתשובה שם.

וגם לענין שאלתך אם יש לקיים פורים ביום זה, הנה זה ברור שאמנם נזכר בפוסקים ענין שרשאין הקהל לעשות פורים ביום שאירע להם בו נס והובא גם במשנ”ב, מ”מ פורים אין עושים אלא ביום שחל בו נס גדול שנצלו בו היהודים מצרה גדולה, אבל עכשיו צער ישראל כדקאי קאי חלה כמבכירה, מבית ומחוץ, וכמו שאמרו [סנהדרין צח ע”ב] ייתי ולא אחמיניה, וגם אם מת הגמון לא בטלו גזירותיו, ואמנם גם לגבי פורים אמרו במגילה יד ע”א אכתי עבדי דאחשורוש אנן, מ”מ שם נצלו ממיתה לחיים, כדאמרי’ התם ומה מעבדות לחרות ממיתה לחיים לא כל שכן, מכל מקום כאן לא נתבטלה שום גזירה ועדיין אנו מוקפים מכל עבר בצוררים המצפים למפלת עצמם, מקרוב ומרחוק מבית ומחוץ, אל תשמחי אויבתי לי, וה’ יעורר רחמיו בקרוב.

ובודאי חסדי ה’ אזכיר כעל כל אשר גמלנו ויראו שונאינו ויבושו, אבל בעוה”ז אין השמחה שלמה (עי’ תוס’ פסחים קטז ע”ב בשם מכילתא ופסדר”כ דשוש אשיש תניינא שכל השמחות יש אחריהם צרה בעה”ז), כדאמרי’ בויק”ר פ’ אחרי ישמח ישראל לעתיד ולא בעוה”ז.

קרא פחות
1