בעיקר טעם הברכה על פיל קוף וקיפוף (בגמ’ ברכות נח ע”ב ורמב”ם אבל השו”ע סי’ רכה שלא הביא קיפוף משום דלא בקיאינן במיניה ועי’ במגדים חדשים בברכות שם שכ’ ע”פ רש”י בבכורות ח ע”א שהוא מין קוף ובזה מיישב ...קרא עוד

בעיקר טעם הברכה על פיל קוף וקיפוף (בגמ’ ברכות נח ע”ב ורמב”ם אבל השו”ע סי’ רכה שלא הביא קיפוף משום דלא בקיאינן במיניה ועי’ במגדים חדשים בברכות שם שכ’ ע”פ רש”י בבכורות ח ע”א שהוא מין קוף ובזה מיישב מה שלא נזכר במדרש לגבי קיפוף דהוא בכלל קוף ויש להוסיף דאולי מה”ט מצינו עוד טעם גם השמיט השו”ע) כמו שכתבתי בפנים התשובה שמשמעות המפרשים שאחד מהטעמים בזה שדומים לבני אדם במקצת, וכעת אמרו לי שדומים גם באכילתם ואכן כ”ה במאירי שבע”ח אלו דומין במקצת לבני אדם, וברש”י עירובין לא ע”ב שפיל וקוף אפשר ללמדן כבני אדם, ובמאירי שם בשם הירושלמי שאפשר ללמדם לשונות בני אדם, ועי’ עוד משכ”ב בשו”ע המקוצר סי’ מו הערה יז ומה שהביא בזה במגדים חדשים בברכות שם מדברי תוס’ השלם עה”ת בראשית א כה שכתב כעין דברי המדרש.

לגבי שאלת כת”ר אם ה’דב’ גם נזכר עמהם, תשובה ה’דב’ לא נזכר אלא הקוף והפיל והקיפוף, אבל יש ספק מה הוא קיפוף, אבל הדב אינו קיפוף בודאות כדמוכח בגמ’ בבכורות ח ע”א שהובאה בתוס’ חולין סג ע”א, דשם מבואר שהדב אינו קיפוף עי”ש.

קרא פחות
0

הנידון כאן מצד עשיית וסתירת כלי מהאוכל בשבת, ובתשובה אחרת הרחבתי בדעות הפוסקים בזה אם שייך בונה או עשיית כלי או סתירת כלי באוכלין (ראה בתשו’ ד”ה סוכריה המיוצרת בצורת משרוקית וכו’), ומ”מ בניד”ד אמרתי להן שמותר וחיילי מכמה ...קרא עוד

הנידון כאן מצד עשיית וסתירת כלי מהאוכל בשבת, ובתשובה אחרת הרחבתי בדעות הפוסקים בזה אם שייך בונה או עשיית כלי או סתירת כלי באוכלין (ראה בתשו’ ד”ה סוכריה המיוצרת בצורת משרוקית וכו’), ומ”מ בניד”ד אמרתי להן שמותר וחיילי מכמה טעמים:

בסי’ רנט ס”ז מבואר דמותר לסתור פי התנור (ומיירי שם שהוא לצורך אכילה) וכתב המשנ”ב סקי”ט דאין זה סתירה אפי’ מדרבנן כיון שלא נעשה לקיום כלל, וגם להרמ”א כתב דיש לעשות ע”י גוי היכא דאפשר, מ”מ מודה דמעיקר הדין שרי, וכ”ש בניד”ד שלא נעשה לקיום אפי’ לרגע אחד אפשר דמודה דאפי’ לכתחילה שרי וכ”ש בצירוף שאר ענינים כדלקמן.

(ועי’ בסי’ שמ ס”ה דדעת השו”ע דלרשום בצפרנו על הספר מותר כיון שאי”ז כתב המתקיים כלל).

במשנ”ב סי’ שיד סק”א כתב דחביות חשוקים הקשורות בחבלים מותר לפרקן בשבת (ודוקא בחשוקים  החמיר שם דהיינו שהם גמורים וקבועים, ר”ל שעשוי במעשה אומן לפרק ולהחזיר, וממילא לק”מ בסי’ קנט הנ”ל).

חיבור רעוע לא חשיב חיבור כדמצינו דמגופה אינה חיבור במכות ג ע”ב ובסי’ שיד במשנ”ב סקכ”ג ועי’ בביצה לג ע”ב בסוגי’ דמוסתקי ובסי’ שיד ש”א (וגם שם מיירי לצורך אכילה).

ומ”מ ההתירים הנ”ל הוא בסתירה ולא בבנין, אולם במכות שם מבואר דהצד לחייב במגופה הוא משום דמשוי ליה מנא ע”י סתירה זו ואעפ”כ הותר מאחר שאין כאן חיבור (וגם דבעי לאוכל) וממילא יש לדון באופן שצריך לחבר המוסתקי כדי לבוא לאוכל דאולי הוא גם בכלל ההיתר דשבירת מוסתקי וצל”ע, ועי’ גם בשו”ע ורמ”א בסי’ רנט שם דיש אופנים שמותר לסתום התנור בשבת [רק דבטיט אסור כמ”ש בשעה”צ שם והטעם דבטיט אסור הוא משום ממרח כמבואר במשנ”ב להלן סקכ”ו ולא משום בונה], ומ”מ כאן אינו ממש דומה זה דכאן אינו מוכרח לבוא לעצם האכילה על ידי עשיית כלי זה, א”כ היתר זה אינו בהכרח שייך בניד”ד אבל עכ”פ מתבאר מזה דאין כאן צד שהוא דאורייתא בחיבור רעוע כזה של מוסתקי וגם דיש מקום לומר שהוא צורך אכילה ג”כ.

עשיית כלי באוכלין אינו מוסכם לאסור לכו”ע והרחבתי בזה בתשו’ הנ”ל.

אלא אם כן נאמר דכיון שיש הנאה באכילה בזה שרי.

והלשון שם במרדכי וב”י וט”ז ומשנ”ב בסי’ רנט שאין בזה סתירה כיון שלא נעשה לקיום כלל, ומש”כ בשעה”צ שאין בזה בונה כשהוא בלא טיט מסתמא ג”כ כוונתו לזה דכיון שאין בזה לא סתירה אין בזה גם בנין, [וצע”ק דמשמע בט”ז שם דליומא לא חשיב אפי’ בנין ארעי ובסי’ שמ משמע במשנ”ב דגם אם נימא דליומא אינו קבע מ”מ פחות מזה ארעי ושרי ומשמע דבנין חלוק מכתיבה וצ”ע], ומ”מ יש לומר דגם בזה ההיתר רק משום שהוא לצורך אכילה כמו במוסתקי, אבל אינו מוכרח דשמא כאן עדיף ממוסתקי דחבית כיון שכאן לא נעשה לקיום כלל ואז אולי ההיתר הוא גם שלא לצורך אכילה.

וכאן גריע כיון שהוא דבר שגם אינו יכול להתקיים מעצמו כלל [ובריטב”א שבת קב ע”ב אי’ דדבר שאין מלאכתו מתקיימת אפי’ לשבת חייב חטאת וצל”ע אם המרדכי דלעיל חולק ע”ז או דאם דעתו לפרקו קיל ממתפרק מעצמו ודחוק, ועי’ בשביתת השבת מעשה חושב מש”כ בדבר שאין מתקיים, וכאן קיל מהאופן דהריטב”א כיון שאין מתקיים כלל].

בשו”ע הגר”ז סי’ שכ ס”ב כתב דיש צד לומר שכל שהוא דרך אכילה אינו מעין מלאכה כלל ואף חכמים לא גזרו בו, ומצינו מעי”ז בשו”ע על בורר באכילה בסי’ שיט סט”ז (שהוא ראייתו של הגר”ז) וכעי”ז לגבי סוחט בדרך אכילה בסי’ שכ ס”א בהג”ה לחד דעה דבזה מיירי הגר”ז שם לענין שאר פירות (ועי’ בתשובתי ד”ה האם מותר לתת ענבים בנגיסון לתינוק בשבת), וכאן מאחר שנעשה דרך אכילה יש מקום לומר שהוא בכלל היתר הגר”ז הנ”ל, אם כי אינו מוכרח דשם מיירי באכילה עצמה דהיינו בעצם מה שמכניס לגרונו ולמעיו אבל במה שמוסיף ועושה בפיו תוך כדי אכילתו אינו מוכרח שהוא בכלל זה.

אולם שוב נראה דאין ראיה ברורה מהגר”ז לענייננו דא”כ לימא לה להך סברא גם בסי’ שמ בנידון אכילת עוגה עם אותיות [ועי”ש במשנ”ב וחזו”א], אלא דבדבר שצורת אכילתו כך הוא לא גזרו וכמ”ש הגר”ז הנ”ל שדרך אכילתן של הפירות כך הוא (וסגי שיש הרבה בני אדם שאוכלין כך), אבל בדבר שעושה לעצמו דבר בדרך אכילה יש לדון דשמא לא אמרי’ להך סברא (ובעוגה יש להסתפק דמ”מ דרך אכילתה של עוגה עם אותיות היא באכילה אבל בניד”ד שאינו האכילה ממש אינו בהכרח בכלל זה).

ויש לצרף עוד דלדעת המשנ”ב בסי’ שמ אפשר לצרף גם צירוף עונג שבת עם עוד צירופים (והחזו”א אפשר דפליג).

היוצא בזה דעיקר הטעם להתיר משום שיש פלוגתא אם יש בונה ועשיית כלי באוכלין וכאן הוא דרבנן, ומלבד זה יש לצרף דיש צד להחשיבו כצרך הנאת אכילה ואז בלאו הכי מותר, וכמו”כ אולי יש לצרף לכ”ז ג”כ שהוא דרך אכילה (אלא שאינו מוכרח), וכן יש עוד צדדים שנתבארו דבדבר שאינו מתקיים אפשר דלא בעי’ צורך אכילה ושכאן גריע כיון שהוא דבר שמצד עצמו אינו מתקיים כלל וכן עונג שבת.

קרא פחות
0

יעוי’ בשו”ע בכמה מקומות שיש כמה הגדרות מתי אין מברכים מזונות על מאכל למרות שיש בו מחמשת המינים. דבסי’ קסח ס”ח כתב השו”ע דרקיקים דקים שנותנים עליהם המרקחת טפלים הם למרקחת וברכת המרקחת פוטרתן ממזונות, וכתב המשנ”ב שם שאין מתכוונים לאכול ...קרא עוד

יעוי’ בשו”ע בכמה מקומות שיש כמה הגדרות מתי אין מברכים מזונות על מאכל למרות שיש בו מחמשת המינים.

דבסי’ קסח ס”ח כתב השו”ע דרקיקים דקים שנותנים עליהם המרקחת טפלים הם למרקחת וברכת המרקחת פוטרתן ממזונות, וכתב המשנ”ב שם שאין מתכוונים לאכול הרקיקים אלא עושים אותם רק כדי שלא יטנפו הידיים, וכן שוב בסי’ ריב ס”ב ענין מרקחת ונזכר שם הלשון שאדם יודע שאין מתכונין לאכול, וכנ”ל בשניצל ובטילון יש מקום לטעון ג”כ ע”ד זה.

וכן בשו”ע סי’ רד סי”ב, לפיכך מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חיטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיקה אינו מברך בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר עכ”ל.

ועי’ בשו”ע סי’ ריב ס”א לגבי אוכל מאכל למתק השתיה, ועי’ עוד בסי’ זה לגבי אוכל פת עם מליח שלא יזיקנו בגרוונ, ובמשנ”ב שם סק”ה הובא מהפוסקים שמי ששותה יין שרף ואוכל מעט פת להפיג המרירות הוא טפל אם היה דעתו לזה בשעת הברכה, ובסק”ג שם פירש דין של מליח עם פת דהיינו דוקא כשאוכל המליח ואילו הפת אוכל להפיג מליחות הדג אבל אם תאב לאכול פת ג”כ אז מברך על הפת ופוטר את המליח.

ובשעה”צ סי’ ריב סק”ד בשם הרא”ה משמע שיש חילוק בהגדרות אלו בין דגן המתערב שאז הוא עיקר לבין דגן בפני עצמו שאז לפעמים הוא טפל, אבל יש לומר דלאו דוקא דגם בתערובת שייך שיהיה הדגן טפל רק שיותר מצוי שלא.

ובסי’ רח ס”ג כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה  אם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך במ”מ ואם לדבק בעלמא אינו מברך במ”מ וטוב להחמיר וכו’ עכ”ל, ופירש שם המשנ”ב משום שקשה לשער באופן המבואר שם אם נעשה לדבק או לסעוד משום שהדרך לעשות דבר כזה גם לסעוד.

ועוד בסי’ רח ס”ב אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל.

והכלל הנאמר בזה בחלק מהמקרים שבמאכל שברור שהעיקר אינו המין דגן אלא ברור שהעיקר הוא המרכיב השני במאכל כזה אין מברכין בורא מיני מזונות, ולכן יש פוסקים שנקטו גם בקרמבו ובטילון (גלידה בגביע) לברך מזונות מכיון שמטרת האכילה היא הקרמבו או הגלידה ולא המין דגן, וכמו שהרחבתי בזה בתשובה אחרת.

ובנידון דידן בשניצל העיקר הוא מנת הבשר ולא הפת, דהרי לו יצוייר שהיתה אפשרות בחירה אם לאכול הבשר בלא הפירורים או הפירורים בלא הבשר בלבד היה אוכל את הבשר ולא הפירורים, וגם המנה נמכרת כמנה בשרית ולא כמנה של מיני דגן וכשאדם הולך לקנות שניצל לאכילה מתכוון לקנות מנת בשר ולפעמים כשאדם הולך לקנות מנת בשר למאכל אינו מדקדק אם יביאו לו שניצל או מנת בשר אחרת והרבה אנשים לפעמים יבחרו בשניצל ולפעמים במנה אחרת, וגם באירועים השניצל ניתן יחד עם הבשרים ולא עם הפת או עם מיני התרגימא, א”כ חזינן שעיקר שהיחס לזה לכל דבר הוא כמין מתכון של מנה בשרית ולא כמנה בשרית עם פת.

וצא וראה לעולם לא יתנו למנה עיקרית דבר שעיקרו פת שבשביל זה יש המנה הראשונה אבל למנה עיקרית נותנים רק דבר שעיקרו בשר ודבר הלמד מעניינו שהשניצל מחולק במנה העיקרית למטרת הבשר שבו.

אך מכיון שההגדרות בדין זה של עיקר וטפל אינם ברורות לגמרי כשיש הנאה של טעם ממין הדגן, לכן נחלקו בזה פוסקי זמנינו לדינא (ועי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב שהרחיבו בהבאת הדעות בזה), וגם אולי יש סתירות בדברי פוסקי זמנינו עצמם (יעוי’ ביאורים ומוספים מה שהביאו בזה בשם הגריש”א ועי’ בריש ספר פרי אליעזר לענין לחמניות מזונות מה שהביא עוד בשם הגריש”א בזה) וכמובן שיתכן שהיה נידון על כמה מיני שניצל ורמות שונות של ציפויים.

אבל למעשה כך דעת רוב הפוסקים בציפוי דק לברך שהכל, וכך יש מקום לטעון לדינא לפי ההגדרה דלעיל, וכך נהגו לברך שהכל מכיון שבברכה זו יוצא ידי חובת כל הצדדים מכיון שעל כולם אם בירך שהכל יצא (ולגוף מה שבספק יכול לסמוך על שהכל יעוי’ ברמ”א לגבי טחינת ירק).

קרא פחות
0

אמנם גם בגמ’ בברכות נזכר ששינה הוא א’ בשישים במיתה אבל במנעלים נזכר יותר מזה (ביומא עח ע”ב), שהוא טעמא דמיתותא, הוא דרגא חמורה מזה. ויש להוסיף דגם מה שאמרו שהשינה הוא א’ מששים במיתה אין הכונה שהשינה נוטלת אחד ...קרא עוד

אמנם גם בגמ’ בברכות נזכר ששינה הוא א’ בשישים במיתה אבל במנעלים נזכר יותר מזה (ביומא עח ע”ב), שהוא טעמא דמיתותא, הוא דרגא חמורה מזה.

ויש להוסיף דגם מה שאמרו שהשינה הוא א’ מששים במיתה אין הכונה שהשינה נוטלת אחד מששים מכל אחד מהחילוקים והמאפיינים שיש בין אדם חי לאדם מת, אלא שיש כמה דברים ומאפיינים שנתחדשו באדם ישן שהם בס”ה ביחס לדברים שנתחדשו לענין אדם מת הם אחד מס’ מכל המאפיינים שלו בכמות ובאיכות וק”ל, משא”כ בנעליים הוא יותר מזה.

ובאמת אפי’ בלא חילוקי הלשון כידוע שלכל דבר יש דרגות, וכמו בשכינה מצינו כמה עניינים של שכינה כמו שביארתי בתשובה אחרת.

ולהבדיל גם בסכנה כגון בשדים מצינו לאחד נראה ומזיק וכו’ ומאידך בתרי לא מזיק כמ”ש וברפ”ק דברכות דף ג ובמקומן אי’ שם דחיישי’ ומאידך בפ”ט דברכות אי’ על ההיא בהכ”ס דאפי’ תרי ביממא הוו מעיילי ומתזקי, וכן מצינו על זוגות שמג’ כוסות ומעלה אמרי’ בגמ’ בפסחים דהשתא אין סכנת זוגות אבל לכשפים חיישי’ אפי’ טובא ומאן דקפיד קפדי’ עליה גם בלא כשפים כדמשמע שם, ומבואר מזה דיש דרגות של סכנות.

קרא פחות
0