חלום

{בע"ה }

עש"ק פר' תולדות ר"ח כסלו לפ"ק

{פה קרית ספר יע"א}

שאלה - כתיב (בראשית כ"ה ד') והנה תומים בבטנה, ואינו מובן מהו והנה, הרי כבר ידעה זאת קודם (מחכ"א).

תשובה הנה ביאור זה בלשון 'והנה' נכון וכבר נזכר ברשב"ם, וז"ל, והנה תומים - בכל דבר חידוש רגיל לומר כן.

וכן ויהי בבקר והנה [היא] לאה, כי עד עתה היה סבור שהיא רחל.

וכן ויקץ פרעה והנה חלום.

כי לא היה סבור שהיה חלום עד שניעור משנתו עכ"ל הרשב"ם, ומבואר שלא שייך לומר והנה אלא על דבר שנודע פתאום.

אכן בספורנו פרשת תולדות כתב, והנה תומים בבטנה.

קודם שנולדו הכירו הנצבות שהם תאומים ע"כ.

ומבואר שלא הוקשה לו מזה ולא מידי, דאף שנאמר ל' והנה שייך לומר שידעוהו קודם.

אכן מ"מ לדברי הרשב"ם, קשיא, ובאמת כך היא הפשטות כדברי הרשב"ם.

ומתחילה רציתי לתרץ זה, ע"פ מה שאמרו חז"ל בב"ר שם, שאמרו לה שצריכה לילד י"ב שבטים, ולבסוף מצאה רק תאומים, וזהו הכונה ב'ונה', שרק עתה נתחדש לה כן, אכן לא שייך לפרש כן, שהרי א' מן הלימודים שם הוא בצירוף המילים תומים עצמם, ולכך לא מסתבר שע"ז נאמר והנה תומים.

והנה בעל העקידה (עקידת יצחק שער כ"ג פ' תולדות א) עמד על קו' זו, והקשה, ועוד אומרו ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה כאילו לא נודע לה מקודם לכן ע"כ.

ותירץ שם וז"ל, ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה.

כי עדין לא נתברר לה אם היה ההריון מעובר א' משונה בתולדתו אשר ממנו יפרדו השני גוים או אם היו שנים או יותר עד שילדה וראתה שהם תאומים עכ"ל, ומבואר שמה שנאמר לה שני גוים בבטנך עדין לא נתבאר שהיה כאן ב' גוים ממש כעת, ויתכן שבהמשך יעשו מהן ב' גוים, וכעת עמדה ע"ז שהיו תומים ממש בבטנה.

וז"ל הרש"ר הירש פרשת תולדות, והנה תומם וגו'.

כל מקום שכתוב "והנה", אירע דבר בלתי צפוי.

אך כבר נודע לרבקה, כי שני גויים בבטנה, וכאשר נתגלה הדבר עתה, לא היה זה בלתי צפוי; נמצא שמלת "והנה" אינה יכולה להיות מוסבת על כך.

נראה אפוא היפוכו של דבר.

אחרי שרבקה שמעה על הניגוד המוחלט שבין הבנים העתידים להיולד, היו הכל סבורים, כי השנים לא יהיו דומים זה לזה, כמו שדבר זה מצוי גם בתאומים.

והנה נתגלתה העובדה המפתיעה, שאכן היו השנים דומים זה לזה - כמנהגם של תאומים.

שונים היו רק במבנה גופם, האחד היה מפותח יותר מבחינה גופנית, חזק ובריא מחברו.

אולי גם הכתיב של חסר דחסר - "תומם" במקום "תאומים" - (כטעם "ויחדו יהיו תמים על ראשו", שמות כו, כד), רומז על הדמיון החיצוני המוחלט, על מה שנראה כשויון גמור.

דמיון חיצוני זה, אילו השוו אותו עם נבואת העתיד על ניגודי הדרכים, צריך היה לעורר את תשומת לב המחנכים; מחובתם היה לדעת, כי שורש ההבדל שלעתיד טמון במעמקי הנפש, והיה עליהם להתחקות בהקדם על יסוד תכונות השנים, שבהן שונים הם בעומק פנימיותם עכ"ל.

והוסיף בהערה שם, "תאומים": אם "תהום" נגזר משורש "המם", אפשר וגם "תאום" נגזר משורש "אמם" (ממנו נגזרו גם "אם" ו"אם"); נמצאו התאומים שני יצורים, המותנים זה בזה, ובבת אחת משורש אחד יצאו, וגם לאחר מכן ניזונים כאחד ומתחלקים ביניהם במקורות יניקה משותפים.

אמנם אם כך, תהיה צורת הפועל "תואמים" נגזרת שלא כמנהג מצורת השם עכ"ל.

והמהר"ם אלשיך תי' זה ע"ד הדרוש וכתב, ועוד כי הנה גזרת הכתוב בלתי צודקת כי איך מאומרו וימלאו ימיה וכו' יצא כי והנה תומים בבטנה, והלא גם טרם ימלאו ימיה היו תאומים בבטנה.

ואם הוא שבלידה הוכר שהיו שנים מה בא להשמיענו.

ועוד שבאומרו ללדת נראה שעל קודם הלידה ידבר.

והנה רבותינו ז"ל במדרש רבה (שם ח) אמרו למה בתמר נאמר תאומים ובזו תומים אלא שם היו שניהם צדיקים ובכאן אחד צדיק ואחד רשע.

ואפשר כי למה שהצדיקים יתאחדו בנפשותם יש בהם אל"ף שהיא אחד, מה שאין כן הצדיק ורשע כי הפירוד רב ביניהם, ובזה יאמר וימלאו וכו', והוא כי תומים מלשון השלמה כד"א כאשר תמו, ויתמו ימי וכו', והענין מה שכתבנו למעלה כי כל זמן שהיו בבטן היתה נפש עשו קולטת ושואבת כל הזוהמה ונפש יעקב כל בחינת הטהרה.

ונבא אל הענין כי אמר תדע למה וימלאו ימיה ללדת ולא עשה יתברך כאשר בתמר שילדה לששה חדשים ושלשה ימים והיה ממעט בצער רבקה, הלא הוא כדי שעל ידי כן נמצא כי במלאת הימים והנה תומים, שנמצאו שלמים כל אחד בבחינתו זה בקליטת הזוהמא וזה בהפכה ע"כ לשונו.

והחיד"א ז"ל כתב כאן ענין עמוק ע"פ הסוד, ואף שלא זכינו לבוא לידי מידה זו, אך נעתיק בזה דבריו כאן כלשונם, ומי שיהי לו יד בחכמה הלזו יבין פשר דבר, ומתחילה עמד ע"ד הפשט, וז"ל (חומת אנך פרשת תולדות), והנה תומים בבטנה.

כי הבינה שני גוים בשני עיבורים, עתה ראתה דבר חדש שהיו תאומים ולא אמר תאומים לכבוד יעקב ולא זיווגו עם עשו.

[וכמו שפי' רש"י ז"ל שלא נכתב תאומים ללמד שאחד דוקא צדיק.

ועוד פירש רש"י ז"ל ויקרא שמו יעקב הקדוש ברוך הוא.

ובזה אפשר לתת טעם דאף אח"כ שנקרא ישראל עדיין נשאר לו שם יעקב ונקרא לפעמים יעקב ולפעמים ישראל ואינו כמו אברהם דאינו נהמשך לקרואאברם והקורא אברם עובר בעשה וכו'.

דהכא הקדוש ברוך הוא קרא שמו יעקב ולכן נשאר לו שם יעקב.

מעין דוגמא למ"ש בירושלמי סוף פ"ק דברכות למה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב.

ושמו של יצחק לא נשתנה דהקב"ה קראו יצחק ע"ש והירושלמי לא ס"ל כמו שפירש"י והוא מרז"ל דהקב"ה קראו יעקב כמ"ש מהר"ר אליהו ז"ל בפירושו ולפי המדרש דהקב"ה קראו יעקב אפשר דמשו"ה לא נעקר שם יעקב כמו אברם.

א"נ אפשר במ"ש בזהר הקדוש דף קמ"ה דיעקב רומז למלכות ע"ש ובהגה"ה בדפוס ליוורנו ולכך לא נעקר שם יעקב.

א"נ דשם יעקב מורה על שהותרו לו רחל ולאה דרחל רמז למ' ורמוז ביוד מיעקב שהיא ספירה עשירית.

עקב רומז ללאה בסוד עקב ענוה כמו שפירש רבינו האריז"ל ולכך לא נעקר שם יעקב ובדרושים הארכתי לרמוז בכמה כתובים בהקדמות אלו א"נ כמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל כי יעקב ישראל הם שני נשמות עליונות ונשמת יעקב נשארה אף אחר פטירתו ומשו"ה נשאר שם יעקב ודו"ק כי קצרתי מאד].

ויצא הראשון אף כי בבכורה אין צד מכירה עם כל זה יעקב הוא היה ראשון ליצירה וליציאה גם כן דוגמת פרץ וזרח שהוציא ידו הראשון זרח ויהי כמשיב ידו יצא פרץ ואח"כ יצא אחיו זרח.

כן פה כי הוא הלשון עצמו ואחרי כן שם וכאן וא"כ ליצירה וליציאה היה יעקב קודם רק שעשו לאדמימותו וזריזותו יצא ראשון ואחר כך אחיו אף כי היה רוצה לצאת קודם וזהו מכרה כיום שיצאת שנראה שקדמת ראשון כי לאמת לא כן וזהו וימכור את בכורתו ליעקב כלומר בכורת יעקב ליעקב ע"ד מימינו בכסף שתינו.

הרב הגדול מהר"ר וידאל צרפתי ז"ל בפירושו כ"י.

ויש להשיב על דברי הרב ז"ל.

עכ"ל החיד"א.

ובזה השלימו רבותינו חלקן לבאר ענין זה ע"פ פשט רמז וסוד, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע ומתחלק לכמה טעמים.

{בע"ה עש"ק פר' וישב ע"ו מודיעין עילית קרית ספר} שאלה כתיב (בראשית מ' ח') ויאמרו אליו חלום חלמנו ופתר אין אתו ויאמר אלהם יוסף הלוא לאלהים פתרנים ספרו נא לי, והנה בברכות נ"ה ב' גרסי' א"ר ביזנא בר זבדא א"ר עקיבא א"ר פנדא א"ר נחום א"ר בירים משום זקן אחד ומנו ר' בנאה עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים פעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו בי לקיים מה שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה אטו כל החלומות הולכים אחר הפה קרא הוא אין וכדרבי אלעזר דא"ר אלעזר מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה שנאמר (בראשית מ"א י"ג) ויהי כאשר פתר לנו כן היה אמר רבא והוא דמפשר ליה מעין חלמיה שנאמר (בראשית מ"א י"ב) איש כחלומו פתר עכ"ל, ומשמע שכל אחד יכול לפתור חלום, ולא בעינן איש אשר רוח אלהים בו.

וכן בר הדיא שפתר חלומות לטובה או לרעה כפי מה שהיו משלמים לו, וכן הוה, בברכות נ"ה ב' ע"ש, וע"ש ברא"ש פ"ט סי' ה' שהחלום ילך לפני ג' מאוהביו להטבת חלום, שיפתרוהו לטובה, וקשה דבגמ' שם כמה דפים נזכרו על פתרון החלומות, ואינו מובן דהרי כל החלומות הולכין אחר הפה (מחכ"א).

תשובה ראשית כל יש לידע דלכו"ע אי"ז שכ"א ממש יכול לפתור חלומות, אלא כמש"ש התוס' דרק מי שנולד במזל שיכול לפתור חלומות יוכל לפתור, וז"ל נ"ה ב' ד"ה פותרי, פירש ר"י דמזל שעת הלידה גרים ואין הדבר תלוי בחכמה ע"כ.

ובעיקר הקושיא נראה דיש ב' מיני פתרון חלומות, דיש מין פתרון שהוא להודיע מה באים משמים לרמוז ע"י החלום, ומה מסתתר מאחוריו, וזה ודאי לא תליא אלא בחכמה, וכמו שרז"ל והגאונים כתבו הרבה כללםי בזה, ויש עוד מין פתרון שתלוי בפה, והוא כח סגולי מסודות הבריאה שנתן הקב"ה כח בחלום שיוכל לקבוע דברים בעולם ע"י פתרון שיאמר עליו, וזהו דוקא ע"י אדם שנולד ראוי לכך וכנ"ל.

ועפ"ז יתיישב עוד מ"ש בגמ' שם שראה רבא הספר של בר הדיא שכתוב שם כל החלומות הולכין אחר הפה.

ועי"ז הבין רבא שעשה הכל כרצונו לפי המעות שקיבל.

ואינו מובן דאטו לא ידע רבא מה שאמר ר"א שכל החלומות הולכין אחר הפה.

ונראה לפ"ז דרבא היה סבור שבר הדיא חכם גדול הוא ומשתמש בחכמה עליונה לידע סתרי החלומות והרמזים שלהם, ומש"ה א"ש מה שלא היה אכפת ליה שלא לשלם לבר הדיא, אע"פ שהי"ל להבין דכיון שכל החלומות הולכין אחר הפה, יש לידע שבר הדיא אומר הכל מעצמו, כמו שכך היה באמת, ולא עוד אלא שהלך אליו אח"כ עוד ועוד אע"פ שפתר לו את החלומות לרעה, היינו משום שהיה סבור שהכל עושה כפתרון האמתי ואינו מעלה ואינו מוריד, והטעם בזה שמא היה בר הדיא אדם נאמן אצל רבא ולא חשד אותו בכך.

ומש"ש בגמ' חלמא דלא מפשר כאיגרתא דלא מיקריא, היינו במין חלום כזה שלא בא לרמוז כלום אלא רק יוכל להפתר ע"י אדם פותר חלומות, דיש חלום ע"י מלאך ויש ע"י שד, ויש חלומות שאין להם פתרון עד יבוא מאן דהוא ויפתרנו.

אך י"ל דבאמת גם חלום רע מעיקרו יתכן לשנותו ע"י פותר חלום כדמשמע מדברי הרא"ש הנ"ל, [ועיין מ"ש לקמן על דברי הרא"ש עוד].

וז"ל תוס' הרא"ש בברכות שם, יטיבנו בפני ג' - אע"ג דאמרי' לעיל כל חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא מ"מ יש לדאוג ממנו וצריך הטבה ע"כ, ובזה מתיישב מ"ש כל החלומות הולכין אחר הפה בלא חילוק, דאילו להצד הראשון הנ"ל יש חילוק בין החלומות.

ומסתפקנא לפ"מ שכתבו הפוסקים שאין החלומות שלנו רומזים את פתרונם, האם היינו דוקא פתרונות הכתובים בסידור יעב"ץ כלשון החזו"א ע"ז, או ג"כ לו יצוייר על אדם שקים לן עליו שנולד במזל הנ"ל שכתבו התוס' שאם נולד במזל זה יוכל בפיו לפתור חלומות, מה יהא האמת בזה, אם יש משמעות לחלום בכה"ג או לא, דהנה מה שאין משמעות לחלומות בזמנינו הוא משום פחיתות בני האדם השתא, שאין ראויין להתשר להן דברי עתידות, אבל לפמשנ"ת דיש ב' מיני חלומות וגם חלום שלא בא לרמוז יוכל להפתר, א"כ גם חלומות דידן אם יפתרם אדם כזה שמא יהא דינם כך.

ושייך להסתפק גם להצד הב' הנ"ל [בד"ה אך י"ל].

אכן י"ל דגם אם כל חולם יוכל להפתר ע"י בר מזל, שמא מ"מ אין בני מזל כאלו היום בזמנינו.

ומש"כ הרא"ש ג' מאוהביו, יש להסתפק אם חולק ע"ד התוס' וס"ל דגם מי שלא נולד באותו המזל, או דלמא שאין חולק על התוס', אלא דחיישי' שמא ג' בני מזל כזה יזדמנו לו, א"נ כו"ע מודו דעכ"פ קצת יוכלו להועיל בזה כמו בברכת הדיוט, ועיין ג"כ בראשונים בנדרים ח' א' גבי נידוהו בחלום וכו' על כח הסגולי של י' בנ"א האומרים שלום ע"ש.

ובתוס' הרא"ש שם ד"ה עשרים וארבעה כתב נראה שהדבר תלוי בשעה ובמזל שנולד בו האדם שפתרון חלומותיו מתקיימים ולא הכל ברוב חכמתו ואלו נולדו במזל לפתור חלומות, וזה כעין דברי התוס', ולא ממש כדברי התוס' דאין הדבר תלוי בחכמה, ולדבריהם עכ"פ חלומות מסוימים י"ל דאין תלוי בחכמה כלל, אלא כתב ולא הכל ברוב חכמתו, היינו דאין החכמה קובעת לגמרי, ומ"מ אין להביא ראי' בדעת הרא"ש מתוספותיו לפסקיו, כידוע.

אחר כל זה ראיתי במהרש"א בח"א שכתב, שכל החלומות כו', כבר האריך בעל העקידה בקושיות בדבר זה, וז"ל, כי איך תתחלף הוראות חלום כפי חילוף הפותר אותו כרצונו כו', לא טוב ולא רע כעובדא דבר הדיא כו', ופלא גדול מזה כו', כ"ד פותרי חלומות כו', והאריך בקושיותיו ובתירוצו ליישב כל זה ע"ש, אבל אין כל הסוגיא מתיישבת לדבריו, ואין להאריך כי הוא מובן מעצמו, אבל הנראה דהדברים כפשטן וכמשמען, כי יש לפעמים לחלום אופנים הרבה לרעה ולטובה מעין החלום, כדאמר רבא והוא דמפשר ליה מעין חלמא, ובזולת הפתרון אפשר שהוא לא טוב ולא רע כמ"ש רב חסדא חלמא דלא מפשר כו', ופירש"י דלא מיקרי לא טוב ולא רע שכל החלומות הולכין אחר הפתרון עכ"ל, ויותר מזה שגם החלומות שפתרונם הקרוב לאמתי לטובה אפשר שישתנה לרעה ע"י הפתרון כדמוכח מההיא דהרואה באר בחלום ישכים כו' ע"ש, ואין זה דבר זר לקבל כי כמו שמצינו שיש כח בנפש האדם לפעול בעינו לטוב כדכתי' טוב עין הוא יבורך וכן בהפך ברע עין כבלעם ובכמה מקומות וכיוצא בזה בדבורו הקל כדאמרי' לעיל ז' א' אל תהא ברכת הדיוט כו', ואל תהא קללת הדיוט קלה בעיניך, מגילה ט"ו; כ"ח; ב"ק צ"ג, וכן הוא הדבר הזה, שניתן כח לפה להוליך את החלום כפי פתרונו, אם הוא מעין החלום, וקרוב לזה כתב בע"י, ולפי הסוגיא דשמעתין דג' מיני חלומות הן, הא' שהולך כולו אחר הפה ובלא פתרון אינו לא טוב ולא רע ומזה המין א"ר חסדא כל חלמא דלא מפשר וכו' כפירש"י והך דרבי בנאה בכ"ד פותרי חלומות וכל הני עובדי דבר הדיא וזה החלק מהחלומות שע"י שד שהוא שוא בזולת הפתרון והמין הב' שיש לו פתרון קרוב לאמתי ויתקיים בלי פתרון אמנם ישתנה ע"י פתרון אפילו מטוב לרע ומרע לטוב כההיא דהרואה באר בחלום כו' כמ"ש במקומו לקמן ומזה המין הם חלומות של ב' סריסי פרעה אשר חלומם האמתי היה על העתידות כמפורש פ' ג"ה (חולין צ"ב) אפסוק ובגפן שלשה שריגים וגו' וזה החלום שע"י מערכת השמים והג' החלום אשר אין לו פתרון כ"א הא' האמתי ואינו משתנה כלל כחלום של יוסף הצדיק והוא ע"י מלאך דכתיב בחלום אדבר בו ומה שמתענין על קצת חלומות לפי שאפשר שהוא ע"י מלאך ולא ישתנה בפתרון אחר כ"א בתשובה ומעשים טובים ודו"ק עכ"ל המהרש"א.

ויעויין עוד מה שכתב בדבריו אחר זה.

מה שהקשה על מ"ש במגן אברהם ריש סימן תקצ"ז: ובמגיד מישרים כ' בפ' נצבים שלא לאכול בשר ולשתות יין בר"ה עכ"ל.

וק' דהרי ר"ה ג"כ יש בו דין חג כבג' רגלים, כדמשמע בל' השו"ע שם אוכלין ושותין ושמחין בר"ה, והרי אין שמחה אלא בבשר ויין (פסחים ק"ט א' ור"מ הל' יו"ט פ"ו הי"ח).

תשובה - אפשר דהמגי"מ מיירי לפי הדעה דס"ל שאין מצות שמחה בר"ה, ושמותר להתענות בר"ה, וכ"ש שמותר שלא לאכול בשר ויין, והמחבר מיירי לפי הסברא החולקת, וכמו שפסק שאסור להתענות בר"ה.

ואביא לשון אור זרוע הגדול, הלכות ראש השנה סימן רנז { והטעם שאני מעתיק דבריו ולא שאר דברי הפוסקים, משום שמביא גם הדעות שמותר להתענות בבירור, וע"ע בגאוני מזרח ומערב סי' פ"א, המנהיג ר"ה סי' א', סי' ב', ראבי"ה סי' תקכ"ט, רי"צ גאות הל' ר"ה, רי"ו ח"א נ"ו ח"א וח"ג, ס' הפרדס לרש"י סי' קס"ו וסי' ק"ע, ריב"ש תקי"ג, רשב"א ח"ד רס"ב, מרדכי ר"ה סי' תשח, רוקח סי' ר"ג, ר"ן סו' ר"ה, טור וב"י סי' תקצ"ז, שו"ת מן השמים סי' פ"ו, שאג"א סי' ק"ב, מעשה רב להגר"א סי' רז, ועיין הג' בני בנימין להאדר"ת, על הר"מ פ"ו הי"ז מה' יו"ט, אבן ישראל ח"ח סי' י"ב, עי' רע"א שו"ת סי' א ובהשמטות שם.

}וז"ל: בתשובת הגאונים על שכתבתם שאנו מחללים שבת ור"ה שאנו מתענים בר"ה ובשבת שבין ר"ה ויוה"כ הלואי שכל ישראל יכולין לעשות כן ואנו נוהגין להתענות קודם ר"ה עשרה ימים ואפי' בשבת שכך אמרו חכמים לפני ר"ה גדולי הדור מתחילין להתענות והקב"ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם מר"ה עד יו"כ התחילו היחידים להתענות והקב"ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם הגיע יום הכיפורים כל ישראל מתענין אנשים ונשים וטף ולובשים לבנים כמלאכי השרת ועומדים יחיפים כמתים והקב"ה מתמלא עליהם רחמי' ומכפר על עונותיהם ומקבל תשובתם שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' ואמרו חכמים דרשו ה' בהמצאו אימתי הוא מצוי לישראל בעשר ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים קראוהו בהיותו קרוב ביום הכפורים יכול בלא תשובה ת"ל יעזוב רשע דרכו ואמרי' נמי יחיד אימת אר"נ בעשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ מיכן למדנו שצריכין להתענות ולבקש תחנונים בעשרה ימים הללו כדי שיתקרע גזר דינם וירחמו עליהם מן השמים עכ"ל אין מיכן שום ראיה שיהיה מותר להתענות בר"ה וכ"ש שאין לשבת ראיה להתענות בה ועוד שבפסיקתא מוכיח שלא היו מתחילין תעניות כ"א בער"ה ולא עשרה ימים קודם ר"ה דאמר בפסיקת' מתענין ער"ה לקיים מה שנאמר לפני ה' תטהרו משל למלך שסרחה עליו מדינה ובא לדונה ויצאו הגדולים לקראתו אמר המלך בשבילכם אניח מחצה כשקרב לעיר חצי מיל יצאו בני העיר לקראתו אמר עדיין אכפר בשבילכם וכשבא לפתח העיר יצאו אנשים ונשים לקראתו אמר המלך אכפר בשבילכם הכל כך הקדוש ברוך הוא יצא לדון בראש השנה ומתענים גדולי הדור והקב"ה מוחל עונות בזכותם לאחר ר"ה כשכבר מתקרב ליום הכפורים מתענים האנשים ונשים והקב"ה מוחל כל עונותיהם אבל לא היו מתחילין להתענות כ"א בער"ה ודוקא גדולי הדור ולא אחרים כדאמר בירושלמי פ"ב דתענית ר' יונתן ציים כל עירובא דריש שתא ואם אחרים כמו כן היו מתענים מאי רבותיה דר' יונתן אלא דוקא גדולי הדור היו מתענין ודוקא בער"ה ולא קודם לכן שא"כ אמאי נקט ער"ה אבל בר"ה ובשבת שבין ר"ה ליו"כ עדיין אין לנו שום ראיה שמותר להתענות ובפ"ק דשבת ירושל' אמרי' ר' חייה רבה מפקד (לאילן דבי רב) [לרב] אין את יכול למיכל חולין בטהרה כל שתא אכול ואין לא תהא אכיל שבעה יומין מן שתא ופי' רבי' ר' נסים גאון זצ"ל מיום ראשון דר"ה עד יו"כ ויוה"כ בכלל עשרה ימי' כד דלית מנייהו שני ימים של ר"ה ויוה"כ שאין בהם אכילה ושתייה אשתייר שבעה ימים ועליהם צוה ר' חייא לרב (אשי) [למדתי] מדבריו שלא היו מתענין בין ר"ה ליו"כ שאם תאמר שהיו מתענין ועל אכילת לילות צוהו א"כ הלא גם בר"ה אפי' המתענה אוכל בלילה מיהו הוא סובר שמותר להתענות בר"ה מיהו אין לי ראיה משם שאני יכול לומר דלא צוהו ר"ח לרב אלא על שבעה ימים בשנה איזו שבעה שיהיו ומורי ה"ר יצחק בר מרדכי מפרגא היה מתענה בר"ה והיה דן ק"ו מתענית חלום שהתירו חכמים להתענות בשבת אף על פי שספק לו אם ע"י מלאך חלם או השד בלבלו כ"ש בר"ה ברור נידון שמותר להתענו' ואינה ראיה דהתם אם ע"י מלאך חלם צריך להתענו' דע"כ הראוהו והזהירוהו שיתענה אבל בר"ה אף על פי שנידון שמא לטובה דנין אותו ואם יודע בעצמו שצריך לסגף נפשו בתענית יתענה קודם ר"ה ור' משה בן רבינו אפרים היה אומר להתענות בר"ה כדי שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם שהרי בכל המועדים כתיב פרים ובראש השנה כתיב פר בן בקר אחד והשיב עליו ה"ר ברוך בר יצחק מריגנשפורק דא"כ בשמיני נמי יתענו דכתיב ביה פר בן בקר ותו לדבריו עשית ראש השנה חובה להתענות ובלקח טוב כתוב דיש בתשובת רב יהודאי גאון אסור להתענות בר"ה מפני שנקרא חג שנא' בכסה ליום חגנו ופר"ח כתב דאסור להתענות בר"ה דכתיב גבי ר"ה אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו.

ויש אומרים שרב האי גאון כתב כן ובערוך בערך ראש כתב ר"ה אסור בתענית מהכ' דאמ' בירושלמי כדאיתא בגמ' דפ' סדר תעניות האלו ר"ע אומר מתריעין אבל לא מתענין ועוד הביא ראיה מפ"ק דר"ה דאמר התם מתיב רב אחא בר הונא בתלת בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרו מלכות יון הרשעה שמד על ישראל שלא להזכיר ש"ש על פיהם וגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירים ש"ש ואפי' בשטרו' וכך היו כותבין בשנת (לירח) כך וכך ליוחנן כה"ג דהוא כהן לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר [אמרו] למחר הוא פורע לזה את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב ואי ס"ד בטלה מגיל' תענית קדמייתא בטלנו אחרנייתא הוספנו הב"ע בזמן שבית המקדש קיים ותיפוק לי דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם.

כלומר אי בית המקדש הוה קיים בלא"ה הוי יום טוב דהיינו צום גדליה וקרייה רחמנא מועדים טובים (אפילו) בזמן הבית.

אמר רב לאסור יום שלפניו.

דהיינו ב' בתשרי ושלפניו נמי תיפוק לי דהו"ל יום שלאחר (ר"ה ר"ה) [ר"ח.

ר"ח] דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק פי' דאין צריך לאסור יום שלאחריו כדי שלא יתענה בו דכיון שהוא דאורייתא נזהרין היטב מלהתענות בו הם למדת שאסור להתענות בר"ה ואפ"ק דר"ה ירושלמי כי מי גוי גדול ר' חנינא ור' הושעיה חד אמר איזו היא אומה [כאומה זאת] שיודעת אופיה של אלהיה בנהוג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורי' ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפורנים ואוכלי' ושותים ושמחים בד"ה לפי שיודעים דהקב"ה עושה להם נסים ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם.

וחד אמר בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום וכו' הרי הלכה שלימה שכן מנהג כשר בראש השנה לאכול ולשתות ולשמוח עכ"ל.

והנה ראשית כל יש לידע דדין שמחה ממש שצריך להקריב קרבן שמחה ברגלים אינו בר"ה וכמ"ש באגור סי' קצ"א, הובא במלבי"ם אילת השחר פרק נב, וז"ל: ושם חג הונח על חגיגה שהיו מקריבים בימי מועד ר"ל שלמי שמחה, וע"כ ר"ה ויוה"כ לא נקראו בשם חג בשום מקום (אגור סימן קצ"א), עכ"ל.

[ובענין הפ' בכסה ליום חגינו דנו האחרונים ואכמ"ל].

והנה אף לדידן שיש מצות שמחה בר"ה, וכמ"ש המשנה ברורה סימן תקצז ס"ק א: אוכלים ושותים ושמחים - ר"ל אף שהוא יום הדין מ"מ מצוה של ושמחת בחגך שייך גם בו שגם הוא בכלל חג כדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו ונאמר בנחמיה ח' אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם עכ"ל, ודבריו לקוחין מן הראשונים [עטוב"י שם], מ"מ יש להגביל ענין זה.

ואביא לשון בזה, מס' ערכי תנאים ואמוראים [ע' רב ייבא סבא] לא' מן הראשונים רבו של הרוקח, וז"ל: ואף על פי שאין אנו מזכירין שמחה בברכת ראש השנה ויום הכיפורים, [זהו] מפני שאין כתוב בהן שמחה, [ועוד] מטעם [שפתוחים] ספרי החיים והמתים התלויין שהרי אין בהן הלל.

מכל מקום לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים שבהן יוצאות בנות ישראל [וכו'], כדאיתא בשלהי תעניות וביש נוחלין שהיה יום כפרה וסליחה ויום שניתנו בו לוחות האחרונות.

וראש השנה [נמי יום שמחה כדאיתא] בירושלמי דראש השנה ישראל מגלחים ורוחצים ולובשים לבנים בער"ה שהן יודעין שהן זכאין בדין.

שנאמר אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, הילכך מברכין.

והנה אע"פ שהי' דעתו שיש שמחה בר"ה מ"מ הגביל זה.

עפ"ז י"ל דדין שמחה בר"ה אינו דין שמחה כבשאר רגלים וכמ"ש השו"ע גופיה שם, [ומקורו מן הראשונים בב"י שם], וז"ל: אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם.

א"כ גם בשר ויין אפשר שאינו חיוב גמור, אכן דעת מרן הגרח"ק שליט"א לשתות יין בר"ה וכ"ד עוד פוסקים, וכמדומה שאין דעת כל הפוסקים שוין בזה [ראיתי ע"ז נידון בעבר].

באופן ג' רציתי לתרץ דכונת המגיד מישרים רק למעט ממצות בשר ויין, ובעצם דבריו כשאר הפוסקים שהזכירו שיש למעט מן השמחה בר"ה, וכמו המהרש"ל המובא שם בב"ח ומ"א שלא אכל דגים בר"ה, ואל יתפלא עלי הקורא בזה כפי שאבאר.

דהנה מה שאנו אוכלין בשר בר"ה אינו ע"פ הגמ' שם, דשם נזכר להדיא ששמחה זו של אכילת בשר בר"ה זהו רק בזמן שביהמ"ק קיים, ואייתי התם קרא ע"ז שהשמחה היא בבשר שלמים, ובזמן שאין ביהמ"ק קיים אין שמחה אלא ביין, ומה שאנו אוכלין בשר בר"ה הוא עפ"ד הרמב"ם שם [ועי' בחי' הגר"ח שם מ"ש בזה], אכן המגיד מישרים לא ס"ל כהרמב"ם שם, וגם אם אין חולק על הרמב"ם אפשר דסובר דעכ"פ אי"ז עיקר חיוב השמחה שיהא מחוייב לאכול בשר תמיד בחג, דלהכי אהני הגמ' שם, ולהכי אין עובר שום איסור אם לא ירצה לאכול בשר, ובר"ה ס"ל דעדיף שלא לאכול בשר { ורק אציין דההוראה שם ניתנה להב"י, ויתכן שלאדם פשוט יהא זה קצת זלזול בכבוד החג, וכ"א ישאל לרבותיו.

וכן הוכיחו האחרונים מהגמ' שבת קמ"ח ב' שיש אכילת בשר בר"ה ע"ש.

}.

ובענין יין אף דיין בזה"ז הוא באמת דין השמחה וא"כ צריך לשתות, י"ל בב' גוני, א' י"ל ע"פ מ"ש השאג"א [ולא עינתי בפנים] דדין השמחה ביין הוא לשתות משקה טוב וחשוב וה"ה יכול לקיים מצוה זו בעוד משקין, ולכך ס"ל להמגיד מישרים שיקיים מצות שמחה בר"ה במשקה אחר כיון דהיין משכר ומביא לשמחה טפי יותר מן הרצוי בר"ה.

ובאו"א י"ל איין, ותחילה אביא בזה מה שמצאתי כתוב בשם הגרי"ש אלישיב (ביאורים ומוספים על המ"ב סי' תקכ"ט ס"ק יא) וז"ל השו"ע וחייב כו' ולקבוע כל סעודה על היין, וכ' המ"ב, היינו גם באמצע סעודה מלבד מה שקידש על היין מתחילה וכמו לענין שבת, וז"ל הספר: ולצאת ביין של קידוש ידי חובת מצות שמחת יו"ט, דעת הגרי"ש אלישיב שמועיל, ולפ"ז מ"ש במ"ב שישתה יין באמצע הסעודה אי"ז משום חיוב שמחה, אלא שיש ענין לקבוע סעודה על היין עכ"ל.

ולפ"ז שאי"ז חיוב מצד מצות השמחה א"כ לצורך גדול זה יש לבטלו וסגי במה ששותה יין הקידוש, ופשוט שאין כונת המג"מ לבטל הקידוש על היין.

עוד י"ל באופן אחר דהנה חיוב זה של בשר ויין אינו חיוב גמור כשאר מצות, וכמ"ש המ"ב שם בשם הרמב"ם פ"ל מהל' שבת דזהו דוקא אם ידו משגת, וציין להל' שבת בסי' רמ"ב, והנה אף דבשאר מ"ע חיייב עד חומש נכסיו כמ"ש הרמ"א באו"ח סי' תרנ"ו מ"מ במצוה זו אינו מחוייב בה כ"כ, ואפשר כיון דשמחה היא מצוה שבלב וכמו שמי ששונא מאוד יין פטור לכו"ע מזה { והנה כ"ז כתבתי לחיוב מצות שמחה בזמנינו שגדרו כנ"ל, אכן לגבי חיוב מצות שמחה בזמן שביהמ"ק קיים אפשר דהתם שאני, כיון דילפי' לה מקרא בפסחים ק"ט א' שישמח בבשר שלמים.

ובפרט להסוברים שיש דין חיוב הקרבת שלמי שמחה, לדידהו ודאי לא שייך סברא זו, בא' מן הרגלים שמצווין להקריב בו שלמי שמחה.

}, וכן נשים שמצוה לשמחן מ"מ יש לשמחם בראוי להן בדברים אחרים, כדאיתא בפסחים ק"ט א', א"כ להכי כל זמן שאינו שייך פטור, ולהכי גם בענינינו כיון דס"ל דבר"ה עדיף טפי הירא"ש וטוב קצת למעט בשמחה א"כ ישמח בדבר אחר ולא בבשר ויין ואין עובר שום איסור.

וזה חידוש יותר מן התי' הקודם, דלפי התירוץ הקודם אזלינן עכ"פ כפשטות הגמ' שמצות שמחה בזה"ז היא ביין, אבל השתא אמרינן דבאמת אין ענינים הללו חובה מצד עשייתן אלא המצוה היא השמחה ויעשה מאי דשייך, ויל"ע בהלכה בכ"ז.

וראיתי לשון מנחת חינוך מצוה תפח, והנה דעת הר"מ והרהמ"ח דמצות שמחה מה"ת לאו דוקא בשלמי שמחה אלא כל עניני שמחה הן אכילה ושתיה ובגדים כל דבר המשמח אך בזמן שבהמ"ק הי' קיים מצוה מן המובחר לאכול בשר שלמים עכ"ל.

והנה יש להעיר ע"ז מלשון הגמ' מסכת פסחים דף עא ע"א מיתיבי והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון תלמוד לומר אך חלק מאי טעמא לאו משום דאין לו במה ישמח לא כדתניא מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו ע"כ, ולפו"ר משמע דכל מצות השמחה היא לשחוט שלמים, ויש לחלק כנ"ל דשאני שחיטת שלמים דאתיא מגז"ש ואי"ז כיין או כבשר בזמנינו שהוא רק כעין עצה לשמחה וכנ"ל, והיינו דיש ב' דינים: הא' דין שמחה שישמח איך שירצה, ובמקרה רגיל יעשה זאת ע"י אכילת בשר ויין, ויש מצות שלמי שמחה כמ"ש האחרונים, וזה סגי להקריב פ"א, אמנם ברש"י שם פי' לרבות לילי יום טוב האחרון - ואין שמחה אלא באכילת שלמים, וצ"ל דכ"ז להס"ד דהתם אבל להמסקנא שם יכול לשמוח גם בכסות נקיה וביין ישן.

{וירא
אור ליום ו' י"ז מרחשון עש"ק וירא תשע"ו}

שאלה - בס' פענח רזא עה"ת בראשית י"ח ב' [מבעלי התוס'] כתב, דמה שנסתפק אברהם במילה שהוצרך ליטול עצה ע"ז, הוא שנסתפק באיזה איבר הוא, ואם לעשות ביום או בלילה.

והקשה כת"ר מאי נסתפק אברהם, הרי קי"ל שאף מילה שלא בזמנה אינה נעשית אלא ביום, כדאי' ברמב"ם פ"א מהל' מילה ה"ח ושו"ע יו"ד סי' רס"ב ס"ב.

תשובה - הנה אברהם נסתפק גם באיזה איבר הוא כמ"ש הפ"ר גופיה, וכדאי' במדרשים (עי' תנחומא ס"פ לך), ותמהני מ"ט לא נתקשה כת"ר גם בזה.

אלא דהביאור בזה שלא היה מוכרח אאע"ה לידע כל הדינים מתחילה, והכל בא לו ע"י עמל ובירור, והגם דאי' במדרשים שהיה יודע כל התורה מעצמו, וכדאי' במדרש ב"ר ותנחומא שנעשו לו ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיה יודע כל התורה, מ"מ בודאי היה צריך יגיעה ועמל על כל תורתו וכמו שהלך לישיבת שם ועבר כדי ללמוד תורה כסדר, ולא בעפעף עין נכנסה כל התורה ונתישבה בלבו.

ותדע דמצות מילה גופה לא ידע עד דגילה לו הקב"ה את טיבה, וגם פרטי המילה הוצרך ליגעה כדי להבינם, וגם במקום המילה הנ"ל ביארו חז"ל שם איך חישב אאע"ה היכן הוא המקום האמור להיות שם מצות מילה.

ונראה עוד דקושיא מעיקרא ליתא, דהרי איכא למ"ד ביבמות ע"ב ב' בזמנו אין נימולין אלא ביום שלא בזמנו נימולין ביום ובלילה, וכן אוקמו תוס' בקידושין כ"ט א' את דברי הגמ' שם.

וא"כ אפי' דנימא דאאע"ה פשט כהלכתא אך מ"מ מדוע שלא יסתפק מעיקרא אם הלכה כמר או כמר, דאם לדידן יש ב' דעות בזה ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, א"כ מסתמא עכ"פ היה לו לאאע"ה מתחילה ספק בזה עד שהכריע לעצמו מה יש לנהוג למעשה.

ויש להוסיף דע"כ הפענח רזא לא ס"ל כהדרוש שכתב כאן הפנים יפות דכיון שהיה מילת גירות כו"ע מודו שזמנה ביום, א"נ בזה גופא נסתפק אאע"ה עד שהכריע כהלכה וכנ"ל.

אכן מה שהקשה כת"ר מדברי רש"י בראשית פרק יז פסוק כג דכתיב התם, וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים, ופרש"י בעצם היום, בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, עכ"ל, ומבואר שהצווי היה ביום ממש כדכתיב בקרא דעשייה.

אכן אפשר דלא לכו"ע נצטוה אברהם בכך, דהא קרא דוביום לא כתיב אלא בפ' תזריע אחר מ"ת, והפענח רזא ס"ל דמ"ש שמל אברהם בעצם היום הזה כאשר דיבר היינו שמיד מל ולא שהה, וכמ"ש בשכל טוב (בובר) בראשית פרשת לך לך פרק יז סימן כג בעצם היום הזה.

לא שהה אברהם וגם הם לא עיכבו וכולן נזדרזו לקיים המצוה ביום שנצטוה.

כאשר דבר אתו.

כלומר כאותו חלום שדבר אתו אלהים, דהיינו ביום הפסח עכ"ל.

ומבואר שלא משום שהיה כאן ציווי דוקא ביום.

ומה שבכל זאת בסופו של דבר הכריע שהמילה תהא ביום היינו שהבין בדעתו ע"י כליותיו שהיו נובעות חכמה שמילה לדורות היא ביום, ורצה ללמוד שעה מדורות, ולא שיהא מחוייב בזה דהרי היה קודם מ"ת ולא נצטוה בפרטי מצות מילה, וכמ"ש התוס' פ"ח דיבמות שלא נצטוה בפריעה, וה"ה ביום שלא נאמר לאברהם לפמשנ"ת, אלא שקיים כל מה שנצטוו אח"כ וכמו שקיים אפי' עירוב תבשילין כדאי' ביומא כ"ח ב', וגם פריעה עשה מטעם זה עיין בתוס' שם.

א"נ מה שבכל זאת העדיף לעשותו ביום הוא משום המשך הדברים שכתב רש"י שם, בעצם היום - בו ביום שנצטוה, וכו', לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הלצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום עכ"ל, והיינו דמכיון שהיה מצווה ועומד היה ראוי לו לעשות כך מיד אע"פ שהיה דורו רשע, וע"ז נסתפק דשמא עדיף לעשותו בלילה שלא יהא בזיון למצוה אך לבסוף הכריע דאדרבה ביום עדיף.