חכם

לכבוד ידידי הרה"ח המפורסם וכו' כמוה"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך רב בק"ק רחובות

הנה עיקר דינא דגמ' ביומא ע ע"א וסוטה מא ע"א דרק תלתא גברי בתלתא ספרי מותר אבל חד גברא בתלתא ספרי אסור, וכ"ה בשו"ע או"ח סי' קמ ס"ד אבל שלשה גברי בשלשה ספרים כגון ר"ח טבת שחל להיות בשבת ליכא משום פגם ע"כ, והנה מקור דברי השו"ע שהוא כגון ר"ח וכו' הוא מדברי הגמ' שם דבא לתרץ לענין אופן זה, אבל בשו"ע נוסף בזה עוד דאפי' באופן זה שהקריאה היא ג' עניינים שונים אעפ"כ ההיתר הוא הוא רק בתלתא גברי, וכן מבואר להדיא במג"א שם סק"ח בשם הכס"מ דהאיסור לקרוא באדם אחד בב' ס"ת הוא אפי' בב' עניינים.

אמנם בערך לחם להמהריק"ש על השו"ע שם כתב וז"ל, הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות תפלה (פי"ב הכ"ג) ולא יקרא איש אחד ענין אחד בשתי תורות, משמע הא בשני ענינים יכול לקרות בשתי תורות, וכן נהגו על פיו במצרים להיות אחד מתחיל ומסיים בשתי תורות, והמחבר (בעל השו"ע) חלק על זה בספר בדק הבית ובספר כסף משנה פרק י"ב מהלכות תפלה ועיין בתשובותי אהלי יעקב סימן קפ"ג עכ"ל הערך לחם (א"ה לפני מצאתי באהלי יעקב סי' קכג, ושם ציין שהוא מנהג רוב המקומות שראיתי, ומקומו היה במצרים), וכ"ה בתשובות הר"י הלוי סי' פב (הובא בפר"ח שם).

 ודבריו צ"ב דהרי בגמ' שם כבר אמרו תירוץ זה דתלתא גברי בתלתא ספרי לענין ר"ח טבת והרי שם הוא בג' עניינים ולמה לא תירצו דבלאו הכי שרי כיון דהוא ג' עניינים ואז שרי בכל גווני, וכן מצאתי שהקשו הב"י במקורות שציין הערך לחם שם ובפר"ח, ועי"ש בפר"ח שדחה הדיוק מל' הרמב"ם ודייק להיפך מסתימת דברי הרמב"ם פ"ג מהל' י"כ ה"י דמשמע שהאיסור בכל גוני והביא שכ"כ הלח"מ שם.

והקושי' הנ"ל מדברי הגמ' מצאתי שהביא גם בספרו אהלי יעקב שם ותירץ דבגמ' אמרו תירוץ שיתרץ גם למה בסוכות ופסח ויו"כ שקורין בבהכנ"ס ב' גברי בב' ספרי אסור בחד גברא משום דהם ב' ספרי בחד עניינא עכ"ד בקיצור, ועדיין צ"ב דמ"מ למה לא אמרו בגמ' גם התירוץ הנוגע לעיקר הקושיא דנן דטעם ההיתר בשבת ר"ח לקרוא בג' ספרים הוא משום דהם ג' ענייני, וביותר דהרי המשמעות בתירוץ הגמ' דבאמת ההיתר בפרשת ראש הוא רק משום שהוא בג' גברי, ומשמע דבחד גברא בכה"ג היה אסור, ובאמת כמעט כל האחרונים נקטו בזה כשיטת הכס"מ והפר"ח להחמיר בזה.

ויעוי' באליה זוטא שביאר טעם המנהג של שמח"ת באופן אחר וז"ל בסק"ב והא דנוהגים בשמחת תורה שאף מי שעלה לתורה עולה לחתן בראשית לספר תורה אחרת, נראה הטעם, בשמחת תורה יודעין הכל שעושין כן משום שמחת התורה ולא משום פגם, כמו דמתירין לחזור ולקרות מה שקרא ראשון לעיל סימן קל"ז סעיף ד' ע"כ, ומ"מ לא הזכיר שהחתן תורה להדיא היה חתן בראשית כמו שנהגו במקומו של הערך לחם, וממילא זה שייך לנידון אחר דלקמן אם מותר כשיש הפסק בינתיים, וגם בפמ"ג הזכיר שהעולה קודם לכן יכול להתחיל התורה בבראשית כיון שיש הפסק בינתיים, ועי' עוד מש"כ בזה הא"ר סק"ד לחלק בין שמח"ת לשאר ימות השנה והזכיר דבריו גם במשנ"ב סקי"ז, וכן מצינו בעוד דינים שמקילין בהם רק בשמח"ת.

ויש להוסיף דגם במקום שנהגו כמנהג שהביא הערך לחם להתחיל ולסיים בשמח"ת באותו קורא עדיין אינה ראיה שהתירו בכל השנה דמשום שמחה מצינו שהקלו בש"ת בכמה דברים, ומ"מ הקילו משום שמחה רק כשיש על מה לסמוך להתיר.

והנה טעם זה דהכל יודעין וכו' לא שייך לומר לגבי אדם חשוב דהכל יודעין שמחמת חשיבותו קורא ב' פעמים, אין לטעון כן, דביומא שם מוכח דגבי כה"ג לא אמרי' כן.

ובמג"א סק"ג הביא עוד היתר נוסף בזה אם אין שם עוד מי שבקי לקרות בס"ת השניה דבזה מותר למי שעלה קודם לכן על יסוד הדין המבואר בסי' רפב ס"ה, וגם היתר זה לא שייך כאן דאין לטעון שאם רוצים לכבד אדם חשוב הו"ל כמו שאין אחר שיודע לקרות, דהרי מדינא דכה"ג מוכח שאין אומרים כן, ובגוף היתר זה עי' עוד במשנ"ב סקי"ז מה שכתב הכרעתו בזה ואכה"מ.

ויש עוד נידון נוסף שנחלקו בו האחרונים (עי' ב"ח ומג"א ובאר היטב ופמ"ג) אם מי שקרא בס"ת הראשון מותר לו לקרות בס"ת השלישי, ועי' מש"כ בזה המשנ"ב סקי"ז, אבל כאן לא שייך כשקורין לחכם בס"ת השני והשלישי.

היוצא מזה דההיתר שעליו סמכו באותם מקומות הוא שיטת הערך לחם בדעת הרמב"ם דמתיר אם הוא בב' עניינים, וכן דעת הר"י הלוי, ומ"מ מאחר ושאר פוסקים (כס"מ ומג"א ופר"ח ולח"מ ומשנ"ב סקי"ז ושאר אחרונים) לא קבלו דבריהם ובגמ' לא משמע כן (ואפי' בשמחת תורה לא הקילו בזה האחרונים אלא רק כשיש הפסק לקורא זה בין ב' הספרים שבזה המג"א מתיר כל השנה), הלכך אם באים לימלך בודאי שאין להקל בזה.

אקדים ואומר שאיני יודע כלל מה הוא המקרה ומה הם פרטי המקרה שעליו שאלת ואין כאן כוונה להורות או להתערב בפרטי המקרה, אלא רק להשיב על השאלה בלבד.

ואקדים ואשיב לכת"ר שהתשובה דלהלן היא רק מחמת שאיני מכיר המקרה ששאלת כלל, ואני משער שהמעשה לא היה, אבל לו יצוייר שמדובר על מקרה שקרה לא הייתי רושם בזה תשובה לכת"ר כלל.

הנה עצם מה שעברו כמה שנים משמע שבמקרה שאסור אינו מועיל כדתנן ביבמות כו ע"א ונפסק בשו"ע אה"ע סי' יב ס"ג שרק אם השתנה דבר בינתיים כגון שנישאה האשה לאחר בינתיים ונתאלמנה או נתגרשה אבל עצם מה שעבר זמן אינו מועיל.

אבל לגוף השאלה אם מה שייעץ לה חכם בשלום בית אם יש בזה משום לזות שפתים, הנה אם ידוע באיזה דרך שהייעוץ היה רק להשים שלום ולמנוע גירושין והיא בכל זאת החליטה על דעת עצמה להתגרש א"כ ודאי שאינו דומה לדברים הנזכרים ביבמות שם ובאה"ע סי' הנ"ל (וצ"ע אם האידנא שמצויים הטלפונים ושאר המכשירים עדיין יש מקום לטעון כן ומ"מ התשובה כאן אינה למעשה כמשנ"ת).

ומאידך גיסא אם ידוע שיעץ לה החכם להתגרש והלך ונשאה הרי כ"ש שיש בזה משום לזות שפתים, דהרי כאן אמר לה להדיא שתתגרש ולא גרע מאם אסר את האשה על בעלה משום נדר שאסור לה לישאנה אחר כך, והוא גם כ"ש מדין דאם גירשה וארגיל קטטה בהדי אשתו דיש לזות שגירש את אשתו כדי לישא את האשה שאסר על בעלה וכ"ש אם הרגיל את הקטטה של האשה שנושאה עכשיו עם בעלה הראשון כדי שיגרשנה דיש בזה לזות שפתים, (ואמנם עיקר הכ"ש הוא באופן שאמר לה שלדעתו נכון לה להתגרש שאז אמר לה דבר שאינו אמת ודמי לחכם שאסר על בעלה בנדר שלא כדין, אבל אם אמר לה להדיא שתתגרש כדי שישאנה בלאו הכי הוא מגונה,  ואינו שייך לניד"ד לענין לזות שפתים, ועי' בחו"י סי' קצו שאין לצאת לשידוכין מי שבתהליכי גירושין, והובא בפת"ש אה"ע סי' קמג סק"י).

ויש להוסיף דדעת הרמב"ן והרשב"א באיסור נטען על השפחה ונשתחררה או הנכרית ונתגיירה הוא שמא יאמרו שנשתחררה או נתגיירה בשבילו והוא ג"כ דומה לכאן יותר.

ומסתמא שעיקר השאלה היא באופן שאין ידוע מה היה בדיוק הייעוץ (עכ"פ לחלק מהאנשים ואיכא דידע בהאי ולא ידע בהאי) ובד"כ ייעוץ הוא ליתן שלום ולא להתגרש אלא שאם ישאנה שאלתך כנראה אם יש לחשוש שיטענו שהחכם המליץ לה להתגרש, והנה מהמקרים שנזכרו בגמ' ובשו"ע איני יודע אם יש ראיה ברורה לגבי שאלה זו, דהרי עיקרי הדברים שנזכרו שם הם באופן שידוע מה אמר ולא בספק, וגם מה שנזכר הנטען וכו' היינו שלכה"פ יש קול או רינון של לעז שטוען שהיה מעשה, משא"כ כאן שעדיין אין קול כזה, ויתכן שיש לדון בכל אופן לפי הענין (וכמובן במקרה ששאלת שהחכם כשניסה להסדיר שלום בית ניסה לשלוח את האשה לחכם אחר לשלום בית יש מקום לומר שהיא ראיה שניסה לעשות שלום בית, ובאופן שניסו יחד ב' החכמים לעשות שלום בית עי' בשו"ע ורמ"א ועה"ש שם לענין אם יש ענין להחמיר חשדא בתרי חכמים במקום שמעיקר הדין א"צ תרי).

ומ"מ לשי' הרמב"ן והרשב"א דלעיל אולי הוא ג"כ רק בטענת ספק, אבל יש לדחות דשם מ"מ יש טענת ודאי שנכבש על השפחה וממילא רגליים לדבר שמחמת זה התגיירה משא"כ כאן בניד"ד שהכל הוא ספק.

ויתכן שהכל לפי הענין.

ששאלת שאחר הייעוץ לשלום בית כשהחליטה להתגרש שאלה על ענייני גירושיה הנה אם הכל היה בפני עדים שכבר גמרה דעתה להתגרש ושואלת דיני גירושין יש מקום לומר דאין בזה לזות שפתים, ומאידך במתני' ביבמות כה ע"ב תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד, ומשמע דאם נתגרשה בפניו לא ישאנה אם היה ביחיד, וא"כ יש מקום לומר דאם רק השיב לה דיני גירושין ג"כ חשיב כמו נתגרשה בפניו, ומאידך אינו מוכרח דיש לומר דוקא אם סיים הגירושין החמירו בכה"ג, ומאידך יש גם מקום לדחות דדוקא מיאנה או שחלצה בפניו אסורה כיון שצריך את הב"ד מעיקר הדין, משא"כ בגירושין דמעיקר דינא דגמ' לא כל דמגרש בבי דינא מגרש לא חשיב שהחכם פעל את הגירושין ולכן אפי' ביחיד שמא לא יהיה איסור, וגם לא דמי להעיד על גירושין דכאן הרי היתה יכולה לילך לחכם אחר שילמדה דיני גירושין.

ויעוי' בפי' הר"א מן ההר ביבמות שם שדן לגבי נדר שאין אדם יכול להתירו והביא ראיה דגם בזה אם לא הצליח החכם להתיר לא יישאנה והראיה דמיאנה או שחלצה בפניו אע"ג דאין עושה החכם דבר שמחמת זה היתה אסורה עליו לולא שיש כאן שלושה, הלכך גם בנדר שאין אדם יכול להתירו איכא אינשי שסברו שהחכם היה יכול להתירה אם היה רוצה עכ"ד בקיצור.

ועדיין צ"ע דלכאורה אין הנידון דומה לראיה, דהרי טענה זו שאם היה רוצה החכם היה מתירה אולי שייך עדיין בנדר אבל מה תירצת לענין מיאנה או שחלצה בפניו.

ולכאורה משמע מזה דאה"נ אנשים יטענו שאע"פ שהמיאון או החליצה היתה מדעת האשה מ"מ אם היה רוצה היה מונע את זה.

והמעיין בלשונו יראה דמה שכ' שם דאיכא אנשי דאמרי שהיה יכול להתירה [לבעלה] אם היה רוצה היינו גופא באופן שמיאנה או שחלצה בפניו.

ויש לדון עפ"ז בענייננו בין בנתגרשה בפניו ובין בהיה מלמדה דיני גירושיה דיש לחכוך משום לזות שפתים משום אינשי דאמרי שהיה יכול להתירה לבעלה אם היה רוצה, ומה שהיא רצתה למרות הכל משמע מדבריו שאינו מועיל.

ועי' גם בערוך לנר על המשנה שם שנתקשה מאי קעביד במיאנה או שחלצה בפניו וכתב דמאחר דמשיאין עצה ההוגנת א"כ יש חששא שהוא יעץ לה למאן או לחלוץ כדי שיישאנה.

אולם הוכיח מהתוס' בגיטין סז ע"א ד"ה דיבורא דהנידון במיאנה או בחלצה בפניו הוא אם סמכי' על דיבורו שאומר שמיאנה או שחלצה בפניו.

והיוצא מזה דלפ"ד הערל"נ בתחילת דבריו א"כ פשיטא דאחר ייעוץ כזה אסור וה"ה אם נתגרשה בפניו, אולם לפי מה שהביא מהתוס' בגיטין אין ראיה בנד"ד לעניינו.

אמנם לכאורה פשטות השו"ע בבאה"ע סי' יב ס"ב לא משמע כהתוס' בגיטין דהנידון מצד לסמוך על דיבורו וא"כ הוא כתחילת דברי הערל"נ ור"א מן ההר ויל"ע.

ובאמת יעוי' בבאר היטב סק"ה מה שדן שם לענין נתגרשה בפני ג' ומה שהביא שם בזה בשם הרשד"ם סי' צ ומשמע דלכל הצדדים אם נתגרשה בפני יחיד אינו יכול לישאנה וכן יוצא בחשבון לפי דברי הפרישה סק"ו (שציין הבאה"ט שם) עי"ש.

ויש להוסיף על כל הנ"ל שי' רמב"ן ורשב"א לגבי גיורת שנתגיירה אחר שנטען עליה דהחשש שמא נתגיירה בשבילו, וממילא כאן יש לחשוש שמא נתגרשה בשבילו, ואע"ג דשם יש יותר רגליים לדבר כיון שנטען עליה מעיקרא, מ"מ גם כאן יש מקום לטעון דיש רגליים לדבר כיון שמתחילה ידוע שסייע לה בענייני גירושה ולבסוף נשאה, והוא מגונה מאוד ליקח אשה מבעלה שמחמת זה אסרו אשה שאסר החכם עליה מחמת חשש זה.

היוצא מזה דלכאורה אדם שסייע לאשה להתגרש יש בזה משום לזות שפתיים.

וצ"ע בכ"ז למעשה.