חולה

‏יום חמישי י’ סיון תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר אריה ליב הכהן לינטופ שליט”א

שלו’ רב

{ע”ד מה ששאלת בגונא שאחר ברכו של ערבית כאשר כבר פתח בברכות ק”ש גילה שיש לו לכלוך בבגדו, שלכאורה היה עליו לנקותו קודם התפילה, האם כעת יפסיק מתפילתו לנקותו, ולהמתין למנין אח”כ, או שא”צ להפסיק לזה כעת, כדי שלא תתבטל כוונתו.

}

הנה כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ב ס”ו, וז”ל, העומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל.

וכתב במשנה ברורה ס”ק כז בשם הפמ”ג, וז”ל, אבל אם עומד בק”ש או בפסוקי דזמרה צריך לילך וליטול ידיו עכ”ל.

אבל כ”ז הוא לגבי לכלוך בידיו שיש בזה גריעותא טפי, אבל נקיון הבגדים שהוא יותר למצוה מן המובחר בזה לא איירי המ”ב.

והנה יעויין בשו”ע ומ”ב סי’ צ”א ששם נזכרו הרבה פרטי דינים באלו בגדים אסור להתפלל עמהם, אבל לא נזכר שם שאם יש לכלוך בבגדו אסור לו להתפלל, ואמנם הכל לפי הענין, ובשו”ע סי’ צ”ח ס”ד כתב, וז”ל, וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה; ומ”מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות.

ומשמע לכאורה דאי”ז לעיכובא בשאר בגדים, כגון בשעת הדחק כבענינינו, אם לא יהיה נקיות בשאר בגדים.

מאידך לגבי כוונה בתפילה, כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ח ס”ב, וז”ל, לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו, ואף שסיים, ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כ”כ בתפלה, מ”מ בודאי שהעיקר בתפילה היא הכונה.

ועוד כתב בפרי חדש אורח חיים סימן צא סעיף ה, וז”ל, ולא ברגלים מגולות.

זה יצא לו מהא דאמרינן פ”ק דשבת [י, א] רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, וכתבו בתוספות [ד”ה רמי] מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף אלא בתשעה באב ויום הכפורים ע”כ.

ומ”מ משמע דהיינו ממדת חסידות אבל מעיקר הדין שרי, דהא אהא דתנן במגילה [כד, א] פוחח אינו עובר לפני התיבה, פירש רש”י פוחח יחף.

ולעבור לפני התיבה הוא דלא יעבור אבל להתפלל יחף שרי, והר”ן [שם טו, א ד”ה פוחח] השיג על פירוש רש”י שאפילו לעבור לפני התיבה שפיר דמי, דהא תנן [שם כד, ב] האומר איני עובר לפני התיבה מפני הסנדל אף יחף לא יעבור, משמע דהא אחר עובר אעפ”י שהוא יחף עכ”ל.

ומבואר שכ”ז אי”ז מעיקר הדין, וכ”ש נקיון הבגדים שלא נזכר כלל.

ומ”מ בודאי שראוי לכתחילה להקפיד ע”ז בכל גוני גם בתפילה, ולא גרע ממ”ש בר”פ אין עומדין בברכות ל’ ב’ דרב יהודה מציין נפשיה ומצלי, ואף שראוי להקפיד שלא יהא כתם בבגד בתפילה וכן ברמב”ם (פ”ה מהלכות תפילה ה”ה) כתב וז”ל: שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן ואלו הן.

.

.

תיקון המלבוש.

כיצד מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר השתחוו לה’ בהדרת קודש ולא יע”בתפילה באפודנתו.

וכתב הכס”מ: אמרינן בברכות (דף י ע”א) רבה בר רב הונא רמי פזמקי ומצלי, כלומר היה נותן אנפלאות חשובים ברגליו, אמר הכון לקראת אלוקיך ישראל, עכ”ל.

וגרסי’ בשבת דף קי”ג ב’, קי”ד א’, וז”ל, אמר רבי אחא בר אבא אמר רבי יוחנן מניין לשנוי בגדים מן התורה שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ותנא דבי רבי ישמעאל לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו.

ופרש”י וז”ל, מניין לשינוי בגדים – שהוא דרך כבוד לפני המקום.

ולבש בגדים אחרים – והוציא את הדשן, הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה, כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה, כגון קיטור וניסוך.

ותנא דבי ר’ ישמעאל – בדרשא דהאי קרא.

בגדים שבישל בהם קדירה לרבו – דומיא דהוצאת הדשן.

אל ימזוג בהם כוס לרבו – לפיכך הוזקק ללבוש בגדים פחותים עכ”ל.

וה”ה לתפילה שלא ילבש בגדים מטונפים טובא שעוסק בהן למלאכתו.

וכן כתב בחי’ ר’ פרחיה (בשיטת הקדמונים) מסכת שבת שם, וז”ל, מנין לשינוי בגדים – פירוש לכבוד שבת או לתורה או לתפלה, שצריך נמי לתקן מלבושו עכ”ל, וכ”כ בפירוש קדמון שם וז”ל, פירוש מנין לנו שנשנה בגדינו לשבת ולתפלה ולכל דבר שיש בו עבודה לאל, ואח”ז סיים שם וז”ל, הרי מעתה שיש שינוי בגדים [במקדש] מעבודה חמורה לעבודה קלה, [אף] אנחנו צריכים להחליף בגדינו של שבת ושל תפלה [לכבוד] וחשיבות יתר עכ”ל.

מ”מ מכיון שאי”ז איסור מעיקר הדין לכאורה, א”כ לא נראה שצריך להפסיק.

ועי’ בס’ בן ידיד על הרמב”ם שם שחלק ע”ד הפר”ח הנ”ל, ולכאורה במ”ב סי’ צ”א סקי”ב ס”ל ג”כ שזהו חיוב, אכן גם המ”ב לא מיירי אלא בדברים בזויים ממש, אבל ענין נקיון הבגדים לא נזכר להדיא בכל הסימן שם, ומש”כ הרמ”א לקשט וכו’ היינו מצוה מן המובחר, והרי גם מה שהזכירו הקדמונים הנ”ל להחליף הבגדים לתפילה ע”כ היינו רק מצד מה”מ, שהרי דעתם להחליף בכל גוני מצד מעלת התפילה, גם אם אינם מטונפים ממש, וכמו הא דמייתי מתרוה”ד ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, וזה אינו מצד טינוף אלא מצד מעלת העבודה.

והנה בשבת קי”ט א’ קי”ל שצריך לקדש השבת ויו”כ בכסות נקיה, ולא נזכר עוד ענין זה על דברים אחרים, וקצת תמיהה שלא נזכר ענין זה רק בשבת ואילו בתפילה לא נזכר אלא ענין העיטוף לת”ח, וכן על ת”ח שאסור שיהיה לו רבב על הבגד הביא הגר”ד יפה בשם החזו”א (בסו”ס לעבדך באמת) שאין הכונה לכתם יבש אלא רק לכתם לח.

והנה בפוסקים הזכירו בכמה דברים אם שרי בתפילה היינו אם דרך לע”בפני גדולים או לא, ולכאורה כתם בבגד הוא דבר שאין טורח כ”כ לנקות כשעומד לפני גדולים, ומיהו הכל לפי הענין, והרבה כתמים יתכן שא”א לומר שהם בגדר זה, וא”א לכתוב במקום כזה כלל ברור בזה.

ועי’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ ר”צ בשם החזו”א שהקיל בלבישת החליפה על הכתפים, וכ”כ הגרח”ק בשמו, אבל בזה החמיר בהליכ”ש תפילה פ”ב.

ולגבי צבעי שלא מתבייש לצאת לרחוב בבגדי עבודה כתב בחשוקי חמד ברכות דף יד ע”ב, וז”ל, שאלתי פעם את מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א האם צבעי רשאי להתפלל עם בגדי העבודה שלו.

והשיב לי שאם הוא לא מתבייש ללכת עמהם ברחוב יפו בירושלים, יכול בשעת הדחק ללובשם אף בתפילה.

וכתב בחשוקי חמד שם לעיל מינה וז”ל, וכך כתב בשו”ת ישכיל עבדי (ח”ח בהשמטות תשובה ב’), כיון שהוא חולה ולא יכול להתהדר בלבושו.

אך קיימת גם מצות “הכון” לקראת אלוקיך, שחייב כל אדם להתכונן לקראת התפילה, וכדי לקיים מצוה זו, מספיק שהחולה ילבש משהו מיוחד לתפילה כגון שיחגור אזור או ילבש כיפה מיוחדת וכדומה עכ”ל.

ויעויין מה שכתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ז ס”ב, וז”ל, אסור לו לרוק; ואם א”א לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה, וכתב במשנה ברורה סימן צז ס”ק ה, וז”ל, שלא יהא נראה – כגון בבגד תחתון אבל בבגד עליון כיון שהרוק נראה אסור ובמדינתינו שלובשין פאצילעס אף שהרוק נראה אפשר דמותר דכיון שעשוי לכך אין בו משום מיאוס כן כתב המ”א אבל שארי אחרונים כתבו שגם בזה צריך לכרוך מקום הרוק שלא יהא נראה עכ”ל.

ומבואר שיש איסור שלא יראה הרוק בבגדו בשעת התפילה, אבל נראה דשם החסרון בעיקר הוא מצד עצם מה שיורק שצריך להסתיר את הענין שהוא ירק, משא”כ כל סתם לכלוך שאין את הענין הנ”ל.

וכתב הר”ר יונה [טו ע”ב ד”ה ואי] שאפילו אם יהיה בבית הכנסת תבן או קש, אין לו בשעת התפלה לרוק עליו ולומר שהוא כמו כיסוי, שאין התבן או הגמי מועיל אלא לענין ישיבת בית הכנסת בשעה שאינו מתפלל, שכיון שיושב שם אין צריך לשפשפו שהרקיקה עצמה מותרת, ואפילו שפשוף אינו צריך אלא מדרך מוסר בלבד, אבל בשעת התפלה שאסרו לו לרוק אין לו לעשות בשום ענין, אלא כשהוא אנוס ולאחוריו או לצד שמאל עכ”ל.

וא”כ ענין הסתרת הרוק הוא מצד הסתרת הרקיקה, ולא מצד מה שיש לכלוך על הבגד, וכמ”ש שם המ”ב סק”ט שבשעת רקיקתו מסלק ממנו השכינה.

ויעוין במש”כ בספר אבני חושן (ח”ג עמ’ תכא) שאדם שאין לו כובע ומעיל, ויצטרך לעבור לפני המתפלל כדי לקחתם, עדיף לו שימתין עד סוף התפילה, ויתפלל ביחידות, מאשר שיתפלל בציבור בלי כובע, מפני שתפילה בלי תיקון המלבושים הרי היא בבחינת בדיעבד, וכמו שכתב הרמב”ם שאין מעכבין, ולכן חשובים הם יותר מן התפילה בציבור, יעו”ש.

וכן דעת הגרח”ק שליט”א שעדיף להתפלל ביחידות עם כובע וחליפה מאשר להתפלל בציבור שלא בכו”ח (דעת נוטה עמ’ רפ”א), אבל בהליכ”ש שם דבר הלכה סקכ”ג חלק ע”ז, וס”ל שאין להפסיד תפילה בציבור משום הכון, וכ”ד האול”צ ח”ב פי”ג סק”ג, אכן כאן הרי עדיף טפי, שהרי אין מדובר בחסרון בגד אלא רק לכלוך בעלמא, והרי כבר התחיל בברכות ק”ש, והרי אם יבטל מתפילתו כעת בשביל זה בודאי תתבטל כל כונתו, אף דלא מיירינן על תפילה שלא בציבור, אלא על המתנה למנין אחר.

אכן נ”ל ראיה ברורה לענינינו שיהיה בזה חסרון בכונה אם היה מפסיק וכעדות השואל, שיוכל להקל בזה, דהנה כתב במשנה ברורה סימן צא ס”ק יב, וז”ל, גם אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין הענטשי”ך כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני [ב”ח], אכן בשו”ת באר משה ח”ד סי’ ל”ט מבואר דאם צריך לזה מחמת הקור שרי דכוונה בתפילה עדיפא, [וגם להחולקים היינו דוקא בכפפות שיש בזה דרך גאוה, עי”ש], וכן השיב הגרח”ק שליט”א דבמקום קר מותר להתפלל עם מעיל, ומ”מ עיקר הנלמד מדברי הבאר משה דכונת התפילה עדיפא, וא”צ להדר בדברים הללו במקום כונה.

[והגם ששם כתב דלמעשה עדיף שיהא ביחידות היינו דוקא שם שניכר לציבור ויש חשש גאוה משא”כ בסתם כתם בבגד].

ומ”מ עיקר ההיתר בזה שהסכמתי שלא יטרח לנקות, נראה ע”פ הגריש”א הנ”ל, ובצירוף מה שעי”ז שיטרח לחפש מנין תתבטל כונתו.

למעשה אפשר להקל בזה בענינינו.

שאלה

{האם מותר לכופף ראשו לשלום קודם התפילה, בלא אמירת שלום בפה.

}

תשובה

ט’ אדר ב’ ע”ד

כתב בש”ע סי’ פ”ט ס”ב, וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו וי”א דכריעה אסורה אפי’ בלא משכים לפתחו.

וכ’ המ”ב (סקי”ג) וכן יש להורות [ב”ח וע”ת] עכ”ל, והנה בב”י לא נזכרה דעה זו, ואדרבה הובאה דעת רי”ו נ”ג ח”ג המתיר בלא משכים לפתחו, ומ”ש הדברי חמודות פ”ב סי’ ו’ סקכ”ט (הוב”ד כשכה”ג סק”ד בהגב”י) להגיה כן בדברי הא”ח שהובאו בב”י, וכן הבאה”ג סק”ז ציין א”ח, אבל המהרי”א והב”י והד”מ שהעתיקו דברי הא”ח לא העתיקוהו כן, וכן בארחות חיים שלפנינו אינו, ולכאורה א”כ היה לפסוק כדעה שודאי נזכרה בפוסקים שמותר, [ובאמת תמוה היאך כ’ הש”ע לשון ‘י”א’ אף שלא הביא הוא ז”ל בב”י דעה כזו].

[וע’ א”ר וא”ז סק”ו מ”ש בבירור דעה זו].

אבל מ”מ כך פסק במ”ב.

ויש לדון איזו כריעה אסורה, דאע”ג דקי”ל שכריעה היא על ברכים (ברכות ל”ד ב’ ומגילה כ”ב ב’), מ”מ משמע דבזה יש לאסור כל כריעה ולא רק כשכורע על ברכים, וכמו במודים שנזכר לשון כריעה (ב”ק ט”ז א’), ולא דבר עמא אלא כריעה בראשו וגופו בלבד, וכמ”ש במ”ב סי’ קי”ג סק”ב, וכן בשאר כריעות כמו כריעה בעושה שלום שנזכר בסי’ קכ”ג ג”כ כורע כמו במודים (בה”ל בסי’ קי”ג ס”ד ד”ה המתפלל), ומיהו יעויין בס’ קצור שו”ע דמשמע שמשוה כריעת מודים לשאר כריעות, אבל מ”מ לא נהוג עלמא הכי, וגם בראשונים שכתבו השחייה דשיתפקקו בסתמא משמע גם במודים, וכתבו כן בפירוש כוונת כריעה (הו”ד בב”י סי’ קי”ג), וכן בתניא הקדמון הביא מתשוה”ג (הו’ במקו”ח שם סק”ה) שבמודים ישחה עד ברכיו לפי שהילד במעי אימו מילה שלו בתוך פיו, ומשמע שאין הכריעה דוקא ברגליו.

וגם בירושלמי (שהובא בכמה ראשונים) גרס, מחזיק אנא טיבותא לראשי דכי מטיא למודים הוא כרע, וממה דלא הזכיר רַגְלַיִם משמע דאין הכריעה בהם.

וכן בב”ק ט”ו איתא שדרו של אדם וכו’ והני מילי דלא כרע במודים, ואם איתא דכריעה על ברכים מה הענין לשדרה, וע”ש בתוס’.

לכך משמע דכריעה כזו בגופו כיון דנחשבת כריעה גבי תפילת שמונ”ע, ה”ה יש להחשיבה ככריעה גבי איסור לכרוע קודם התפילה.

אבל יש לדון בכופף ראשו בלבד שאי”ז כריעה גמורה, אלא רק נענוע ראש לבד, יש לדון בזה אי שרי או לא.

ובש”ע סי’ קי”ג ס”ה כתב, ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו כיון שהרכין ראשו דיו מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו עכ”ל.

ובזקן וחולה גופייהו דחשיב כריעה לגבייהו בשמו”ע לדידהו היכא דמוכחא מילתא שכונתם לכרוע כריעה גמורה, אפשר דיש לחכוך להחמיר בכריעה כזו קודם התפילה, כיון דחשיב ככריעה ונראה ככריעה כיון שמצטערים.

אבל בסתם אדם אין לומר דיש להחמיר מיגו דבזקן וחולה דמהני ודרך לכריעה גבייהו, דהיינו טעמא דמהני גבי זקן וחולה כיון שנכר שרוצים לכרוע, וז”ל הגמ’ בברכות כ”ח ב’, ר’ חנינא אמר כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך, אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע, ופרש”י דמצער נפשיה שהוא ניכר שחפץ לכרוע אלא שהוא מצטער, וכן פי’ בטור סי’ קי”ג, וא”כ מי שאין מצטער אינו בכלל כריעה זו דאדרבה נכר שאינו טורח לכרוע ואינו מקפיד, [ואע”ג דבהג”א פ”ד סי’ כ”א הלשון שהרכין ראשו ומראה כורע, סמיך על פי’ רש”י דכיון שחולה הוא בקל ניכר שרוצה לכרוע].

לפ”ז נראה דלבריא שרוצה לכופף ראשו קודם התפילה לשלום שרי, [ובפרט דכריעה קודם התפילה דאסור בלא משכים לפתחו, לא מצינו לזה שורש להדיא בדברי הראשונים ז”ל, ואדרבה מהם כתבו לא כן וכנ”ל].

אח”ז ראיתי הביאו שכתב בריטב”א מו”ק כ”ז ע”ב הביא בשם הרי”צ גיאות שבזמן שהאבל נפטר מן המנחמים שוחה לנגדם מעט, וכתב הריטב”א ולמדנו מן הפי’ הזה כי האבל מותר לשחות בתוך ז’ כדרך ששוחין נותנים שלום, ואף על פי שיש לדחות דכבוד המנחמים שאני, סברא הוא דלא למימר הכי, דבכה”ג שרי למיעבד אפילו ליחיד, עכ”ל { ועיין שו”ת שלמת חיים, יורה דעה סימן ר”א, שכתב וז”ל, לענין שאלת שלום באבל ר”ל, אם מותר כשאינו אומר בפיו אך מנענע בראש וכדומה לסימן של שאלת שלום.

}.

ומשמע דלענין אבל אין איסור בשחיה כלל, ויל”ע מה יסבור הריטב”א לענין כריעה באופן כללי האם הוי כאמירת שלום או לא, דהנה יש גם דעות בראשונים שמותר לכרוע לגמרי קודם התפילה וכנ”ל, אכן מ”מ לא כתב הריטב”א אלא שוחה מעט, ומשמע דכריעה גמורה אסורה, אלא דשוחה מעט לא חשיבא כריעה.

למעשה נראה שאם כורע בגופו אסור, אבל מותר לנענע בראשו לומר שלום לפני התפילה, למעט כריעה באופן שניכר שרוצה לכרוע כל גופו אלא שאינו יכול, כגון זקן וחולה, בכריעה כזו יש מקום לאסור.