{בס”ד קרית ספר יע”א עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו} שאלה – גרסי’ בפ”ק דסוטה דף י’ א’ גבי תמר ויהודה, ר’ שמואל בר נחמני אמר שנתנה עינים לדבריה (דוגמא ופתח היתר נתנה לעצמה שאין עבירה בדבר, רש”י), כשתבעה אמר ...קרא עוד
{בס”ד קרית ספר יע”א
עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו}
שאלה – גרסי’ בפ”ק דסוטה דף י’ א’ גבי תמר ויהודה, ר’ שמואל בר נחמני אמר שנתנה עינים לדבריה (דוגמא ופתח היתר נתנה לעצמה שאין עבירה בדבר, רש”י), כשתבעה אמר לה שמא נכרית את, אמרה ליה גיורת אני (ואיני גויה וראויה לך, רש”י), שמא אשת איש את אמרה ליה פנויה אני (ומותרת לכל אדם, רש”י), שמא קיבל בך אביך קידושין אמרה ליה יתומה אני (והייתי קטנה והשיאוני אמי ואחיי, ואין נישואין לער ואונן כלום לאסור עליו משום כלתו, ואין זכות לאם ולאחים להשיא קטנה, אלא האב זוכה בה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה (דברים כ”ב), ולהך סברא לאו בתו של שם היתה, שמשנת ששים ליעקב כלו שנותיו של שם, ויעקב כבר היה יותר מבן מאה ועשר, רש”י), שמא טמאה את אמרה ליה טהורה אני (מנדה, רש”י), ע”כ.
א) והקשה הג”ר נועם אלון, חדא, דכיון שלא היו נישואי ער ואונן כלום, א”כ היאך אמר יהודה הוציאוה ותישרף.
תשובה הנה זה פשיטא שלא אמרה לו ליהודה את כל זה דא”כ כבר ידע הכל, ובמקראות מוכח שלא ידע עדיין, אלא דהיא סברה כן בלבה כדי לאמת את דבריה, אבל אפשר דבאמת יהודה לא סבר כמותה, דשמא ס”ל שקודם מ”ת יש דעת לקטן, א”נ דס”ל שהיה לה דעת טפי כמ”ש האחרונים על שמואל הרמתי מה שרצה עלי להענישו, ובגמ’ לא אמרי’ אלא רק מה שהיא היתה סבורה.
ויעויין במהרש”א שהקשה מ”ט פרש”י שלא היתה אסורה מצד כלתו, הרי הוא לא שאל ע”ז, וע”ש, אכן הרש”ש כתב אבל פשוט דרש”י כיון להצדיק גם אותה וכמו שפי’ בד”ה שנתנה עינים עכ”ל, וכנ”ל.
היינו דבין כך ובין כך לא אמרה ליהודה כלום.
וכ”כ בס’ פרחי כהונה וז”ל, הא דהוצרך רש”י לפרש כן אע”פ שיהודה לא נתכוון לזה, שהרי לא הכירה, משום דא”כ תקשה איך הטעתו והכשילתו באיסור כלתו, ולכן כתב רש”י דבאמת לא הטעתו ונתכוונה לומר שאין בנישואי ער ואונן כלום וכו’, עכ”ל.
ב) עוד הקשה הרב הנ”ל דכיון שאמרה לו גיורת אני א”כ אין לה אב, ומ”ט שוב שאל אותה אם קיבל בה אביה קידושין.
תשובה הנה היה קודם מ”ת, ולא מיבעיא אי סבירא לן שנהגו מצוות רק לחומרא, א”כ היה לה ג”כ דין ב”נ לחומרא גם אחרי גירותה, ולא אמרינן בכה”ג גר שנתגייר כקטן שנולד לקולא, אלא אפילו אי ס”ל שהאבות קודם מ”ת היו כישראל גם לקולא, מ”מ מנ”ל דתיהני גירות קודם מ”ת כיון שלא נאמר עדיין כלום, וכן מבואר בתוס’ שבת קל”ה ב’ ד”ה כגון שלא היה טבילה קודם מ”ת, אלא נראה דמה שהקפידו על איסור גירות, היה זה כעין קדושה יתרה שלא לבוא על אשה שאינה מן המודים במלכות שמים, וזה ענין הגרים של אברהם דכתיב ואת הנפש אש עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, והיו לאברהם תלמידים שהיו כופרים בע”ז ומודים במלכות שמים ומקיימים המצוות, וע”ז אמרה שהיא גיורת, משום שנהג יהודה קדושה דלא לנסיב שפחה ועובדת כוכבים דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (עיין יבמות ק’ ב’), אלא רק מאותן הגרים הללו, ומ”מ לא אהני שלא יתפסו בה קידושין שקידשה אביה.
אכן ראיתי בחי’ הגרי”ז בסוטה כאן שייסד שהיה שייך גירות קודם מ”ת והאריך בזה הרבה ע”ש, וצ”ע.
ג) עוד הקשה החכם הנזכר, דאי איתא שלא היתה בתו של שם כמ”ש רש”י, א”כ מ”ט אמר הוציאוה ותשרף, כיון שאינה בת כהן, ואם כן אין עונשה שריפה אלא ב”נ דינו בסיף.
תשובה שמא היה אז צורך הדור שהיו פרוצין בזנות, וב”ד מכין ועונשין שלא מן התורה למען ישמעו ויראו, עי’ יבמות צ’, וביותר ראיתי בפי’ הרשב”ם שכתב, ותשרף – לפי הפשט כך היה מנהגם מאחר זקוקה לייבם עכ”ל.
ורבינו בחיי כתב, וכה משפטם להיות כל אשה מנאפת לשריפה ע”כ, ואח”ז הביא דרשת חז”ל.
וצ”ל דכונת רש”י בסוטה שם דלדעה זו [שאמרה גיורת גיורת אני וכו’], לאו משום שהיתה בתו של שם נשרפה אלא מטעם אחר.
וז”ל הרד”ק הוציאוה למקום שמוציאין הנדונין לשרפה, ותשרף, כי כפי מה שהיו נוהגים היבום היתה להם שומרת יבם כאילו היא אשת איש, והיו דנה { אוצ”ל: ‘דנים’.
}דינה לשריפה אם לא תזכה, אבל לחמיה לא היתה אסורה אם ירצה הוא, כי אחר שהיה היבום להקים זרע למת שוה היה בעיניהם אבי המת או אחיו כי שניהם היו קרובים למת אלא שהיה האח קודם, לפיכך פטרה תמר עצמה ביהודה ע”כ.
וכן מצאתי להדיא שהיה מטעם זה, בס’ דעת זקנים מבעלי התוס’ וז”ל, הוציאוה ותשרף, אמר אפרים מקשאה תמר בתו של שם היתה שהיה כהן ובת כהן שזינתה היא בשריפה, ותימא שלא היו עדים והתראה בדבר, ותירץ הר’ יוסף מארץ ישראל דדור פרוץ היה, לכך חייבוה כדי לעשות סייג לתורה, כדאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין, תניא ר’ אלי’ ב”י אומר, ב”ד מכין ועונשין שלא מן הדין וכו’, וכן יהושע שהרג עכן ומסיק תלמודא דלא עשה בה מעשה אלא כדי לרדות ישראל עכ”ל.
וכעי”ז בהדר זקנים מבעלי התוס’, ואומר ה”ר יוסף איש ירושלם דדור פרוץ הוה ומ”ה דנוה בשריפה כדי שלא ירגילו בדבר וכיוצא בדבר מצינו בסנהדרין מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה והלקוהו ולא מפני שדרכו בכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך ועל כן נקרא בנו הא’ פרץ על שם שדנוה על פריצות הדור עכ”ל.
וז”ל החזקוני, וי”א אפי’ לא היתה בתו של שם דינה היה בשריפה דאינהו סבור הבא על תמר כנעני הוה וכנעני הבא על בת ישראל דמשכה אבתריה בבית דינו של שם גזרו דכתיב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף ואף על פי שלא היה שם קיים מ”מ בית דינו איקרי משום שישבו בדין על גזירתו ע”כ לשונו.
וגם לדעה זו צ”ל דב”ד מכין ועונשין שלא מה”ת.
ומה שהוצרך לכ”ז צ”ל שהיה דוחק לו לחייב מיתה בשומרת יבם שזינתה בכה”ג.
וכתב הרמב”ן וז”ל, ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים אך כמבזה את המלכות ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו לא שיהיה דין הדיוטות כן ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם עכ”ל הרמב”ן, ודבריו אתיין כמין חומר.
וראה עוד בפי’ בעל הטורים עה”ת שהביא כל דברי הרמב”ן וכתב עלה וז”ל, ורבינו יהודא החסיד פירש לא דנה אותה יהודה לשריפה, אלא שישרפו לה רושם בין פניה לסימן שהיא זונה, וכאשר ידע יהודה שהיה ממנו ולא היתה זונה לא עשו לה שום דבר עכ”ל.
וכ”כ בשו”ת הרא”ש כלל י”ח סי’ י”ג כמו שהוא עוד היום בבני ישמעאל שכל זונה שמפקרת עצמה שורפים בחותם של ברזל על מצחה.
א”נ שמא לא היו יכולין מצד המציאות להרגה כדין משום טעם שהיה אז, וקי”ל בסנהדרין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה זו דאפשר להמיתו בכל מיתה, ודוחק.