הלכות פסח

ברמ”א סי’ תנט ס”ג כתב דיש למהר בעשיית המצות (היינו אפי’ אינו שוהה מיל) דיש לחוש שהשהיות מצטרפות או שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ, והנה ממה שחששו שמא יהיה במקום חם ונקטו דיש לעשות טצדקי מחמת זה, א”כ בזמנינו שיש מזגן בודאי שמנהג טוב הוא להדליק המזגן כדי שלא יהיה חשש זה שנמצאים במקום חם, דהרי א”א להמנע שלא יהיה שהיה כל דהוא והרי חזי’ דיש לחשוש שמא נמצאים במקום חם, ברמ”א הנ”ל, ובמקום חם ממש הוא איסור וכמבואר בגמ’ פסחים מב ושו”ע סי’ תנט ס”א שאין לשין בחמה או ביומא דעיבא ואפי’ סמוך לחלון דיש לחוש ליומא דעיבא כמ”ש הרמ”א שם, ושאין לשין קרוב לתנור מחמת זה כמ”ש המחבר שם, ואם העיסה חמה מחמצת מיד כמבואר בשו”ע שם ס”ב, וא”כ יש ליזהר מאותו טעם גופא שלא ילוש במקום חם, ומאחר שעשו כל טצדקי מחמת זה א”כ פשוט שיש עכ”פ הידור להקפיד שהמזגן יהיה דלוק על קור בזמן הלישה כדי שלא לבוא לחשש של מקום חם ושהיה מועטת שהמצה נאסרה מחמת זה.

ואמנם יש מקום לטעון דכוונת הרמ”א לענין שהיה כל דהוא דאין חשש השתא שלש במקום חם דבודאי נזהר בזה אלא החשש הוא שמא ילוש במקום חם ולאו אדעתיה (ע”ד דבריו לענין חלון דיש לחוש ליומא דעיבא ולאו אדעתיה), ולכן יש לתקן שלכתחילה ימנע משום זה אפי’ משהיה כל דהוא, אולם גם אם נפרש בענין זה עדיין שייך להדר גם בהדלקת מזגן מאותו טעם גופא.

והנה חזי’ כמה החמירו במים שלנו וי”א אף בדיעבד וכ”ז כדי שלא ילוש במים חמים, וכן החמירו במים שמצננת בהן ידיה מטעם זה כמבואר בפסחים שם ושו”ע סי’ תנט ס”ג, וכן הזהיר הרמ”א שם ס”ד שלא יתן העריבה שלש בה על גבי כר או כסת או צמר שמתחמם בשעת הלישה, ויל”ע אם היה המזגן מצוי ביד כל אדם כבר בזמן חז”ל אם היו מתקנים כן, אולם נידון זה הוא הלכתא למשיחא, דכל שלא תקנו אין תקנה כזו, אבל הידור וזהירות יש בזה למי שמצוי בידו בקל וכנ”ל.