הגדרה

לענין השאלה שהרי בזמנינו יש עכ"פ בערים גדולות עוברים ושבים כל הלילה, הנה לכאורה מסתבר שעוברים מועטים אינו בכלל דין זה, דהרי גם בגמ' תלו זה ברגלא דתרמודאי, וכן ציינו בזה שבשלה"ג שבת ט ע"א מדה"ר סק"ד כ' בשם הריא"ז ולא עד שתכלה רגל היחידים אלא רגל הרבים, והגראי"ל שגר במיקום מאוד מרכזי כמדומה שהניח שמן שידלק עד השעה 2 לפנות בוקר.

ואולם ציינו עוד דבמאירי שבת כא ע"ב כ' ואחר זמן זה כבר כלה רגל כל אדם מרה"ר ע"כ, ולפום ריהטא הוה משמע דאפי' אחד מעכב.

אולם גם זה אולי יש לדחות דמיירי ברגל קבוע שאינה מהלכת מאז ואילך דבר הלמד מענינו מרגלא דתרמודאי שיש להם טעם ללכת שם משום העצים כדפרש"י וגם המאירי שם כעין זה, ולא אנשים יחידים מזדמנים ואקראיים, דאטו בזמנם לא היה מי שהולך בלילה ועי' סוטה כא ע"א וברכות מג ע"ב.

הענין הוא שמתחייבין כליה כיון שאין יודעין סדרי קילוס של גבוה ולכך נענשים (ראה תוס' חגיגה יג ע"ב ד"ה מזיעתן, ואף שהלשון נטרד הנזכר בתוס' שם אינו בהכרח ביטול גמור כמ"ש בתוס' שם יד ע"א, מ"מ בטלי נזכר בגמ' שם יד ע"א ומתחייבין כליה נזכר בתוס' שם יג ע"ב.

וכן משמע ברבינו בחיי בראשית כח יב שהמלאכים הבטלים לא נשאר מהם.

וע"ע במלבי"ם (שמות כג כ) שהזכיר בשם חז"ל שאותם המלאכים נטבעים בנהר דינור, ויש להוסיף שהלשון נטרדין בגמ' חגיגה שם נזכר באופנים אחרים לעוד שיטות לענין נהר דינור, ובתוס' הנ"ל בדף יג ע"ב נזכר נטרדין לענין המלאכים הללו, ועי' במלבי"ם שם עוד בהרחבה בביאור הענין.

וכן יסד הפייט ביוצר לפ' שקלים (אז ראית וספרת) ומשהם מפארים עוד לא שונים כי בנהר דינור שחים וניתנים.

והנה מאחר שנזכר בגמ' שאותם המלאכים נבראין מנהר דינור א"כ א"ש שכשבטלין חוזרין לשם.