הנה לענין בנותיו הוא מנהגא בעלמא משום כל כבודה ובזה ודאי מותרת לברך אם תרצה, והובא באחרונים, אבל אחר בעלה יל”ע דהנה כתב המשנ”ב שהטעם מה שאשתו אינה מדלקת משום שאשתו כגופו ויל”ע מה מקור דין זה, ולכאורה המקור לזה ממה דא”ר זירא השתא לא צריכנא דמדלקי עלי בגו ביתאי וכו’, ולכאו’ תליא בנידון האם שם הוא פטור הדלקה או איסור הדלקה [בברכה] דאם נימא דהוא פטור ועדיין יכולה להדליק א”כ דיו לבא מן הדין להיות כנידון אע”ג דשם הוא הדלקה במקום אחר וכאן הוא במקומו, ולהלן יתבאר עוד.
והנה במשנ”ב סי’ תרעז הובא הנידון בשו”ע שם ס”א שאכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו צריך להשתתף בפרוטות עם בעה”ב, וכתב שם המשנ”ב שכתב הט”ז בשם המהרש”ל דאם אינו יודע אם מדליקין עליו בביתו מדליק ומברך, ונידון נוסף הביא מהמג”א בשם המהרש”ל שאם לא ידע שמדליקין עליו בביתו ובא אחר שהדליקו מדליק וכתב שדעת המג”א שבזה אין לברך, ומשמע דלא פליג המג”א על המהרש”ל שבמקרה הקודם (שאינו בא לביתו ומדליק מספק שמא לא הדליקו עליו בביתו) אינו מברך.
והנה אף שהמג”א כתב שהדין השני של המהרש”ל אין דבריו מוכרחין ולכן אין לברך, מ”מ לא מצינו שהסכים להדיא עם הדין הראשון של המהרש”ל ואדרבה לא הביאו כלל, ואדרבה אולי ס”ל שבאופן הראשון א”צ להדליק כיון שמסתמא סמך על מי שבבית.
[אבל הוא קצת דחוק דמ”מ יש כאן ספק וכ”ת דס”ל להמג”א כהתה”ד המובא בשעה”צ דמשמעות שיטתו דמצוות הנר רמיא על מי שבבית ולא על מי שחוץ לבית כשיש מאן דהוא בבית א”כ כ”ש דבאופן השני א”צ להדליק כיון דלא היה רמיא עליה וי”ל דמ”מ כשחזר רמיא עליה א”נ מיירי כשלא ידע אם אשתו בבית ובזה לכאו’ לא שייכא סברת התה”ד הנ”ל דמה דאמרי’ דלא רמיא עליה הוא רק כשיש מאן דהוא בבית, דהא כשאין מליקין בביתו בוודאות הרי מחוייב כמבואר בשו”ע שם, וא”כ מה דאמרי’ דלא רמיא עליה הוא בתנאי שיש מאן דהוא בבית].
וקצת דחוק לומר בכוונת המשנ”ב שהמג”א סובר שבאופן השני אין לברך ובאופן הראשון א”צ להדליק כלל, ולשון המשנ”ב שם “ועיין במ”א שדעתו בזה דידליק בלא ברכה”, ואם איתא דזה כוונתו היה לו לפרש דכ”ש שיש לחשוש לסברת המג”א באופן הקודם (שמדליק באכסניא מספק שמא אין מדליקים עליו בביתו) שיש לו לברך.
אבל שוב נמצא דבאמת אין כוונת המג”א לחלוק על המהרש”ל בדין השני וגם אין כוונתו לחלוק על המהרש”ל כלל, דכבר בפנים המהרש”ל כתב שאין דבריו במקרה השני [שאם לא ידע אם מדליקין עליו בביתו מסתמא אינו יוצא] מוכרחין ואע”פ שכתב זה בסגנון אחר מ”מ זה שיעור דבריו שם שאין הדברים ברורים לדינא ולכך לא יברך, וא”כ המג”א העתיק הדברים כמו שהם במהרש”ל בקיצור שאין לסמוך על זה לענין ברכה, וראה גם במחה”ש.
[ולשון המשנ”ב צע”ק בפרט שבהך דיבור גופא הביא גם דברי הט”ז שהעתיק לשון המהרש”ל וא”כ בודאי היה לפניו דברי המהרש”ל].
וא”כ צ”ב למה באמת באופן הראשון משמע במשנ”ב שיכול לברך וכ”ה במהרש”ל, ואילו במקרה השני הביא מהמג”א וכ”ה במהרש”ל שלא לברך כי אין סברא זו מוכרחת.
והי’ מקום לומר דהחילוק בין המקרים הוא מהותי, דבמקרה השני מסתמא לא התכוון להדליק ולא נודע להדיא מה היתה כוונתו ואולי ע”ז כתב המג”א שאין דברי המהרש”ל מוכרחים, אבל במקרה הראשון שמתחילתו בא לימלך ואמרי’ ליה להדליק ואין עוד דבר בלילה זה שעומד להשתנות או להתברר א”כ כבר מחליט בדעתו מתחילת הלילה שאינו מתכוון לצאת בהדלקה שמדליקין עליו בביתו (וכמ”ש המשנ”ב להלן סקט”ו על דברי הרמ”א בס”ג שיובאו להלן דהאופן שיכול שלא לצאת בהדלקת אשתו לדעת הרמ”א הוא אם יתכוון להדיא קודם הדלקתה שלא לצאת בהדלקתה ומשמע שמסתמא יכול לצאת בזה), ובזה יכול להדליק ולברך [ולא עדיף ממהדרין שמדליקין נר לכל אחד ואחד אבל גם אם נימא דאינו בכלל מהדרין ונימא דמהדרין הוא הידור ואינו עיקר המצוה, (ועי’ מש”כ בשו”ת אא”ז הרע”א בזה), מ”מ יכול לומר שאינו יוצא והו”ל כהדליקה חש”ו לגביה דלא עשה ולא כלום דהרי מצוות צריכות כוונה ועכ”פ בכוונה הפכית אינו יכול לצאת ואינו רוצה שאשתו תוציאנו), ולכך לא הזכיר המשנ”ב באופן הראשון שיש צד שאינו יוצא.
וממילא מאחר שאינו יוצא בהדלקת אשתו אם רוצה להדליק בפני עצמו סברא הוא דגם היא יכולה שלא לצאת בהדלקתו (עכ”פ אם תכוון מתחילה בזה) ומאחר דכולה מילתא דאשתו כגופו נלמד מדר’ זירא ועיקר מילתא דר’ זירא מיירי באכסנאי ונתבאר שאינו יוצא באכסנאי בהדלקת אשתו בעל כרחו אם לא ירצה א”כ ה”ה בביתו דלכאו’ אין לנו הוכחה אחרת לזה.
והנה אם נאמר כחילוק זה נמצא דגם אם יודע בוודאות שמדליקין עליו בביתו [ולכאו’ אף אם נמצא בביתו] יכול להדליק, אולם כמו שיתבאר אינו פשוט כלל.
ולפום קושטא שאלה זו גופא (אם יכול הבעל לברך בפני עצמו במקומו כשאשתו מדלקת עליו) תליא באשלי רברבי דבתה”ד סי’ קא כתב דאכסנאי שנפטר בהדלקת אשתו אם ירצה להדליק בפנ”ע יכול לברך ולמד זה מדין מהדרין שכל אחד מדליק וכתב שם דכי היכי שיש הידור בנר לכל א’ בבית א’ ה”נ יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות וכו’ עכ”ל עי”ש [ראה לשונו גם בט”ז סי’ תרעז סק”א], ואילו הב”י חלק ע”ז וכתב שא”א לסמוך ע”ז לענין ברכה והוא כדברי הגדול אחד שהובא בתה”ד שם שחלק ע”ז, והרמ”א בסי’ תרעז ס”ג פסק כדברי התה”ד.
והנה המהרש”ל לא קאמר שיכול לברך הבעל במקומו באכסניא באופן שיודע בוודאות שמדליקין עליו בביתו ואינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו, ואדרבה משמע במהרש”ל דבכה”ג א”א לסמוך על סברא זו שאינו יוצא בהדלקת אשתו [עי”ש בלשונו], אלא המהרש”ל עשה חילוק דין בזה דבמקום ספק אם מדליקין עליו בביתו יכול לברך ובמקום שהיה מסופק אם מדליקין עליו בביתו וחזר אין יכול לברך והטעם המכוון יותר בכוונת המהרש”ל יש לומר דהנה למדנו דהמהרש”ל הוה מספקא ליה אם הוא כהתה”ד שיכול לברך במקומו אף שאשתו מדלקת או כהב”י שאינו יכול לברך [וזה מפורש במהרש”ל דהוה מספקא ליה בזה במה שדן שם לגבי מי שבא בדרך ולא ידע שמדליקין עליו בביתו] וא”כ באופן שמספקא ליה אם מדליקין עליו בביתו מחוייב להדליק מכח ספק ספקא לחומרא וממילא מברך [ואע”ג שפסק המשנ”ב בס”ס קכד דבברכות ל”א ס”ס לחומרא מ”מ אפשר דהמהרש”ל פליג והמשנ”ב פסק כהמהרש”ל ולאו מטעמיה אלא מהטעם שכתבתי לעיל עי”ש, א”נ דאחר שנתחייב בהדלקה מכח ס”ס לחומרא נתחייב גם בברכה וכעין סברא זו כתבתי ליישב קושי’ אחרת לענין ספיה”ע עי”ש במקומו], משא”כ במקום שנתברר שהדליקו עליו בביתו (היינו האופן השני שכבר חזר לביתו וראה שהדליקו שם ורק דאינו ברור לו שהי’ בדעתו שלא לצאת) א”כ אין כאן ס”ס לחומרא אלא רק ספק אם שייך שיהיה בדעתו שלא לצאת בהדלקת אשתו ואפי’ אם תמצי לומר דזה גופא דאמרי’ שמסתמא לא היה בדעתו הוא רק ספק א”א אי”ז ס”ס לחומרא [לחייבו בהדלקה] אלא לקולא [לפוטרו מהדלקה] דשמא לא היה בדעתו מ”מ במהרש”ל שם לא משמע שזה הצד שלא יוכל לברך אלא שהצד דשמא לא תליא בדעתו שלא לברך.
ועדיין לא נתבאר להדיא בהך פלוגתא דהתה”ד והמהרש”ל וסייעתם אם הפלוגתא רק כשהבעל והאשה כ”א מדליק במקום אחר אבל מה הדין כששניהם בבית אחד אם יכולין שניהם להדליק בברכה ולכאו’ להסוברים שכ”א במקום אחר אין יכולין לברך שניהם כ”ש כששניהם במקום אחד שכבר המקום נפטר, ומאידך גיסא יש לומר דאדרבה זהו עיקר המהדרין דבגמ’ וא”כ באמת צ”ע למה לא למד הב”י דינו במכ”ש [ואין לומר דהב”י רק לשיטתו שנהג כהתוס’ שמהדרין מן המהדרין אין מדליקין יותר ממנורה אחת דהרי טעמייהו משום שאין ניכר ואם היה ניכר הי’ בזה פרסומי ניסא במה שכמה מדליקין כדאשכחן נר לכל אחד ואחד במהדרין וכאן הרי כ”א מדליק במקומו ודוחק לומר דמ”מ במהדרין מן המהדרין לא תקנו נר לכ”א ובפרט דהמהרש”ל גופיה הרי מסתמא לא נהג כהתוס’ אלא כמנהג האשכנזים שגם המהדרין מן המהדרין מדליקין כ”א מנורה לחוד].
והנה המשנ”ב להלכה להלן ס”ג סקט”ז משמע דלא סבר כהמהרש”ל במקרה רגיל שאשתו מדלקת ואינו רוצה לצאת [דמשמע שנוטה שם המשנ”ב כהרמ”א בשם התה”ד וסייעתו שיכול לברך ורק יותר טוב לחשוש להמהרש”ל וסייעתו] ועכ”פ המג”א בודאי סבר כהרמ”א להלן, וא”כ מה שכתב המשנ”ב בשם המג”א שלא לברך במקרה שבא לביתו ולא ידע שמדליקין היינו משום שבאמת לא נתכוון להדיא מראש שלא לצאת בהדלקת אשתו וחיישי’ שמסתמא התכוון לצאת אם מדליקים עליו כעין התי’ הזה דלעיל.
[ובזה ניחא למה לא כ’ המשנ”ב שכבר המהרש”ל עצמו כ’ שלא לברך במקרה זה דכאן המג”א נקט כן דלא מטעמיה, והיינו אע”ג דדברי המהרש”ל היו לפני המשנ”ב עכ”פ בט”ז וגם ביאורו של המחה”ש במג”א הי’ לפני המשנ”ב, ויתכן להוסיף עוד דגם המג”א גופיה נתכוון דאין דברי המהרש”ל מוכרחין ואין הכוונה שאין דברי המהרש”ל מוכרחין משום שאינו ברור שיכול להתכוון לא לצאת מאשתו דזה כבר כ’ המהרש”ל עצמו שאינו מוכרח וזה הרי המג”א סובר כהתה”ד שיכול לכוון א”כ מש”כ המג”א שאינו מוכרח הכוונה דמה שכ’ המהרש”ל דמסתמא אין דעתו לצאת באופן זה אינו מוכרח דיש לומר שמספק דעתו לצאת ורק מטעם זה נקט המג”א שאינו מוכרח והשתא א”ש הכל כמין חומר].
והנה המשנ”ב להלן בסעי’ ג’ סקט”ו וסקט”ז דן בדברי הרמ”א שמי שמדליקין עליו בביתו יכול לברך באכסניא וכתב שאין למחות בהמברכים מאחר שכ”כ הרבה אחרונים ויכוון שלא לצאת בהדלקת אשתו (ומשמע שם בסקי”ד כשיש עוד צירוף יכול לסמוך לכתחילה שלא לצאת בהדלקת אשתו ולברך וכן לעיל סק”א מהמקרה הראשון דלעיל משמע שכשיש עוד ספק יכול לסמוך ע”ז לכתחילה דגם המהרש”ל גופיה סמך לכתחילה לברך כשיש עוד צירוף ספק ועכ”פ המשנ”ב דסבר לעיקר שיכול לברך כשיש עוד צירף יכול לברך לכתחילה), ומ”מ יותר טוב לחוש להחולקים ולצאת הברכה מאחר עכ”ד בקיצור.
ויש לדון מה באמת נשתנה בהדלקת אשתו כשהיא בבית יותר מהדלקת הבן במקום אביו דבזה קי”ל שיכול לברך וגם משמע שא”צ לכוון שלא לצאת, ודוחק לומר דכשהיא בבית הוא טפל בהדלקתו להדלקתה [ועי’ בט”ז סק”א דבאמת נראה שתמה בזה על סברת המהרש”ל ובתוך דבריו אכן הזכיר דכ”ש כשהם בב’ מקומות].
ובפמ”ג משב”ז סי’ תרעז סק”א כתב דהוא משום שאשתו כגופו (זה כתב בשם הא”ר סק”ג), וגם שלא תקנו מהדרין בב’ מקומות, והמשנ”ב לעיל בסי’ תרעא הביא הך סברא דאשתו כגופו לענין מי שמדליק עם אשתו במקום אחד שלא תדליק משום שהיא כגופו ואפשר דחשש לסברת הפמ”ג הראשונה לחומרא.
ואף שהמשנ”ב לעיקר ס”ל דהרמ”א בסי’ תרעז ס”ג דאפי’ בב’ מקומות ובאשתו יכול להחמיר ולהדליק מ”מ חשש המשנ”ב לסברא דאשתו כגופו חדא דהרי שם במהדרין לא מיירי כשאינו מתכוון לצאת ואולי באופן זה מודה הרמ”א ועוד דגם הרמ”א מודה שיכולה לצאת מבעלה וכששניהם במקום אחד שאחד מהם מדליק שם אפשר דגם להרמ”א אין כ”כ צורך להחמיר בזה [כיון שיש כאן פרסומי ניסא שלהם בבית וגם דעת התוס’ דאין כ”א מדליק במהדרין מן המהדרין].
אולם פשטות כוונת דברי התה”ד והט”ז דדין מהדרין נר לכל אחד הוא גם באשתו [עי’ היטב בלשונם שכן נראה גם מדברי מר וגם מדברי מר] ולכן לשיטתם משמע שאין כאן ברכה לבטלה, ובפשטות מה שפסק הרמ”א כהתה”ד הוא לכל דבריו אף שדבריו נאמרו בקיצור [וגם מהיכי תיתי לומר דבתוך הבית הוא חמור יותר מבב’ מקומות, דבשלמא לחששא דהב”י והמהרש”ל והפר”ח י”ל דמפרשי להא דר’ זירא לא צריכנא דמדלקי עלי בגו ביתאי הוא מטעם דאשתו כגופו או משום דב’ מקומות אבל הרמ”א דסברא דלא צריכנא הוא פטור ולא חיובא שלא להדליק א”כ אין לו מקור כלל לסברא דאשתו כגופו] וא”כ המשנ”ב הוא דחש להמחמירים בזה.
היוצא מכ”ז דבנותיו שמדליקות אחריו בביתו אין ברכתן לבטלה [אף שיש מנהג שבנות לא ידליקה] ואשתו שמדליקה בביתו דעת כמה פוסקים שאין בזה איסור אם מברכת ועכ”פ שתתכוון קודם שלא לצאת מבעלה אמנם לכתחילה ראוי לחוש להמחמירים שאשתו כגופו ושלא תדליק.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 111
מק"ט התשובה הוא: 146060 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/146060
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.