במשנ”ב סי’ רמב סק”ד הביא בשם הספר חסידים סי’ תתסו לענין מאכל שהביאו לו לשבת שלא יאכלנו בחול.
וציין המשנ”ב שם לדברי השו”ע סי’ תרצד ס”ב לענין מגבת פורים שהעני יכול לשנותם אבל הביא שגם בזה יש מחמירים (והיינו שיטת הטור שם).
ובפשוטו כוונת המשנ”ב לומר דדברי הס”ח תליין בפלוגתא דהטור והשו”ע או יש לומר מעין זה עכ”פ בכוונתו דלענין פורים הפלוגתא היא אם הוא כמו שבת או לא, והמבואר מזה דהמשנ”ב סבר שדברי הספר חסידים הם מהנהגה ולא מדינא.
אבל אינו מוכרח שזו כוונתו, דהיה מקום לטעון דהתם בצדקה מיירי שנגבה לצורך עני שיהיו לו צרכי פורים ממש, דשם חמיר כיון דמשנה מצדקה ממה שנדב האדם ויש בזה חשש של שינוי מעות מצוה דאינו בעלים על המצוה שניתנו המעות לצרכן, כיון שהוא כלול בנדרו או בנדבתו שנדר או שנדב במעות הצדקה שאמר, אבל במתנה גרידא לא, ורק המשנ”ב ציין דלפי השו”ע שמקל שם בצדקה ולא הזכיר דעכ”פ לכתחילה יש להחמיר בזה א”כ כ”ש שסובר השו”ע דלכתחילה א”צ להחמיר בניד”ד עכ”פ בפורים אבל להמחמירים אין ראי’.
וממילא יש מקום לטעון דאמנם הספר חסידים סבר לכל הפחות כהטור אבל הטור שמא לא סבר כהספר חסידים דשמא רק דוקא בצדקה הדין כן לשיטתו.
ומאידך גיסא גם לפי צד זה יש מקום לומר שהוא כעין נדרי מצוה ואז אין חילוק אם ניתן דרך צדקה או ניתן דרך נדרי מצוה ואז יהיה איסור לשנותו.
אולם במקור הדברים דהטור בגמ’ בב”מ עח ע”ב מבואר דאי”ז מטעם נדר צדקה אלא מטעם מעביר על דעתו של בעה”ב, ולפי המבואר שם דלמאן דאמר מעביר על דעתו של בעה”ב נקרא גזלן בכל גווני יש איסור להעביר ממה שקיבל מבעה”ב להסוברים כן, רק דלפ”ז יוצא דלפי הב”י ורמ”א בסי’ רצד שלא פסקו כר’ מאיר בב”מ שם יהיה מותר וכמו שהעיר המשנ”ב בסי’ רמב.
א”כ הטור וב”י ורמ”א בפשוטו נחלקו אם הלכה כר’ מאיר בב”מ שם או לא (עי”ש בב”י) והלכה כב”י ורמ”א וממילא דברי הספר חסידים פליגי על הב”י ורמ”א או דקאמר רק לפנים משורת הדין או שהוא דין מיוחד בשבת.
ומלשון המשנ”ב בסי’ רמב (דאחר שהביא דברי הס”ח לא כ’ דהשו”ע חולק אלא רק כ’ ועי’ בשו”ע וכו’, ויש מקום ללמוד דאין הכונה שחולק, וגם ממה שסיים אולם גם שם יש מחמירים משמע דר”ל דגם שם יש שמחמירים כמו שהחמיר הס”ח כאן למרות שיש ש”שם” לא החמירו) משמע דבשבת יותר פשוט להחמיר (ואולי משום דבצדקה לאידך גיסא דבלאו הכי מקיים מצוה גם אם לא ישתמש העני למצוה משא”כ במתנה לעשיר עיקר המצוה יקיים רק אם יעשה העשיר מצוה, ועי’ חו”מ סי’ רד), אם כי אינו מוכרח בלשונו די”ל דר”ל שגם שם אין ראיה נגד הס”ח כיון שגם שם יש מחמירים בזה.
ויש להוסיף עוד דבסי’ תרצד לא הביא להדיא המשנ”ב דעת הטור שם, ואולי יש ללמוד מזה דלא חש לדעת הטור דמחמיר בזה מדינא ורק בהל’ שבת הביא דברי הספר חסידים מטעם דבשבת יותר פשוט להחמיר מטעם הנ”ל או מצד דהספר חסידים לא מיירי מצד הדין משא”כ הטור דהחמיר בזה מצד הדין אין הלכה כמותו.
אולם החו”י סי’ רלב נקט להלכה כדעת הטור דמחמיר בזה, ונקט שהספר חסידים אזיל כדעת הטור, ומבואר בדבריו שנקט שהאיסור הוא מדינא, אבל לא נקט כן מצד נדרי מצוה אלא מצד מעביר על דעתו של בעה”ב דניחא ליה לאיניש דלתעביד מצוה בממוניה ואינו רוצה שישנו את מה שנותן לדבר שאינו מצוה.
וכן הובאו דברי החו”י הנ”ל בהגהות הר”מ אריק על הספר חסידים שם וכך נקט בפשיטות, וכן הובאו דברי החו”י בשו”ת דברי יציב סי’ קמג דהספר חסידים אזיל בדעת הטור המחמיר בסי’ תרצד.
ונחזור לדעת הטור דלעיל דפשטות שיטת הטור שמחמיר בזה משום שפסק כר’ מאיר שכל המעביר על דעתו של בה”ב נקרא גזלן כמו שנתבאר לעיל, וכך יתכן שלמד הב”י בדעתו באו”ח סי’ תרצד, אבל יש מקום ללמוד שיטת הטור בעוד אופן שפסק כשאר התירוצים והדחיות בגמ’ שם שהברייתות המובאים שם הם גם להסוברים שמעביר על דעתו של בעה”ב לא נקרא גזלן.
והנה ברבינו יונה בס’ היראה סי’ רפב כתב ג”כ דעני שקיבל ליקח חלוק לא יקח טלית וכיו”ב ולפי המבואר בב”מ שם למסקנא זה לר’ מאיר דמעביר על דעתו של בעה”ב, ואם נימא דהטור והס”ח פסקו כר’ מאיר א”כ יש לומר דגם רבינו יונה פסק כר’ מאיר, אולם יש לומר באופן אחר דרבינו פסק כאידך תירוצא בגמ’ שם דיש בזה חשד וסבר דסברא הוא ואינו רק לשיטת ר’ מאיר [ומ”מ אם נימא הכי צ”ע למה דינים אלו שנזכרו בגמ’ שם נשנו רק ע”י ר’ מאיר הסובר שכל המעביר וכו’ ועכ”פ ברייתא זו של שינוי חלוק וטלית דמוכחא בגמ’ דר’ מאיר קאמר לה א”כ למה רק ר’ מאיר קאמר לה ולא החולקים ולמה ר’ מאיר הוצרך לטעם דנקרא גזלן, ומיהו אי משום טענה זו האחרונה יש לדחות דבגזלן ודאי חמיר יותר לענין דיעבד ושעה”ד].
והנה רבינו יונה ע”כ לא מיירי מצד נדרי צדקה או נדרי מצוה דהרי חלוק וטלית היינו הך לענין צדקה.
ובאמת גם בטור ובס”ח א”א ליישב שהוא מדין נדרי צדקה או נדרי מצוה, דא”כ למה לא תירצו בגמ’ שם שהוא מצד זה.
אבל להספר חסידים יש מקום ליישב דאה”נ הוא מצד נדרי צדקה רק דאינו מעיקר הדין אלא הנהגה בלבד ולכן לא תירצו תירוץ זה בגמ’ שם כיון דבגמ’ שם מייתי ברייתא דאסר ליה מעיקר הדין.
אולם בשו”ת דברי יציב שם ציין לדברי השו”ע חו”מ ריש סי’ שנט דבירושלמי אוסר ממידת חסידות לגזול דבר דליכא מאן דקפיד ותלה דברי הספר חסידים ורבינו יונה בדברי הירושלמי הללו.
אולם יש מקום לחלק בין דברי הירושלמי לכאן, דהרי בירושלמי שם מיירי בדבר שהוא ביד בעה”ב וברשות בעה”ב ובזה קאמר דמידת חסידות שלא לגזול אבל כאן מיירי שהוא כבר ברשותו של זה שמשתמש ומאידך גיסא יש חילוק להיפך כמו שיתבאר.
ויש לדון האם הקפידא בזה דוקא כשאמרו לו בפה, והנה אם נימא דהוא מצד מעביר על דעתו של בעה”ב א”כ גם היכא דמוכחא מילתא לפי הענין הוא ג”כ בכלל זה, וה”ה אם נימא דהוא מצד מעביר על דעתו של בעה”ב ממידת חסידות [דע”כ רבינו יונה כך סובר שאינו מצד נדר צדקה שהרי הזכיר חלוק וטלית א”כ סובר שנקרא גזלן מן הדין או ממידת חסידות] ה”ה דהוא ג”כ בכלל זה.
אבל אם מוכחא מילתא שאינו מתכוון להקפיד דוקא באופן זה א”כ ממ”נ אין קפידא.
וכן אם נימא דאי”ז ממש מעביר על דעתו של בעה”ב כיון שודאי יסכים (כמו שדימה הדברי יציב לחו”מ שם) ורק משום שא”א לעשות כנגד מה שאמר, א”כ כיון שלא אמר לו בפה וגם לא אכפת ליה א”כ מאיזה טעם יש לאסור דהרי לא שאל ולא אמר ולא התנה וגם אין אומדן דעת שמקפיד בזה, וממ”נ אפי’ אם ניזיל בתר דעתו אף שלא אמר להדיא א”כ בדעתו הא ידעי’ דאינו מקפיד.
אבל אם הוא כעין נדר דמצוה א”כ היכא דמוכחא מילתא שאינו מקפיד לא, כשהוא במחשבה ולא בדיבור אפשר דתליא בפלוגתת הראשונים והפוסקים בכ”מ האם במחשבה בלבד יש חלות לדרי מצוה (ועי’ מה שהביא המשנ”ב בסי’ תרצד ס”ב ובעוד מקומות כגון בקבלת תענית, ועי’ בספר כל נדרי שהאריך בדעות בזה) אבל כבר נתבאר שלכאורה ע”פ הגמ’ בב”מ שם אין צד כזה שהוא מצד נדר מצוה אבל עי’ להלן.
ומ”מ לכל הצדדים היכא שעכ”פ לא אמר ואינו מקפיד שיהיה דוקא לצורך זה אע”פ שיש אומדנא ששלח למטרה מסויימת אין בזה חשש איסור כיון שגם לא אמר וגם לא הקפיד.
(ויש לציין דלא תמיד מוכחא מילתא שכוונת הנותן שיאכלוהו דוקא בחג השבועות דלפעמים הוא לסימנא בעלמא וכמו שמצוי שמשלחים משלחי מנות קודם פורים לדורון לסימנא בעלמא, וגם בלא זה אם לא אמר להדיא שהוא לשבת יש מקום לטעון דבסתמא רצונו שהמקבל ינהג בזה כפי הבנתו).
ובחו”י שם כתב יותר מזה דמ”מ לפי המנהג דשולחים לת”ח מעות ואומרים לו דרך כבוד לקנות מהם יין או דג חשוב לשבת או י”ט דהואיל דהמנהג לומר כך דרך דורון וכבוד ואין דרך להקפיד לא הוי קפידה וכו’, עי”ש שהאריך בזה.
ובמנחת שבת סי’ עב סקל”ג ואשל אברהם מבוטשאטש סי’ רמב כתבו דאם לא פירש שהוא לשבת אין לחשוש, ומסתמא מיירי באופן דאין אומדנא שיש קפידא בזה, ולא הוצרכו לפרש, וכנראה לא סברו דהחשש מצד אומדנא דמעביר על דעתו של בעה”ב אלא מצד אמירתו כהצדדים דלקמן שהוא מטעם אמירתו ולא מטעם אומדנא, אולם החוט שני נקט שהוא מטעם דעת הבעה”ב (ואם ירצה ליישב דבריהם כשיטתו יישב דאומדנא ואמירה היינו הך ור”ל דאם יש אומדנא או אמירה אסור ואם אין אומדנא או אמירה שרי, ועי’ עוד לעיל ולהלן בכ”ז).
ולולא דברי האחרונים בזה היה מקום לומר דבאמת להלכה אין איסור מעיקר הדין לשנות מדבר לדבר דאפי’ מצדקה לצדקה לעני מותר לשנות וכמו שפסק הרמ”א בסי’ תרצד ס”ב והמשנ”ב שם וכ”ה בב”י שם [ובשו”ע לא מיירי על העני עצמו] וכמו שהראה בב”י שם דכן דעת הרי”ף והרא”ש, רק דמשום מידת חסידות אין לשנות בזה וכמו שיבואר.
ויש מקום לומר דהטור והספר חסידים ורבינו יונה ג’ עניינים הם, דהטור מיירי מדינא (ואז יש לפרשו דפסק כר’ מאיר או שפסק כאידך תירוצא בגמ’ וכדלעיל), אבל הב”י והרמ”א והמשנ”ב פסקו שלא כמותו וכמשנ”ת.
והספר חסידים לא מיירי מדינא וגם לא מצד מעביר על דעתו של בעה”ב אלא דלכתחילה אין ראוי לחזור בו ממה שייחד לשבת, דהרי יש מצוה לייחד מנה יפה לשבת משום זכור את יום השבת (עי’ ביצה טז ע”א ובמכילתא פ’ יתרו וברמב”ן עה”ת ס”פ יתרו, והבאתי בחיבורי איפת צדק על המכילתא דרשב”י שם, ועי’ במשנ”ב סי’ רנ סק”ב), וכמובן שאם מבטל את הייחוד מבטל את המצוה ומונע אותה מלהתקיים.
ואי נמי יש לומר דהוא כעין נדרי מצוה שנדר הנותן לתת ויש לקיים מחשבתו, ואף שאינו נדר מצוה ממש כיון שהנדר הוא במה שייתן לחבירו ואינו יכול לנדור על חבירו מ”מ לכתחילה כך צורת הדבר שיש לסייע ביד חבירו לקיים המצוה בדבר שנהנה בו.
ואע”ג דמוכח מהגמ’ שם שאין נדר כזה מדלא מתרצי’ תירוץ כזה יש ליישב בקל דהרי הגמ’ שם מיירי בנותן לעני א”כ קיים מצוה ממ”נ אבל כאן מיירי בנותן לבעה”ב עשיר והרי לא קיים צדקה במתנתו (וכמ”ש השו”ע דבעשיר שאמר שיתן לעשיר מתנה חוזר בו מעיקר דינא עכ”פ במתנה מרובה משא”כ באמר שיתן לעני דהו”ל נדרי צדקה) וכן יש ליישב דהגמ’ שם מיירי מאיסורא ולא ממידת חסידות וטעם זה של הס”ח הוא ממידנת חסידות.
[ולפי מה שציינתי לעיל דיש קצת משמעות במשנ”ב דהמקרה בס”ח חמיר מהמקרה בטור ניחא לפי ב’ טעמים אלו שנמצא שטעם הס”ח אינו שייך במקרה של הטור בין אם הוא מצד זכור את יום השבת ובין אם הוא מצד שהוא כעין נדרי מצוה.
ויש לציין עוד דהמשנ”ב לא הזכיר האומדנא של החו”י שא”צ לעשות כמו שאמרו לו מכיון שנהוג שאין בזה קפידא אע”ג שדברי החו”י הם סברא פשוטה והטעם כנ”ל דלאו בקפידא תליא מילתא.
ומאידך יש מקום לומר דהחומרא לגבי שבת אי”ז מטעם דשבת חמירא אלא מטעם דהס”ח לגבי שבת מיירי ממידת חסידות והשו”ע לגבי פורים מיירי מדינא].
ולפ”ז גם אם חבירו מרשהו לשנותו אחר הנתינה יוצא שאין ראוי ג”כ, אבל אם נימא דהוא מצד שיזכה את חבירו במצוה על ידי שמקיים מצוותו (כעין דברי החו”י הנ”ל) א”כ מהני מחילה בזה אחר מתנה.
ואילו רבינו יונה מיירי אכן מצד מעביר על דעתו של בעה”ב, אבל אין הכרח דפסק כר’ מאיר, וגם אין הכרח שהוא מטעם הך ירושלמי דלעיל דוקא, (דהירושלמי מיירי באופן שיש מעליותא לחד גיסא שודאי אינו מקפיד וריעותא לאידך גיסא שהחפץ ברשות בעה”ב, אבל כאן יש מעליותא וריעותא להיפך), אלא סבר רבינו יונה דאין ראוי מצד ההגיון הפשוט לעשות היפך רצון בעה”ב במה שקיבל ממנו, הגם דמדינא אין איסור למאי דקי”ל בב”מ שם דלא כר”מ, דעד כאן לא פליגי אלא מצד הדינא אם נקרא גזלן אבל לכתחילה לכו”ע אינו ראוי להעביר על דעתו של בעה”ב (ויש לציין להא דחולין שלא יתן לבנו של בעה”ב וכו’), ורבינו יונה לא מיירי במצוה שצריך לעשות כבקשת בעה”ב אלא אפי’ בדבר הרשות שצריך שלא להעביר על דעתו של בעה”ב.
[ולפי מה שהוכחתי בתשובה אחרת מהרבה מקומות דרבינו יונה בספר היראה ושע”ת חשש גם לדעות שאינן עיקר להלכה א”כ יש ליישב בקל דמאחר שיש פוסקים כר”מ כמ”ש רבינו ירוחם הוב’ בב”י סי’ תרצד, א”כ יש לומר דחשש לדעות אלו רבינו יונה וגם אפשר דאיהו גופיה פסק כן].
ובניד”ד אם נימא דאין כאן איסור מן הדין אלא הנהגה בעלמא, דהיינו שגם באופן שחבירו אמר לו להדיא שיאכלנו בחג השבועות ואכלו קודם לכן לאו איסורא קעבד ולאו עבריינא מקרי, והנה גם אם היה כאן איסור נדר היה מהני לזה התרה ואם היה מקח אפשר דהוה מהני לזה חזרה (מדין מקח טעות) ואם היה הקדש הוה מהני לזה שאלה, והשתא כיון שהוא הנהגה בעלמא א”כ גם שאלת חכם אין צריך כיון דלא בא לכלל איסור.
בכל הנ”ל יש להעיר דבאופן שתחת חג השבועות יאכל המאכלים בשבת שהוא צורך מצוה ג”כ הוא קל יותר, כיון שמעביר על דעת בעה”ב לצורך מצוה שבחלק מהאופנים אין איסור כמבואר בקצה”ח סי’ רסב סק”א (והרחבתי בדברי הקצה”ח בתשובה ד”ה בכור פדה את עצמו ושכח ולא שילם למוכר וכו’), אבל הקצה”ח לא מיירי באופן שחיסר ממון במצוה דלא רמיא עליה, כמבואר להדיא בדבריו, וממילא אין ראיה ברורה דלא דמי להא דלשנות מחלוק לטלית דשם שניהם הוא מצדקה לצדקה אע”ג דלגבי העני אינה מצוה מ”מ לבעה”ב הוא מצוה עכ”פ אין ראיה לחלק בין נידון זה לנידון זה, אבל בחו”י סי’ רלב נקט דהקפידא במגבת פורים הוא שיעשה העני מצוה בממונו ולא יקנה רצועה לסנדלו ומבואר בסוף דבריו שם דאם רוצה לשנות ממצוה למצוה תליא מה משנה כגון דאורייתא ודרבנן עי”ש.
וגם להחו”י יש לדון דבמקום שיודע שנתן לו המאכל רק לשם חביבות או הכרת הטוב, ולא דלתעביד מצוה בממוניה אם גם בזה סובר דיש קפידא, דמחד גיסא יש לומר דכאן לא שייכא סברא זו, ומ”מ יש לומר דעם כל החביבות ניחא ליה דלתעביד מצוה בממוניה וממילא המשנה עובר על דעת בעה”ב.
ויש להוסיף בכל הנ”ל דבאופן שמטריח על המקבל ליקח עמו למקום אחר אפשר דיש אומדנא נוספת שאין דעת המקבל לזה.
הדברים דלעיל מתחילתן לסופן משלימין זא”ז ואין סדר למשנה.
דינים היוצאים:
א) מי שאינו מקפיד בזה מאחר דאין קפידא לפי הענין והמנהג לדעת החו”י אינו עובר איסור ועל זה סומכין מי שאינו מקפיד בזה.
ב) הכרעת הפוסקים הב”י בשם הרי”ף והרא”ש והרמ”א ומשנ”ב דאין איסור מעיקר הדין למקבל לשנות מדעת בעה”ב עכ”פ במעות פורים.
ג) לפי הדיוק בלשון המשנ”ב יש מקום לטעון דבשבת יש יותר מקום להחמיר מבפורים אם משום זכור את יום השבת ואם משום דגבי צדקה שמקיים הנותן צדקה בלאו הכי הוא קל יותר.
ד) גם לאחר דיוק דברי המשנ”ב יש מקום לטעון דדברי הספר חסידים לגבי שבת אינם מעיקר הדין מאחר דבגמ’ לגבי פורים יוצא שמותר ואין גמ’ להדיא לאסור בשבת (ועי’ לעיל בדעת המשנ”ב עוד).
ה) הרוצה לחשוש לדעת הטור והחו”י ואינו רוצה להסתמך על אומדנא להתיר יכול לשנות משבועות לשבת.
ו) במקרה שלא אמר להדיא שהוא לשבת וגם יש אומדנא שאינו מקפיד הדר דינא לכל הצדדים דאין בזה קפידא.
ז) במקרה שיש טירחא למקבל ליקח עמו למקום אחר יש לצרף הדברים לאומדנא שאין רצון הנותן להטריח עליו.
מק"ט התשובה הוא: 129414 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/129414
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.