יש לשים לב שהרבה פעמים האינטואציה מבוססת על מאורעות ושינויים שאדם מרגיש, וכמה שהאדם חכם יותר גם האינטואציה שלו משגת יותר באופן זה, כמו שמצינו ברב ששת במעשה דההוא צדוקי בפרק הרואה, ועי’ בגטין סח ע”א אמר ליה רב חסדא לרב ששת מנא הוה ידע מר, אמר ליה חדא דנחר לי מר ועוד דפסק לי ינוקא פסוקא ועוד דחשידי עבדי דלא מעלו ע”כ, וגם לפעמים כאשר אדם מרגיש משהו בלא שהוא מסביר את הרגשתו אם ינסה לחשוב מה גרם לו להרגשה הוא יוכל לפעמים למצוא את הגורם להרגשה, ובכל כה”ג יש לומר דלא חשיב ניחוש דהרי זה בודאי שתת המודע של האדם מעבד כמויות מידע וניסיון שהאדם אינו מעבד במודע ותת המודע שומר את האדם בכמה פעמים מאסונות על ידי זה כשמרגיש שדבר אינו כשורה.
וגם כאשר אין האדם יכול להצביע על הגורם להרגשה אולי יש קצת סמך לענין האינטואיציה בגמ’ במגילה ג ע”א דאע”ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי, ולכן כשחרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא (דניאל י, ז), וכן בגמ’ בב”ק ב ע”ב אדם אית ליה מזלא, עי”ש ברש”י, ויש מקום לפרש דכיון דאית ליה מזלא לכך מזלו שומרהו מליפול ברעה.
אבל צע”ק דא”כ נמצא שבניחוש אם תולה עשיית הדבר באירוע פלוני לעשות או לא לעשות עובר בניחוש (ולחלק מהפוסקים דוקא כשמוציא בפה), ומאידך כאשר תולה הדבר באינטואיציה שלו שעושה או לא עושה דבר פלוני מחמת שכך מרגיש באינטואיציה אינו עובר בזה איסור, ומהיכי תיתי לה.
ואולי כדפרש”י שהרגשת האדם הוא מחמת המלאך ממילא לא חשיב ניחוש ויל”ע דברמב”ן עה”ת גבי תמים תהיה מבואר דעתידות ששומעים משרי מעלה הוא ג”כ בכלל רצון התורה שלא ידרשו בהם, ויש לומר כמ”ש בתשובות הרשב”א המיוחסות להרמב”ן ופסקו הרמ”א בריש סי’ קעט דגם דברים שאין רצון התורה שידרשו בהם מ”מ אחר שגונב לאזניהם שמועה מפי העוסקים בדברים אלו (כגון חוזים בכוכבים) צריך למיחש לזה והביא לזה בבהגר”א שם הרבה ראיות.
וכאשר אדם עושה לפי הרגשת האינטואיציה בלבו הוא יותר קל דלפי איזה פוסקים איסור ניחוש הוא רק כשאומר בפיו כמו שהרחבתי בזה בתשובה על קלפי טארוט.
ומ”מ כשאדם מאמין שהוא מתחבר לאינטואיציה על ידי ריכוז וכיו”ב יש בזה בעיית הקוסם לפי מה שתיארוהו הרמב”ם והחינוך.
מק"ט התשובה הוא: 121207 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/121207