ברכת נר חנוכה באכסנאי

איתא בשבת כ”ג א’, א”ר זירא מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי עכ”ל, הקשה הג”ר יצחק שורץ (ר”מ דסלבודקא) דמשמע דאף לכתחילה יכול לצאת בכך וא”צ לצאת בעצמו, מדנהג הכי ר”ז, ולכאורה צ”ע דמ”מ הברכות לא שמע ולא יצא ידי מצות הברכה.

ובשלמא לשיטות דאף כשהדליקו עליו בביתו יכול לברך על הראיה א”ש דהברכות לא יפסיד, [ובברכת המצות להדליק וכו’, לא הוי חיוב ברכה מצד עצמו כמו שעשה נסים ושהחינו], אבל לשיטות דאם מדליקין עליו בביתו אינו מברך על הראיה, וכ”פ בטוש”ע, א”כ מפסיד הברכות, דבברכות אינו יוצא עכ”ל.

תשובה גם אם נימא דחשיב שאינו יוצא בברכות, מ”מ לק”מ, דהרי אף שישנה מצוה בברכה, ונוטל שכרו משלם ע”ז, מ”מ אפשר דאין מהדרין ע”ז, וכדאשכחן בנר של מוצ”ש שאין מהדרין עליו כדרך שמהדרין על המצות כמ”ש בברכות נ”ג, אע”ג שיכול להרויח ברכה עי”ז, וכ”ש ר”ז שתורתו אומנתו, ולא היה לו חיוב אלא מצד הנר חנוכה אבל השתא אינו מחוייב בברכה כיון שאינו מדליק, ועדיפא ליה שיוכל לעסוק בתורה בזמן זה, ולא גרע מכל מצוה שיכולה לעשות ע”י אחרים דאין מבטלין ת”ת ע”ז כמ”ש במו”ק בדף ט’.

ושמא כונת הרב הנ”ל למ”ש המ”ב בסי’ תרע”ה סק”ט בשם הפמ”ג שיש למשלח לצאת בברכה, וז”ל, אשה מדלקת, פי’ בעד כל בני ביתה, ואפילו איש יכול לעשות אותה שליח להוציאו אם עומדין בשעה שמדלקת ושומעין הברכה, ובדיעבד אם לא ענו אמן על הברכה ג”כ יצאו, וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת שם ושומעת הברכה, לא בע”א ע”כ,.

ומשמע שיש חיוב נפרד עליו לצאת בברכת ההדלקה, וע”ז קשה דהרי ר”ז לא יצא בברכה.

אכן יש לעיין במה דמשמע דפשיטא ליה להשואל דחיוב הברכה הנ”ל הנזכרת במ”ב בשם הפמ”ג, זהו מצד חיובא דרמיא על המשלח הבעה”ב, אבל י”ל עוד דאי”ז מצד זה, אלא הוא אופן שיוכל לחייב את השליח בברכה, דבלא זה הו”ל ברכה לבטלה, וכדי שיוכל לברך צריך שיעמוד שם המשלח.

ובאמת צ”ב מה נשתנית מצוה זו דלא סגי שהשליח יברך לעצמו, דבשאר מצות כגון מעקה ומזוזה הברכה על השליח בלבד.

ועיין בזה בשו”ת מנחת שלמה (ח”ב סי’ נ”ו אות ב’) שהוא מצד חובת גברא על הבית, וכ”נ במג”א סי’ תרע”ו סק”ד בשם הב”ח שכתב, מ”כ אדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה, אבל בענין אחר אין לברך כיון שהמצוה מוטל על גוף האדם ע”כ.

ואפשר דבאופן שיכול המשלח לברך כגון שהוא ג”כ מבני הבית [ובנד”ד אשתו היא, שהיא ג”כ כגופו כמ”ש המ”ב לעיל ע”ז], וכן ראיתי בשם הגריש”א (שבות יצחק נר שבת פ”י סק”א) דאם אין המשלח יכול לשמוע את הברכה, בכה”ג ידליק השליח בביתו ויכוין בברכתו לפטור את ההדלקה שיעשה אח”כ בביתו של המשלח.

ואף שפשטות דברי המ”ב הנ”ל שכתב ‘לא בענין אחר’, יתכן להיות משמע דבלא זה אינו יוצא יד”ח, אכן זה אינו, דבהדיא כתב המ”ב סי’ תרע”ז סק”ב כי מדינא כשאשתו מדלקת נר חנוכה בביתו הוא יוצא ידי חובתו בהדלקתה אף שהוא במקום רחוק מביתו וא”צ שוב להשתתף אפילו בפריטי עכ”ל המ”ב שם, וא”כ מ”ש לעיל ‘לא בענין אחר’ ר”ל דבענין אחר לא יוכל לברך הברכה.

ויש להבין לפ”ז מ”ש בס’ פסקי שמועות הל’ חנוכה עמ’ קכ”ה בשם בעל החוט שני, שאם הדליק ובירך ב’ הברכות ולאח”כ שלחו חבירו להדליק עבורו, יברך שוב ב’ הברכות עכ”ד, וצ”ל דמיירי כשחבירו שומע וכמו שנזכר לעיל בדברי המ”ב.

ויעויין בשבט הלוי ח”ח סי’ קנ”ט מש”כ על יסוד דברי הב”ח הנ”ל, דיש ב’ דינים בהדלקה חובת הגוף וחובת הבית ע”ש בארוכה, ודעתו דעמידת המשלח אינה מצד חובת הגוף של ההדלקה, דבזה ודאי מהני שליחות אף שלא בפניו ככל שליחות שבתורה, אלא שכאן יש מצוה גם על גוף האדם, והיא מצות ההודאה בברכת שעשה נסים שהיא באה מצד הראיה, ובזה מהני דהו”ל שומע כעונה ע”ש, וכתב בתו”ד וז”ל, והרי ידוע דאיכא בראשונים דעות דס”ל דאם אדם נמצא במקום שאין חייב להדליק כלל וגם לא נמצא בסביבה שלו נרות חנוכה כדי שיכול לברך על הראיה שחייב להדליק כדי לגרום עכ”פ ראית הנ”ח ולהודות על הנס בברכה ע”כ, ולפי דבריו י”ל דר”ז היה לו נרות אחרות לברך על הראיה, וגם להסוברים דא”א לברך על הראיה כשמדליקין בביתו [עיין במ”ב סי’ תרע”ו], שמא לפ”ז יהני ג”כ כשישמע ממקום שהוא שם מי שיוציאנו בברכה זו.

וכמ”ש בשו”ע סי’ תרע”ז שאם נמצא במקום שאין מדליקין אע”פ שמדליקין עליו בביתו מברך, וכתב הרמ”א בשם המרדכי שהוא מצד החיוב לראות את הנרות.

ואפשר נמי דכל מה שהמשלח צריך שיוציאוהו אינו נכון להפוטרין אותו מברכת הראיה, ויעויין בנו”כ (הובא במ”ב סקי”ד) שתמהו ע”ד השו”ע דלעיל בסי’ תרע”ו פסק השו”ע דהרואה מברך רק אם לא הדליקו עליו בביתו, ופסק שם המ”ב למעשה שאין לנהוג כן להדליק בברכה, אא”כ יאמר שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו.

וכל זה ע”כ מיירי כשלא שמע המשלח הברכה, דאל”כ הרי כבר ראה נרות, וגם דא”כ הוי סגי ליה להמ”ב למימר שלא ישמע ברכות, ופשוט.

ומה שאכסנאי צריך לשמוע הברכות כמ”ש בסי’ תרע”ז סק”ד, לדברי השה”ל א”ש דזהו חיוב מצד ההודאה שלו, [אבל אי נימא דזהו רק היכי תמצי לברך לא א”ש לכאורה מה שהאכסנאי צריך לשמוע הברכות, ומיהו י”ל דאי”ז חיוב כאן, ור”ז העדיף ללמוד בזמן זה וכנ”ל].

מק"ט התשובה הוא: 119351 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/119351