שקית או קרטון או מעטפה חד פעמיים שאורזים בה ספר לצרכי משלוח וכיו"ב האם האריזה חייבת בגניזה

בשו"ע (או"ח סי' מב ס"ג) מבואר דצר ביה ולא אזמניה לעולם אינו תופס קדושה, והיינו שכלי שהניח בו ד"ת ולא נתכוון לייחדו לעולם אין בו קדושה, ולכן בניד"ד אין בו קדושה.

ואע"פ שהביא במשנ"ב שם סקי"ב פלוגתא האם בסתמא הו"ל הזמנה או לא, מ"מ בנידון דידן דמוכחא מילתא ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, שכן אין אדם מייחד קרטון חד פעמי או שקית חד פעמית לספר לעולם, ממילא נראה שנחשב כמו שלא אזמניה לעולם.

ויעוי' במשנ"ב שם סקי"א שדן בב' אופנים שלא פירש להדיא, האחד לענין טלית שאם עשוי גם לטלית יכול בעת הצורך ליתן בו הסידור דהו"ל כאילו התנה, והשני לענין אנשים שרגילים להכניס דברים לתיק התפילין דיש ללמד עליהם כאילו התנו.

אולם בענייננו כיון שהיא רגילות של כל העולם שלא שומרים אריזה חד פעמית לעולם ממילא קיל יותר מהמקרה של אנשים שרגילים להכניס לתיק התפילין, כיון שכאן הוא רגילות קבועה של כל העולם, והו"ל כצר ביה על דעת לפנותו עי' בביאור הלכה שם ד"ה סודר, (וגם אם נימא דעצם הצרירה חשיב הזמנה בסתמא מ"מ ההזמנה לא היתה אלא להניח שם התפילין על דעת לפנותו, וכ"ש שהמשנ"ב הכריע בסקי"ד שאפי' אזמניה לעולם וצר ביה אחר כך מ"מ אם בשעת הצרירה פירש שהוא על דעת לשנותו לא נאסר), ובפרט שכאן יש לצרף דעות הסוברים במשנ"ב סקי"ב דאזמניה בסתמא לא חשיב כאזמניה לעולם שהוא דעת רוב הפוסקים כמבואר בבה"ל שם שכן דעת הא"ר והחו"י (וכן הוא בחו"י שם בפנים שכן נ"ל) וכך פשטות דינא דשו"ע שמקורו במרדכי וברמב"ן כמבואר בב"י שנאסר רק אם הזמינו לעולם ומשמע דבעי' דעת לאוסרו לעולם ולא בסתמא (ועי' בד"מ בשם הר"ן ואפשר דליכא למשמע מינה לענייננו וק"ל), וגם בדעת הגר"א שהחמיר המשנ"ב אינו מפורש בדברי הגר"א להדיא ואף המשנ"ב גופיה נקט רק שמשמע כן בדעת הגר"א, ושמא אולי יש צד לומר לאידך גיסא דהגר"א רק דימה ענין זה של מי שאינו מייחד לעולם כמי שעשה תנאי אבל לא נחית להגדרה אם בסתמא חשיב לעולם או לא, ובכמה סוגיות דנו לגבי כמה דינים בהגדרת סתמא מה דינו.

ועוד חשבתי דגם מה שהביא המשנ"ב בשם הגר"א להחמיר באזמניה בסתמא דחשיב כלעולם, אפשר דלא מיירי בסתמא שהכניס ולא אזמניה כלל, אלא באופן דאזמניה לתפילין רק לא אזמניה לעולם, (ובאופן שהעשיה היתה לתפילין שבזה החמיר המשנ"ב היינו משום שבעשי' התכוון לתפילין שהוא חמור יותר כמ"ש בסקי"ד).

ובזה מיושב גם מה שהכריע המשנ"ב לעיל מינה (בסק"י ובבה"ל ד"ה סודר) שלא להחמיר באזמניה רק במחשבה ולא בדיבור, ולפי דברינו השתא הם ב' נידונים על אזמניה במחשבה ועל אזמניה בסתמא, דאילו אם נימא דהגר"א מחמיר אפי' בלא אזמניה כלל היה להבה"ל לציינו דלדידיה כ"ש דיהני במחשבה, אבל השתא עדיין יש לומר דבמחשבה לא מהני להגר"א כיון שלא היתה הזמנה מעלייתא כלל ולא החמיר הגר"א אלא בהזמנה שלא נתפרשה אם היא לעולם או לא.

ובאמת היה מקום להעמיד דברי הגר"א שמחמיר בסתמא משום שהיה כאן מחשבה סתמית בזמן שצרר בו התפילין ומחשבה בזמן צרירת התפילין נקט הבה"ל שם להחמיר בו כמו דיבור שלא בזמן צרירת התפילין, אבל דחוק להעמיד כן, דהרי לגבי אזמניה בסתמא הביא המשנ"ב ב' הדעות ולא הכריע, ולמה לא הזכיר דלפי הכרעתו לענין מחשבה יוצא להקל בניד"ד.

דהרי אם הגר"א מחמיר בצר ביה בסתמא כמו בהזמנה בדיבור בסתמא שלא בשעת צרירה [להכרעת הבה"ל שאזמניה שלא בדעת צרירה צריך דיבור כדי לאסור] יוצא דלא כהכרעת המשנ"ב שיש להקל אם אזמניה במחשבה בלבד שלא בשעת צרירה, דהרי אינו שייך במציאות שיהיה צרירה שלא בסתמא בבן דעת כדי שיישאר אחר כך מותר, א"כ משמע שצרירה בסתמא לא אוסר בלא שהיה לכה"פ הזמנה במחשבה בסתמא (דהיינו שחשב שיהיה הדבר מיועד להנחת התפילין ולא חשב אם הוא לעולם או לא) בשעת צרירה שאז יאסור לדעת הגר"א.

אבל באמת צ"ע מה הוא המקרה של הנחה בהזמנה בסתמא במחשבה ומה הוא המקרה של הנחה שלא בהזמנה בסתמא, וזה באמת דחוק מאוד לפי הנ"ל, דהרי בסתמא כל אחד שמכניס תפילין לסודר לא שייך שיהיה לכה"פ הזמנה במחשבה בסתמא שהסודר יהיו התפילין מונחות בו, ואפשר דשלא בהזמנה הכוונה באקראי בעלמא, והזמנה בסתמא הכונה בקביעות, וכעי"ז מבואר במשנ"ב בסוף הסי' סקכ"ד עי"ש.

נמצא לפ"ז שהמכניס לתוך שקית חד פעמית ספר לצורך משלוח וכיו"ב הוא אקראי בעלמא ואין כאן קדושה כלל.