שאלות על הל' לה"ר ובביאור הגמ' בברכות

שאלה

שלו' וברכה אל מע"כ שליט"א.

הערב, יומ"ד רבא של רבינו הק' בעל חפץ חיים זי"ע, נתקשיתי לענ"ד בהבנה בספרו הקדוש, ואשמח אם יוכל כב' להאיר עיני, וזכותו הק' תגן עלינו אמן.

בכלל ב'- דין לשון הרע באפי תלתא הלכה ט' כתב רבינו, דכל ההיתר דאפי תלתא הוא בהאמירה כמות שהיא, אבל להוסיף תיבה או להטעים הדבר בפני השומע זה ודאי אסור בכל גונא וכו' דבזה מוכח שמקבל דבר זה לאמת וזה אסור לכו"ע בכל גוני וגו'.

ולכאו' יל"ד, דהרי אפי' לא הוסיף ולא הטעים, בזה שמספר זה לאחר זה כבר ניכר שמקבל את הלשה"ר, ומה הוספת מילה או הטעמה מוכיחה יותר שמקבל דבר זה לאמת, וכי אם לא הוסיף או לא הטעים לא מוכח שקיבל זה לאמת?

ועוד שם בהמשך על אדם שעשה רע בנעוריו וכו' כתב בסוה"ד דלא שייך בזה הכלל של אפי תלתא אף שדבר זה מפורסם בפי כל אחרי שע"פ אמת אין עליו שום גנאי בזה וכו'.

ולכאו' יל"ד, דאם אין עליו שום גנאי בזה, מה איסור לשה"ר בזה [וא"ת דיכול לגרום לו נזק אלהבא, נימא דמיירי דל"ש בזה] ולפעמים אפי' אדרבה, אדם זה ראוי לשבח ולהערכה שנטש חיי שעה ובחר בחיי עולם ושבח הוא לו.

ובענין אחר.

בגמ' ברכות ד' ב' לגבי תפילת ערבית- אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וכו'.

מ"ט נקטי' בית הכנסת ולא בית המדרש דזהו מקום הלימוד.

[ואת"ל דסיפא קאי ומתפלל וכו' עדיין צ"ע]

ברכה והצלחה כוח"ט וכט"ס

***

התשובות בקצרה

א.

יתכן שמדובר באופן שאומר שכך שמע ממאן דהוא שאירע כך, ולא שאומר שידוע לו שזה אירע.

ב.

אסור לספר בגנות אדם גם אם הדבר נחשב כגנאי רק בעיני האנשים אף שבאמת אינו גנאי.

ג.

מכיון שהוא עומד להתפלל שם בבית הכנסת, לכן הוא לומד באותו המקום לפני התפילה, וראה בהרחבה בפנים התשובה.

תשובה

בע"ה כ"ד אלול ע"ו

א.

י"ל דמיירי באופן שאומר שכך אמרו לו, ובאופן כזה אם מוסיף על הדברים נראה שמחזיק מהדברים, אבל אם אינו מוסיף על הדברים אי"ז אלא סיפור דברים שכך פלוני אמר ולא שודאי הוא כך.

ומ"מ אין כונת החפץ חיים שלא לכלול באיסור גם באופן שלא אמר באופן זה, אלא רק ר"ל שבאופן הזה יש יותר משמעות שמחזק דבריו אם מוסיף פרטים.

ב.

כוונת הח"ח שלפי האמת אין בזה שום גנאי, אבל אצל בני אדם יש בזה גנאי, ואין כל האנשים מסתכלים על הצד הטוב שעזב את מעשיו, ומכיון ואצל בני אדם יש בזה גנאי א"א לספר.

דס"ל להח"ח שהתירא דאפי תלתא הוא בתנאי שהדבר אירע שאם הדבר לא אירע אין התירא דאפי תלתא, וכמו"כ יש תנאי שהאדם עומד במצב זה עדיין, ואם האדם אינו עומד בזה עדיין הרי זה כאילו מספרים עליו דבר שאינו מיוחס לו מכיון שבהסתכלות בני האדם גם מי שחזר בו אח"כ יש לו פגם.

ויש לדמות זה למשל למי שאוכל מאכל שאנשים מאוד מתעבים אותו, אך הוא אוהב מאכל זה, ובעיני בני אדם זה מעורר גיחוך לאכול מאכל זה, ממילא מי שיספר עליו שאכל מאכל זה עובר באיסור לה"ר, אף שבאמת אין בזה שום חשש של איסור, ויתכן שאדרבה הנ"ל מכוין לשם שמים לבריאות גופו, מ"מ מכיון שזה מעורר גיחוך וזלזול הו"ל לה"ר, וע"ז הדרך אפשר לדמות זה להרבה דברים.

ג.

יתכן שגם בזמנם – כמו שהוא בזמנינו כעי"ז – אמנם מקום המיועד רק לתורה נקרא בהמ"ד, אבל מקום המיועד גם לתורה וגם לתפילה נקרא בהכנ"ס, ולכן מקום זה שמיועד גם לקרות או לשנות וגם להתפלל נקרא בהכנ"ס.

ולשון המאירי, מעתה מי שבא מן השדה לא יאמר אלך לביתי ואוכל מעט או אשתה מעט או אישן מעט ואח"כ אתפלל שמא ימשך ותתבטל המצוה אלא ילך לבית הכנסת יקרא או ישנה עד שיגיע זמן ק"ש וכשיגיע זמנה יקרא ויתפלל וילך ויאכל וכו', היינו שהוא כבר בבהנ"ס כדי להתפלל, אלא שרוצה לקרות ולשנות עד שתתחיל התפילה.

ואע"פ שמשמע באחרונים שלא היה בערב ממש, עי' בב"ח סי' תל"א לתירוץ הראשון, ובמג"א סי' רל"ב סק"ח, וכ"כ בדעת תורה למהרש"ם או"ח סי' רל"ח דמיירי קודם שהגיע זמן ק"ש, וכן מבואר בשו"ת ויחי יעקב חאו"ח סי' ט', מ"מ הרי מדובר שממתין לבינתים באותו המקום עד התפילה.

וביותר – דהנה אם אדם רוצה לקרות ולשנות בבהכנ"ס תבוא עליו ברכה, אבל אם אדם הולך לבהמ"ד כדי להתפלל, זה לא יתכן שהרי צריך מנין עשרה כדי להתפלל, ועכ"פ לכתחילה, ולכן אינו הולך לבהמ"ד כדי להתפלל, משום שאין שם מנין של עשרה שמתפללים שם, ולכן שפיר אם רוצה גם לשנות וגם להתפלל הולך לבהמ"ד, [ובגמ' ספ"ג דמו"ק דף כ"ט א' משמע שהת"ח הולכים מבהכנ"ס לבהמ"ד כדי ללמוד שם, אבל אי"ז קושיא, דדוקא ת"ח שכל קביעותן בתורה הולכים למקום מיוחד בשביל זה, אבל אדם הבא מן השדה ורוצה לשנות קצת יכול לעשות כן בבהכנ"ס, ופוק חזי מה המציאות בכל זה].

ועוד נראה הטעם מה שצריך שיקרא וישנה דוקא בבהכנ"ס ולא בבית המדרש ולא בשום מקו"א, דהנה הב"ח (או"ח סי' תלא) הביא מש"כ מהרי"ו בהל' פסח שאסור לעשות מלאכה וללמוד תורה קודם ק"ש ותפילת ערבית, והקשה עליו הב"ח מהגמ' דידן דמבואר דאם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה ואח"כ קורא ק"ש ומתפלל.

ותירץ הב"ח בב' אופנים, אופן א' די"ל דכאן מיירי קודם שהגיע זמן ק"ש וכמש"כ ברבינו יונה ולכן שרי, ועוד כתב הב"ח לחלק דדוקא כשהולך לבהכ"נ התירו, דליכא למיחש שמא יטרד בלימודו וישכח לקרות ק"ש ולהתפלל שהרי ע"כ הוא בא לביתו לאכול ולישן, אבל בביתו אסור לו ללמוד וכו' וכן נ"ל עיקר.

ע"כ.

וע"ש במג"א סי' רל"ב סק"ח, שחולק על תי' השני של הב"ח, אבל מ"מ לתירוץ השני של הב"ח הנ"ל מובן מ"ט צריך שישנה דוקא שם בבהכנ"ס שעומד להתפלל שם ולא במקום אחר.

וכן בשו"ת אלף המגן (סי' יח) האריך ליישב ד' הב"ח, שמותר ללמוד לפני ק"ש ותפלת ערבית אם לומד בבהכ"נ, ולא אסר מהרי"ו ללמוד אלא ביחיד שרגיל להתפלל תמיד בבהכ"נ, ובפעם ההיא לא התפלל בביהכ"נ, לכן אסור לו ללמוד שמא ישכח, אבל בבהכ"נ או יחיד שמתפלל לעולם בביתו, מותר לו ללמוד קודם ק"ש ותפלת ערבית ע"כ.

עוד אפשר ליישב לפי מה שכתב במשנה ברורה (סי' רלה ס"ק יז) דמלשון הגמ' כאן מוכח, דיש מצוה ללמוד לפני אמירת ק"ש בערבית "אם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש" וכו' ע"כ.

והטעם הוא כדי לעמוד בתילה מתוך ד"ת כמ"ש בירושלמי ריש ברכות ועי' בגמ' ברכות דף ל"א ר"פ אין עומדין, וגם הגר"א בביאורו כתב הטעם שקורין ק"ש שוב עם הברכות למי שכבר קרא אותה קודם לכן הוא גם מטעם הירושלמי הנ"ל והובא במ"ב לעיל.

ולפ"ז מובן מ"ט נאמר שקורא ושנה בבהכ"נ, כדי שיעמוד בתפילה מתוך ד"ת.

בכבוד רב

***

מק"ט התשובה הוא: 119071 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/119071