הנה בשו"ע ומשנ"ב ובה"ל ריש סי' צב מבואר דאם בדק עצמו קודם התפילה ולא היה צריך לנקביו כיון שהתחיל בהיתר יכול לסיים התפילה גם אם נתעורר לו תאוה באמצע תפילתו, וה"ה אפי' היה צריך קצת לנקביו אלא שהיה יכול להעמיד עצמו עד פרסה בדיעבד א"צ לחזור ולהתפלל, אבל יש לדון באופן שאמנם עכשיו לא היה צריך לנקביו כלל אבל ידע שיצטרך לנקביו תוך שיעור ד' מילין כגון שאכל ושתה הרבה או שיש לו חולי מעיים, האם חשיב כמו שעמד להתפלל וידע שיצטרך תוך שיעור ד' מילין או לא.
והנה מחד גיסא יש ללמוד מהמשנ"ב כיון שהטעם בזה משום דהתחיל בהיתר (ע"ע בבה"ל ריש ס"ב בדעת השו"ע) והרי זה כמתפלל ומעבירים לפניו מ"ר להמתירים (ע"ש בשם הרשב"א) א"כ התחיל בהיתר היינו דוקא שידע שיוכל עכשיו להמתין ד' מילין, דהמתפלל ויודע שיעבירו לפניו מ"ר אפשר שאינו בכלל הנידון שם, ומאידך גיסא יש לטעון דהגדרת התחיל בהיתר הוא כל שאינו צריך עכשיו לנקביו בשיעור שאינו יכול להעמיד פרסה, אבל אין הכרח לזה, והוא גם צע"ק כנ"ל.
ובמשנ"ב סק"ד כתב דאם בהתחלת התפילה שיער שיכל להעמיד עצמו שיעור פרסה אז אפי' אחר התפילה עשה צרכיו יצא בדיעבד, וציין שם לבה"ל, ובבה"ל שם מבואר דבא לאפוקי מהצד שהיה מקום לומר דכיון שעשה צרכיו מיד וא"כ בודאי שהיה צואה במעיו בזמן התפילה א"כ נימא דלא יצא (עי"ש למה היה צד לומר כן), קמ"ל.
ולכאורה הו"ל להמשנ"ב לומר יותר מזה דאפי' הוצרך לנקביו באופן שלא היה יכול להעמיד פרסה תוך כדי התפילה ג"כ יצא (ולא נראה שכ"ז כלול בדבריו של המשנ"ב).
ועוד יעוי' בבה"ל בשם רע"א בשם הגינת ורדים דמי שכשיושב יוכל להעמיד עצמו פרסה ואם יהלך לא יוכל אזלי' בתר כמו שהוא מהלך, וצע"ק דהרי מהלך הוא גורם לעצמו שלא יוכל להעמיד והרי עכשיו יכול להעמיד עצמו, דבכמה מקומות בגמ' מוכח דמהלך מצריך עצמו, וא"כ אולי יש ללמוד מזה דגם אם יצטרך אח"כ חשיב, ומיהו יש לומר דאי"ז ראיה ברורה, דיש לומר דכל זה כלול בשיעור שצריך להעמיד עצמו ד' מילין כשהוא מהלך, אבל אכתי צ"ע דלכאורה כ"ש אם יצטרך בלא הילוך כלל ולא יוכל להעמיד עצמו ד' מילין (ואכתי יש מקום לחלק בין צריך קצת כבר לבין עכשיו עדיין אינו צריך כלל).
ובמשנ"ב סק"ה נזכר דבאופן שצריך קצת עכשיו לכתחילה לא יתפלל אף שיכול להעמיד עצמו ד' מילין (והוא ע"פ השו"ע שם בס"א) אבל לענ"ד אין להוכיח מדבריו דאם אינו צריך עכשיו יתפלל אפי' אם יצטרך אחר כך ולא יוכל להעמיד עצמו, אלא המשנ"ב בא לומר דאפי' שיכול להעמיד עצמו ד' מילין מ"מ לא יתפלל כיון שצריך קצת עכשיו אבל אם אינו יכול להעמיד עצמו ד' מילין בזה לא מיירי המשנ"ב כלל, ואכתי יתכן דבזה אסור אפי' השתא קודם התפילה אינו צריך כל.
ואפי' באופן שגם אינו צריך עכשיו וגם כשיצטרך יוכל להעמיד עצמו ד' מילין אבל יודע שיצטרך תוך התפילה עדיין איני יודע אם פוטר המשנ"ב באופן זה לכתחילה לבדוק עצמו דיש מקום לומר דאורחא דמילתא נקט.
ובאמת כ"כ בספר פתחי תשובה על השו"ע שם ס"א דאפי' שעכשיו אינו צריך כלל וכשיצטרך יודע שיוכל להעמיד עצמו ד' מילין מ"מ כיון שיודע שיצטרך באמצע התפילה הלכך לכתחילה עליו לנקות עצמו לכתחילה קודם התפילה.
ומאידך גיסא במקור חיים (קיצור הלכות שם ס"א) כתב דמי ששתה משקה המשלשל ויודע שתוך פרסה יצטרך לנקביו (ובפשטות הכונה שלא יוכל להעמיד עצמו פרסה דלענין זה נזכר שיעור פרסה בניד"ד) רק שעכשיו אינו צריך כלל מותר להתפלל.
ואולי יש לחלק בין צורך טבעי לצורך שאינו טבעי וגם יש לטעון דמשקה המשלשל יכול לקחת זמן שיעבור זמן תפילה ולא יתפלל הלכך עדיף דיעבד מלא כלום, עי' במשנ"ב סי' פ סק"ד בשם שו"ת רמ"א סי' צח קולא מעין זה מענין לענין על מי שאינו יכול להישמר מהפיח.
וגם העיר בספר משנה אחרונה דבמקור חיים גופיה אינו ברור דמיירי גם באופן שיודע שתוך התפילה ממש יצטרך עכ"ד (אם כי לענ"ד יש מקום לומר דהמקור חיים מיירי עכ"פ באופן שהוא מסופק שאולי יצטרך דהרי אינו יכול לדעת בדיוק לגמרי שיצטרך תוך פרסה ולא כשמסיים תפילתו).
ויש מקום להסתפק ולהעלות צד דאולי גם המקור חיים וגם הפתחי תשובה מסכימים דצריך לפנות עצמו עכשיו מה שיכול ויותר מזה אינו מחוייב.
ויעוי' בלשון המשנ"ב סי' צב סק"ח שקודם התפלה בדק עצמו או שלא היה צריך לנקביו כלל לכך אף על פי שאח"כ נתעורר אפילו לגדולים אינו רשאי להפסיק באמצע עכ"ל, ואולי באמת מה שהביא המשנ"ב ב' אופנים הללו דאם בדק עצמו הוא פוטר יותר (ונפק"מ בזה בניד"ד אלא שיש כאן רמז בלבד זכר לדבר) ויל"ע.
וכעי"ז מצאתי בשם הגרח"ק (אישי ישראל פרק י הערה מג) לענין חולי מעים שיפנה עצמו ויותר מזה אינו מחוייב אף אם יודע שיצטרך (וסמך בזה על דינא דשו"ת הרמ"א הנ"ל).
אם כי באמת אין הכרח לומר כן לא בדעת המקור חיים ולא בדעת הפתחי תשובה, אלא דאם נימא כן מיישב שאין כאן פלוגתא, וילע"ע בזה.
ובמשנ"ב סי' ב סק"ז כתב בזה"ל מי ששותה סם המשלשל דיש בדעתו מתחלה לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם ע"כ י"א דלא יברך כ"א אחר גמר ההוצאה וי"א דיברך בכל פעם והמנהג כסברא אחרונה אך בשלשול חזק שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית אסור לברך כדלקמן סימן צ"ב שאפי' בד"ת אסור [ש"ת] עכ"ל המשנ"ב.
ויל"ע מה הגדר במש"כ שמיד יצטרך לפנות שנית שבזה אסור לברך, דלכאורה לא מיירי שעכשיו כבר צריך, אלא שמרגיש שמיד יצטרך בלשון עתיד, ואם כן מה הוא הגדר של שיעור הזמן שיודע שאם יצטרך בזמן זה אסור, ובאמת אם נעיין בסי' צב שציין המשנ"ב (בסי' ז) לשם, נתבאר שם דהשיעור שאסור אפי' בד"ת הוא אם אין יכול להעמיד עצמו פרסה (עי' בסי' צב ס"א בשו"ע ומשנ"ב), ממילא בזה מיירי המשנ"ב שם בסי' ב סק"ז דבזה אסור.
וקצ"ע שהובא בשם הגרח"ק שיינברג (תפילה כהלכתה מכתבים בסוה"ס עמ' תקלח) ללמוד מדברי המשנ"ב שם בסי' ז להיתר.
ואולי יש לומר דמ"ש המשנ"ב שם שמרגיש שמיד יצטרך לפנות היינו דאף שאינו מרגיש שעכשיו צריך אלא רק מרגיש שאחר כך יצטרך מכל מקום עכ"פ מרגיש בגופו שמיד אחר כך יצטרך והגרח"פ מקל רק באופן שעכשיו אינו מרגיש אפי' לא זה אלא רק יודע בידיעה בעלמא, ומשמע ליה להגרח"פ דהאופן שהמשנ"ב מקל שמברך בכל פעם הוא אפי' באופן זה שיודע בידיעה שיצטרך אחר כך כל עוד שאינו יודע כן בהרגשה (ואף שאין מפורש כן במשנ"ב אפשר שלמד כן מהדיוק או שמסברא למד כן דמסתמא אין המשנ"ב מיירי לכתחילה באופן שיש הפסק כ"כ גדול של ד' מילין בין הוצאה להוצאה).
ועדיין צ"ע מה שלמד מדין זה גם תפילה דשמא בתפילה החמירו יותר דהרי בתפילה בדיעבד חמור יותר עי' במשנ"ב סי' צב ס"א.
מק"ט התשובה הוא: 125464 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125464