במשנ”ב סי’ א סק”ח התיר לומר מודה אני בידים מטונפות והטעם כתב משום שאין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי.
וזהו דלא כהאוסרים (והאוסרים הם היעב”ץ בסידורו, ודעה ראשונה בקיצור של”ה מס’ חולין בהג”ה ענייני נט”י שחרית, ודעת היש אומרים בספר עבודת הקודש להחיד”א א’ א’, ועי’ בספר מאיר עוז על המשנ”ב שם מש”כ בחקירת דעת היעב”ץ והיש אומרים בחיד”א באיזה אופן אסרו, ועי”ש מה שהביא לדייק מרבינו יונה שיהרהר בלבו וכו’ ואינו מוכרח דהרי בזמן רבינו יונה עדיין לא נהגו במודה אני, שהוא מבעל סדר היום, וממילא לא חייב שם אלא להרהר בלב אבל אפשר דבפה עדיף).
ועי’ להגרח”ק בדעת נוטה ח”א תשובה יז שהתיר לומר מודה אני גם כשצריך לנקביו, ולגבי מקום הטינופת כתב שם דמעיקר הדין שרי אך מי שיכול להשתמט מזה עדיף, ומ”מ יוצא דלדעתו בשעת הדחק אין איסור.
ועי’ בספר צדיק כתמר יפרח עמ’ ה’ מה שהובא שם כעי”ז בשם הגראי”ל שיכול לומר תפילה בלא שם כשהוא בבית הכסא כשיש לו צער מחמת עצירות המעים, דהו”ל כשעת הדחק, ואין איסור בכה”ג (ולגבי תפילה שאינה נצרכת דוקא שם נהג לומר בלב ולא בפה).
ובשו”ת ארץ צבי סי’ נב כתב ג”כ להתיר לומר מודה אני במקום הטינופת וזהו דלא כמנחת אהרן כלל א’ סק”ה, ומה שהביא שם דמדומי ראיה (כלשונו) מאיסור אמירת פסוקים בבית הטבילה לא זכיתי להבין כוונתו דהרי פסוקים אסור לומר גם בידיים מטונפות וכאן הותר, וכמו”כ הרב מנחת אהרן גופיה התיר להרהר מודה אני במקום הטינופת אע”ג דפסוקים אסור להרהר, וכנראה שאינו ממש ראיה אלא זכר לדבר ועדיין צ”ע.
ולפ”ז ה”ה בענייננו עכ”פ שיש לו צער ופחד והוא בבהכ”ס יכול לומר מלבו דברי תחנונים בלא הזכרת השם.
לגבי תחינות שתקנו חכמים ופיוטים בלא שם הוא יותר חשש לאומרם בבהכ”ס, אף אם אין בהם שמות ופסוקים וכיו”ב, דיש שהצריכום גניזה (עי’ בספר גנזי הקודש מה שהביא דעות בזה), ולכך יותר טוב שינסח תחינה מלבו.
ומה שבמודה אני הקילו יש לומר כיון דמעיקרא נתקן והונהג לאמרו בידים מטונפות (וגם דבמשנ”ב סוף סי’ ד כתב דעכשיו שבית הצואר פתוח הידים מטונפות בשעת שינה מ”מ נראה דגם בזמן קדום מזה לא היה מן הנמנע שיהיו הידים בחזקת מטונפות), ושאני קצת מפיוטים.
ובספר מאיר עוז על המשנ”ב שם הביא שמועה בשם הגרח”ק שחכך בדעתו שלא לומר מודה אני במקום מטונף, ומ”מ נתבאר דלא סבר כן מעיקר הדין אלא מחומרא בעלמא וכמשנ”ת ונתבאר ע”פ הגראי”ל שיש לחלק בין מקום שיש צורך עכשיו לשאר מקומות.
וכן כתב הגרח”ק שמי שלא אמר מודה אני ונזכר בבית הכסא יאמר שם (פתחי חיים עמ’ מה) ועי”ש בדברי הרהמ”ח שכתב הטעם שהוא כדי שלא ישכח, והיינו טעמא דכיון שקבלוהו עלייהו אמירה זו כעין חובה א”כ יש בזה צורך שלא ישכח לאומרו שם ולכן יכול להקל ולאומרו כעיקר הדין.
יש לציין דבבה”ל ריש סי’ קצא בשם הט”ז כתב דלא יעסוק בדבר אחר כשמברך ואפי’ עוסק במצוה וחזי’ דהזהירות הנצרכת בכבוד הוא אפי’ במצוה ומסתמא שכ”ש שלכתחילה לא יעשה המצוה דוקא במקום המטונף (ועי’ דעת נוטה שם) וכאן הוא בתחינה ויש לדון אם דומה אבל מ”מ לכתחילה יש מקום לומר דהוא בכלל זה.
ומ”מ גם הרב מנחת אהרן שהחמיר במודה אני צל”ע אם החמיר גם בתחינה דעיקר מה שהזכיר שם לגבי מודה אני הוא משום שהוא שבח, וגם הגרח”ק שהחמיר לכתחילה בשבח אפשר דבקשה הוא קצת קל מזה, ואמנם בשבח יותר שייך הסברא דהקריבהו נא לפחתך (עי’ סוכה נ ע”א) משא”כ בקשות הם צורך האדם, וקרי להו חיי שעה בפ”ק דשבת י ע”א, וגם יש לדון מה סבר המנחת אהרן בנוסח שאינו קבוע במנהג ושלא נתקן והונהג על ידי גדולים כמו מודה אני שהוא נוסח קבוע והוא מנהג קבוע ונתקן והונהג ע”י גדולים, ופשטות לשונו נראה דבגלל השבח.
ועי’ במשנ”ב סי’ פה סק”ה דפשוט דמותר אדם להתבונן בבה”כ בגודל שפלותו ושבסופו יחזור כולו להיות עפר רימה ותולעה ואין נאה לו הגאוה עכ”ל, ומ”מ אינו דומה ממש לניד”ד שמדבר נוכח פני ה’ ובענייני מעלה.
השלמה לענין תפילה בבית הכסא בזמן אזעקה
לענין תפילה בבהכ”ס שהתיר הגראי”ל לצורך גדול, העירוני דמ”מ יש גם איסור דיבור בבהכ”ס, והשבתי דאיסור זה הוא מהלכות דרך ארץ ומצינו בכ”מ שהותר לצורך גדול, כגון משום סכנתא בפ”ט דברכות ושם לא מיירי בפקו”נ אלא במקום חשש חולי, וכן דינא דנשים מספרות בבית הכסא והובא גם במשנ”ב וההיתר בזה הוא ג”כ לצורך משום ייחוד (ומה שתקנו תקנה בזה לדידי הוא רבותא שאפי’ שאינו מנהג דרך ארץ לא חשו ותקנו תקנה קבועה כנגד זה משום צורך דייחוד) וחזי’ מזה דלצורך גדול לא הקפידו בזה, וה”ה בענייננו.
אולם ברמב”ם פ”ה מהל’ דעות ה”ו כתב דלא ידבר אפי’ לצורך גדול אם כי גם שם בכל הענין לא מיירי אלא בהנהגות הת”ח ולא בדיני איסור והיתר, וכמובן דבמקום צורך גדול שאינו נדחה הוא נידון חדש (וצל”ע על איזה צורך גדול מדובר דהרי הצורך גדול של הרמב”ם הוא חשש חולי דנלענ”ד שהרמב”ם למד מלשון הגמ’ ואיהו סבר דהגמ’ ס”ל לעיקר כהאמורא שלא סבר כן וממילא גם בחשש ספק סכנת חולי של עמוד החוזר שהוא סכנת הדרוקן כמבואר בפ”ב דשבת ואעפ”כ אין זה צורך גדול המתיר לפי שי’ הרמב”ם וממילא גם אם מתיר הרמב”ם לת”ח לצורך גדול מאוד צריך שיהיה צורך גדול לכה”פ יותר מצורך גדול ההוא ומסתמא שאזעקה במקרה רגיל לאדם רגיל אינו בכלל זה), וגם אפשר דתפילה לא חשיב דיבור כיון שאינו דרך פריצות, וגם אפשר לחלק בין שעה שנפנה או לא כמבואר בפוסקים (עי’ משנ”ב סי’ ג סק”ד) דלצורך גדול מותר רק כשאין נפנה וכאן מיירי כשאין נפנה.
מק"ט התשובה הוא: 132103 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/132103
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.