מה שנענש יעקב כ"ב שנה אף שיצא בציווי אמו

{בס"ד עש"ק פרשת תולדות א' כסלו תשע"ו פה קרית ספר יע"א}

מה שהקשה ע"ד הגמ' ספ"ק דמגילה י"ז א' על ענישת יעקב בשנים שפירש מאביו, דהרי היה בציוי אמו בס"פ תולדות, דכתיב ושלחתי ולקחתיך משם, והרי עדיין לא שלחה לקרותו.

תשובה כיון שהיה מחוייב מצד כבוד אביו לשוב ולקיים בו מצות כיבוד כדין, לא נפטר ע"י מה שאמרה לו אמו ושלחתי ולקחתיך משם, דהרי כבוד אב קודם לכבוד אם.

וראיתי עתה שכבר עמד ע"ז המשך חכמה בפרשת ויצא וז"ל, וינהג את כל מקנהו וכו' לבא אל יצחק אביו.

מה שאמר "אל יצחק", ולא הזכיר רבקה שעדיין היתה בחיים, משום שהיא אמרה "ושלחתי ולקחתיך משם" (בראשית כז, מה), וכל זמן שלא שלחה אליו, הרי מחלה לו כבודה.

אבל יצחק אמר רק "וקח לך משם אשה" (שם כח, ב), ולכן הרי לא מחל על כבודו, ומפני כן הלך "אל יצחק אביו" ודו"ק, ע"כ.

וע"ע שו"ת עטרת פז (חלק א כרך א - אורח חיים סימן י).

וראה בתשובתו של הג"ר נתן גשטטנר (בקובץ כרם שלמה שנה ט' קו' א' ע' לה), וז"ל: אף כשהבן הוא בריחוק מקום, חייב במצות כיבוד אב ואם, וכדמוכח במגילה (טז ב) דיעקב אבינו נענש על שהתעכב בבית לבן ולא קיים מצות כיבוד אב, עיין שם רש"י ד"ה יעקב, והוא בטו"ז (סי' ר"מ סקט"ו), אלא שאם האב והאם מסכימים שבנם ישהה בריחוק מקום נמצא שמחלו על כבודם ומהני, וכדקיי"ל בשו"ע (סי' ר"מ סי"ט) דהאב שמחל על כבודו כבודו מחול.

ועיין מהרש"א מגילה שם שהקשה דאמאי נענש יעקב אבינו כיון דיצחק ורבקה שלחוהו ללבן ונמצא שמחלו על כבודם, ואכמ"ל.

ובקושית המהרש"א הנ"ל דהרי הוריו ציוו עליו שיברח.

ועוד הקשה בספר מרפסין איגרא (על בראשית ע' קפט): הלא הישארותו בבית אביו היתה כרוכה בסכנת נפשות, ופיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ואדם שמכניס עצמו לסכנת נפשות - עוון חמור הוא בידו.

וכתב שם ליישב בזה, וז"ל, אכן, אב שמחל על כבודו, כבודו מחול.

אך כל זה לענין העונש של הבן, שבמקום שאביו מחל על כבודו הוא פטור מעונש אם לא כיבד את אביו, אבל מכל מקום עדיין נשאר עליו מצוה, והעובר על מצוה של כיבוד אב חייב בדיני שמים אף אם אביו מחל לו על כבודו.

וכן מבואר בספר חסידים סימן תקעג.

ולכן אף שיצחק מחל על כבודו ורצה שיעקב יעזוב את ביתו וילך לחרן, בכל זאת נענש יעקב בדיני שמים, על כך שלא כיבד את אביו באותם שנים ששהה בבית לבן.

ועוד כתב ה"ר אמ"י מארקסון נ"י (הובא בס' דעה"ד במגילה שם) ליישב לפי"ד החיד"א שכתב בשמחת הרגל (לסוכות) שאדם העוסק בכל ימות החול לפרנסתו { א"ה העתקתי לשון התרצן בלא לגרוע מדבריו, אך יש לידע שלא מיירי כאן על אדם שביכולתו ללמוד כל הזמן [כפי שהדבר אפשרי בזמנינו], אלא באדם שבאמת א'נ'ו'ס.

[גם הסוגריים במקור].

}, אם כאשר מגיע שבת ויו"ט ויומא דפגרא עוסק בתורה, נחשב לו כאילו עסק בתורה כל ימיו, כיון שעוסק מתי שיכול.

אבל אם מבטל בימים הק' הללו, נחשב לו כמבטל מת"ת בכל ימות השבוע.

(ושמעתי שהח"ח פי' לפי"ז את המשנה אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, שנחשב כמבטל הרבה).

כמו כן בני"ד, יעקב אבינו נסע ללבן במצות או"א.

אולם ברגע שהתעכב בדרכו, ולא מיהר לשוב אל הוריו, נחשב לו שגם מה שנסע לא היה עבור מצות אביו ואמו, אלא כאילו נסע לצורך עצמו עכ"ל התרצן הנ"ל, ויתכן שיש צורך במקור לחדש דברים כעי"ז.

[והנה בס' הנ"ל כתב מאיזה ספרים ליסד דבב"נ עיקר הכיבוד הוא האם, ואי נימא שיש כיבוד מדינא גם באב בב"נ, (עמש"ש בשם הגרח"ק), צ"ע דתיפוק ליה דהיא והוא חייבין בכבוד האב, וכה"ג דנו הפוסקים על עאבי אביו ואכה"מ, ודברי לעיל אתיין דלא כהיסוד הנ"ל].

מק"ט התשובה הוא: 117519 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/117519