לא.
מקורות:
הרמ”א בהל’ חוה”מ באו”ח סי’ תקמז ס”ו הביא דיש שנהגו בחוה”מ לקרוע רק על אביו ואמו, ולפי היוצא מדברי האחרונים (ראה מחזיק ברכה שם סק”ג, ועי’ בכה”ח ובמשנה אחרונה שם) משמע שכך המנהג הנפוץ כיום בין אשכנזים ובין ספרדים לקרוע רק על אביו ואמו, ולפ”ז לכאורה כ”ש דקריעה על בהמ”ק לא יקרע בחוה”מ כיון דקיל יותר מקריעה על קרובים ודון מינה ומינה, וצל”ע למעשה.
ועכשיו מצאתי שכך הסיקו גם במנחת שלמה ח”א סי’ עג וחוט שני נושאים שונים עמ’ שעו שלא לקרוע בחוה”מ.
השלמה לנידון על קריעה בחול המועד ברואה מקום המקדש
כתבתי דלפי המנהג שאין קורעין על שאר קרובים בחוה”מ כ”ש שאין קורעין על המקדש, והעיר הגר”ש צביון דאמנם כ”ה המנהג שאין קורעין על המקדש בחוה”מ אבל יש להעיר דהרי בקריעה על המקדש קורעין ולא מאחין וא”כ אדרבה נדמה לאביו ואמו ע”כ חלק מדבריו בקיצור.
ונראה דהטעם דלפי המנהג תפסו דלא חמיר מאביו ואמו דאמנם כ”ה דעת הרמב”ם דבמקדש קורע עד שמגלה לבו כמו באביו ואמו וכן פסק המשנ”ב להלן סי’; תקסא, אבל המנהג הפשוט אינו כן אלא כהראב”ד והרמב”ן ושא”פ דאין שאר דיני קריעה דאביו ואמו נוהגין בקריעה על המקדש וכמו שהורו פוסקי זמנינו וכמו שהרחבתי בדינים אלו בתשובה אחרת, ומבואר מזה שתפסו בפשיטות דא”א ללמוד חומרא מאביו ואמו לכל מה שנאמר בהם ומאי דאתמר שלא לאחות אתמר ויש ליתן טעם בדבר דשאני חורבן בהמ”ק דתקיף צערא טובא (עי’; חגיגה ה ע”ב) וכתיב בצע אמרתו (איכה ב, יז) דבזע פורפירא דיליה (מד”ר שם) ועדיין לא נתאחה ודיו לעבד שיהא כרבו (עי’; ברכות נח ע”ב) אבל נקטו דלסתם מילי לא נאמר דין זה.
[ובמנחת שלמה דלהלן שחישב זה עם דין מלקט עצמות או”א עי”ש מה שחישב לעיל מינה דין מלקט עצמות או”א להנך פוסקים לענין דיני קריעה של או”א אם נוהגים במלקט עצמות].
ולענין גוף מה שכתבתי דקיל מקריעה על קרובים הכונה בזה דהרי היא קריעה שאין עמה אבלות השתא וקריעה שהוא הביא על עצמו החיוב ויש בידו להפטר על ידי שלא יבוא לשם, ועי’; להלן בדברי האחרונים שביארו עוד למה היא קריעה קלה מקריעה על קרובים ובדבריהם מתבאר גם הראיה מנ”ל לומר דתליא בזה, (ואולי יש גם להוסיף דרבים נהגו להקל בזה מטעמים שונים, כגון הדרים בירושלים או המקנים בגדיהם לאחרים, וגם מי שאינו סובר מקולות אלו מ”מ אפשר דמודה דחזי לאצטרופי וצ”ע).
ועוד הקשה הגר”ש מה דכתבו הפוסקים דבקריעה על קרובים אם למוצאי הרגל תיעשה רחוקה קורע במועד ומבואר מזה דהיכא שלא יקרע אח”כ אין הרגל פוטר מקריעה ולמה ל”א דה”ה בניד”ד עכ”ד בקיצור.
ואולי יש לחלק לענייננו מיהא שהוא חייב את עצמו והיה יכול להפטר קל יותר לענין קריעה שלא יוכל לקרוע אח”כ, ובכה”ג אפשר דלא דמי לקריעה שמחויב בה וצריך לקרוע, ואע”ג שבכה”ג מצינו גם באבלות שאם לא שמע לא נתחייב מ”מ לא בדידיה תליא מילתא וגם חשיב דחיובא איכא וגברא ליכא כיון שעיקר צורת האבלות היא להתחייב לקיים ציווי התורה משא”כ בניד”ד אבל צריך ראיה לחילוק זה (ולהלן בדברי האחרונים יתבאר דמצינו דברים דומים לזה).
אבל להסיר מחומר הקושי’; יש לציין דעיקר דין זה שאם למוצאי הרגל תיעשה רחוקה צריך לקרוע מבואר בב”ח ביו”ד סי’; שמ (והובא בש”ך שם סקמ”ז ובט”ז שם סקי”ח) דהוא רק מטעם דאין ברור בזה מנהגא, ולכן באופן זה הדרי’; לדעת רוב הפוסקים וההלכה לקרוע, ומשמע דלולי סברא זו לא היינו קורעים מעיקר הדין להמקילים, ולכן באופן שברור שיש מנהג שאין קורעים גם באופן זה לק”מ.
(וגם אם נימא שא”א לקבוע שיש מנהג כנגד הב”ח והש”ך והט”ז שלא היה להם מנהג קבוע בזה מ”מ במקרה חדש שלא דברו בו וידוע בו המנהג י”ל דשייך לקבוע מנהג).
ומ”מ עיקר הטענה [המיוסדת על מה שעורר עוד הגר”ש הנ”ל ג”כ] דבלא”ה רוב הראשונים מחמירים בשאר קרובים ובשאר קריעות וברמ”א מבואר שזו הדעה העיקרית במקום שאין מנהג וכ”ש להמחבר וגם המנהג שנהגו שנהו להקל הוא חדש וממילא הבו דלא לוסיף עלה ובודאי שיש ממש בטענה זו ונפק”מ עכ”פ למי שירצה להחמיר בזה דאין מזניחין אותו עכ”פ היכא דליכא למיחש ליוהרא.
אולם בחוט שני (נושאים שונים עמ’; שעו, סי’; תקסא סק”ה) כתב דבחול המועד אין לקרוע דאע”ג דאיתא דבמקום שאין מנהג יש לקרוע על כל המתים בחול המועד היינו דוקא אבילות חדשה אבל אבילות ישנה אין קורעין במועד ואע”פ שיעבור זמן הקריעה עכ”ל, ומבואר שתפס כן גם להמחמירים בחוה”מ בשאר מתים וגם דבשאר מתים קורעים לכו”ע אם יעבור זמן הקריעה (כמש”כ המשנ”ב וכמו שהעירו כנ”ל), והטעם משום שכאן הוא אבלות ישנה ולפי דבריו נמצא דאין דעה שאין לקרוע במועד.
ויש לציין בזה דבט”ז יו”ד סי’; שמ סקי”ח כ’; בשם הב”ח בשם המהרש”ל ונראה בעיני היכא ששמע שמועה רחוקה אין קורעין במועד אפילו על אב ואם אלא קורע אחר הרגל דמאחר שנפסק ממנו אבילות לא חמיר הקריעה לדחות הרגל עכ”ל, והובא גם בש”ך שם סקמ”ז, ומבואר מזה דאף שלא יוכל לקרוע אח”כ דמ”מ באבלות ישנה לא החמירו, ועי’; משנ”ב סי’; תקמז סקי”ד.
ובמנחת שלמה ח”א סי’; עג הביא ראיות ליסוד זה דבאבלות ישנה אין קורעין במועד, דבמלקט עצמות אביו ואמו במו”ק ח ע”א נקט להלכה בתוס’; הרא”ש שם שאין קורעין במועד וכן דעת גדולי המפרשים במאירי שם (ודלא כהדעה השניה שם), והביא מחת”ס יו”ד סי’; שכ”ג דאחר הרגל אינו מתאבל ואינו קורע אפי’; אם עדיין לא נקברו, וכתב שם ליישב בזה גם כן הקושי’; הנ”ל דבאבלות שתהיה ישנה אחר המועד יש לקרוע במועד ואעפ”כ בניד”ד יש לקרוע במועד דלמלקט עצמות מדמי’; לה משום שהיא אבלות ישנה כמלקט עצמות ומעוד טעמים שהזכיר שם.
ולפי דבריו בתחילת התשובה שם מיושב בזה גם הקושי’; דלעיל דממה שאין מאחין יש לדמותו לקריעה דאביו ואמו ומיישב דהרי גם בליקוט עצמות אין מאחין ועכ”ז אין קורעין בחוה”מ ועי”ש מש”כ עוד בדיני ליקוט עצמות.
לסיכום הדברים, אבלות זו היא אבלות ישנה דמבואר בפוסקים שאין בה קריעה במועד ולכל היותר כמלקט עצמות או”א שנזכר בזה להלכה בתוס’; הרא”ש שאין בזה קריעה במועד, וכ”ז אע”ג שלא יוכל לקרוע במועד, וגם בלא כ”ז מה שקורעין על קרובים בחוה”מ אם למוצאי הרגל תיעשה ישנה הוא רק באופנים שאין ידוע בהם המנהג וכמ”ש הפוסקים (ואין דינו כקריעה על או”א לדידן כמשנ”ת).
וכן מבואר המנהג שאין לקרוע על המקדש בחוה”מ בעיר הקודש והמקדש להגרי”מ טוקצינסקי ח”ג עמ’; רכ ומנחת שלמה ח”א סעי’; עג הנ”ל וחוט שני סי’; תקסא הנ”ל ואול”צ ח”ג פ”ל תשובה ה וזכרון בצלאל להגר”ש דבלצקי וארחות רבינו ח”ב עמ’; קפה, וכן המנהג (ובחידושים וביאורים יו”ד סי’; שמ סקמ”ד ועמק ברכה עמ’; קלט החמירו בזה).
עוד השלמות לנידון קריעה במועד על הרואה מקום המקדש
ביאור הקושיא לענין פטור מקריעה באופן שאינו משלים הקריעה אחר המועד
הנה בחוט שני ביסס את פטור הקריעה בנידון זה על ענין אבלות ישנה, וכוונתו לכאורה לדמות קריעה על מקום המקדש לשמועה רחוקה שאין קורעין עליה במועד, ויש לציין דאמנם במשנ”ב בשם הש”ך ובש”ך גופיה לא נזכר לגבי שמועה רחוקה שיקרע אחר המועד, אבל צ”ב דבמקור הדברים בב”ח בשם מהרש”ל לגבי שמועה רחוקה של אביו ואמו אי’ שיקרע אחר המועד וכמו שהביא הט”ז משמו, וממילא א”א לדמות כאן לאבלות ישנה לפטור כאן לגמרי.
א”כ הפוסקים מזמנינו שנקטו דבאבלות ישנה אין קריעה אולי היה לפניהם רק דברי המשנ”ב והש”ך אבל במקור הדברים בב”ח בשם מהרש”ל נוסף עוד שקורע אחר הרגל וצ”ע.
(בהשלמה הקודמת נשמט ענין זה של החילוק בין לשון הט”ז ללשון הש”ך ומ”מ הש”ך אינו חולק על הט”ז שהרי הוא מעתיק דברי הב”ח כמו הט”ז ורק קיצר בלשונו שכתב אין קורע במועד עי”ש וס”ל דאחר המועד קורע).
והיה מקום ליישב דדברי מהרש”ל הם סברא בדין דלא שייך לקרוע במועד באבלות ישנה אבל כאן הוא סברא במנהג לומר דבאופן זה יש ללמוד מהמנהג שאין קורעין במועד אפי’ על שמועה רחוקה וה”ה המנהג כולל גם בניד”ד.
אבל א”א ליישב כן, דהרי המנהג מיירי באופן שקורע אחר המועד, ועוד דדין זה של אבלות ישנה שנתבסס עליה בחוט שני הוא ג”כ דין המוסכם לכו”ע שאין קורעין על אבלות ישנה בחוה”מ, ולא מצינו מנהג המקל שלא לקרוע גם אחר המועד, ועוד דאם הוא נלמד מהמנהג א”כ למה צריך ללמוד מאבלות ישנה ולא סגי ללמוד מקרובים (אם כי מצד זה י”ל דס”ד לדמות לאו”א דלא מאחין).
ועוד יל”ע דבתה”ד סי’ רפח כתב בטעם המנהג לקרוע אחר המועד על קרובים דכיון שיודע במועד שיקרע אחר המועד הו”ל אחר המועד כשעת חימום, ויל”ע א”כ מנ”ל דלא אמרי’ סברא זו ברואה מקום המקדש להחשיב אחר הרגל כשעת חימום מחמת זה.
ולהמנח”ש דלמד ניד”ד ממלקט עצמות ניחא דשם משמע שהוא בטל לגמרי והטעם שכאן דומה למלקט עצמות משום שבאבלות ישנה לא הטילו עליו הקריעה שוב אחר שכבר נפקעה ממנו דדוקא בחיוב קריעה שהוטל עליו עכשיו החמירו בזה כיון שהיא מצוה המוטלת עליו ולא הוא גרם לעצמו להתחייב בה דהיינו מצוה חיובית ולא קיומית.
ביאור ראייתו של המנחת שלמה
דהמנחת שלמה הביא מהתוס’ הרא”ש במו”ק ח ע”א דבליקוט עצמות יש קריעה בשאר השנה ואין קריעה בחוה”מ יתכן להיות ראיה לענייננו, וכ”ש דבתוס’ הרא”ש מוכח דסובר דבשאר קרובים יש קריעה במועד כהדעה העיקרית ברמ”א שהביא השו”ע, שהרי כתב שם טעם הקולא בליקוט עצמות משום שהיא אבלות דרבנן, וכן מבואר להלן בדבריו בפ”ג דיש קריעה על קרובים בחוה”מ, ואין צ”ל להמקילים בענין קריעה על קרובים בחוה”מ שמודים שאין קריעה על ליקוט עצמות בחוה”מ לפי דברי התוס’ הרא”ש, וממילא מסתבר לדמות בניד”ד לליקוט עצמות שהיא אבלות ישנה כמו כאן, ואע”ג שהתוס’ הרא”ש כתב שטעם הקולא משום שהוא דרבנן למרות שבאדם כשר מחמיר בקריעה בחוה”מ (כמבואר בדבריו בפירוש הסוגי’ להלן בפ”ג), למרות שגם שם הקריעה אינה מדאורייתא, יש לומר דמ”מ כאן דומה לליקוט עצמות שהיא אבלות ישנה כליקוט עצמות.
ואע”ג דבאבלות ישנה גרידתא דשמועה רחוקה של אביו ואמו צריך לקרוע לאחר המועד כבר כתבתי חילוק בין מצוה חיובית למצוה קיומית וזה מבאר למה אביו ואמו ואדם כשר בקריעה ראשונה שלהם מחוייב לקרוע (וגם אדם כשר היא מצוה המוטלת עליו כמ”ש במאמרים הקודמים) משא”כ ליקוט עצמות שכבר קרע, וקריעה על מקום המקדש דומה בזה לליקוט עצמות עכ”פ כשכבר קרע.
הערה ומו”מ בדברי המנחת שלמה
הבאתי דברי המנחת שלמה בשם התוס’ הרא”ש במו”ק ח ע”א דהמלקט עצמות במועד אינו קורע, והקשה הגר”ש דהרי הקושי’ והתירוץ שם בגמ’ הוא אליבא דר”מ דאמר למסקנא ששמחת רגל עליו ומבטל אבלות דליקוט עצמו, אבל ר’ מאיר חולק עכ”ד.
ויש להוסיף דאין לטעון דר’ יוסי מיירי רק לכתחילה אבל בדיעבד מודה שאין ליקוט עצמות דוחה מועד, אין לטעון כן, דהרי למסקנא בגמ’ כוונת ר’ מאיר שההיתר הוא משום ששמחת הרגל מבטלת אבלות דליקוט עצמות, וע”ז קאמר ר’ יוסי אבל הוא לא, והלכה ביו”ד סי’ תג כר’ יוסי וצע”ג.
אולם יעוי’ בנ”י הובא במלא”ש דבאמת ר’ יוסי לא פליג ע”ז שהרגל מבטל האבלות ומסכים שכ”ה, ומ”ש אבל הוא לו היינו שיש לו צער מזה וכעי”ז בחי’ הר”ן והר”י מלוניל שם דר’ יוסי מסכים שמבטל האבלות ורק שלבו דואג וכעי”ז בפסקי רי”ד.
ובמאירי נמצא ג”כ דר’ יוסי פליג שלבו דואג, וכן אי’ בשי’ תלמיד הר”י מפאריס ובשי’ תלמיד הרשב”א, וכעי”ז בריא”ז, ואם אי’ דלא ס”ל ככל הנך רבוותא הו”ל למימר דר’ יוסי סובר דע”י הליקוט עצמות מחיל על עצמו אבלות.
[וכן המאירי שכתב שאין אבלות חלה והביא פלוגתא אם לר’ מאיר קורע ואין בכך כלום דאינו גורם אבלות ושגדולי המפרשים כ’ שאינו קורע, לכאורה לא הביא הפלוגתא אלא משום שנוגע להלכה גם לר’ יוסי, ואמנם הטור בשם רמב”ן הביא דהלכה כר’ מאיר אבל המאירי אזיל להדיא כשי’ רוב הראשונים דהלכה כר’ יוסי.
ומ”מ יש לציין דגדולי המפרשים במאירי הכוונה בכ”מ להראב”ד, אבל בניד”ד הראב”ד סובר כהמחמירים שצריך לקרוע עכ”פ בשאר קריעות כמ”ש בתוס’ הרא”ש להלן דף כה.
אולם שוב מצאתי מציאה אמיתית ברבינו ירוחם נכ”ח ח”ב שהביא לשון הראב”ד להדיא בניד”ד שכתב כסברת התורא”ש דכיון שהיא אבלות דרבנן אינו קורע, אבל מבואר מדבריו שם שפסק כר’ מאיר וכדעת הרמב”ן שהרי התיר לפנות עצמות מפני ששמחת הרגל עליו, וממילא אין ראיה משיטתו לעניננו, וכן באהל מועד פסק כר”מ].
ולפי דברי הרי”ד הר”ן והר”י מלוניל והנ”י וסייעתם יש לבאר דר’ יוסי לא פליג על מה ששמחת הרגל עליו אלא קאמר שאע”פ ששמחת הרגל עליו מ”מ יש לו צער.
והלשון דחוק קצת דמשמע דפליג אעיקר מילתיה דר”מ, ויש לומר באופ”א דמ”ש ששמחה היא לו למסקנת הגמ’ ששמחת הרגל עליו היינו ששמחה בלבו וממילא ר’ יוסי קאמר שאין שמחה בלבו, אבל אין הכונה ששמחת הרגל עליו ומפקיעתו מן האבלות.
וכן מבואר במפרש למו”ק שם מפני ששמחת הרגל עליו כלומר הרבה הוא עוסק בשמחת הרגל ואינו מצטער במלקט עצמות אביו ואמו עכ”ל וכעי”ז בפירוש הר”ג.
ויעוי‘ בירושלמי דג”כ משמע דמבאר מילתיה דר’ מאיר שיש שמחה בלבו, אלא דהירוש’ לא מפרש כהבבלי דקאי על שמחת הרגל.
ובמפרשים מצינו שיש שפי’ ששמחת הרגל עליו מצד שמחה ויש שפי’ באופ”א עי’ רש”י ורע”ב ורע”א ותפא”י ושפ”א ובמגיה על התוס’ הרא”ש מה שהביא שם.
ועי‘ בפירוש ר”ש בן היתום על מו”ק וכיון דשמחת הרגל עליו דוחה מעליו אבילות זה עכ”ל, והוא כהצד הראשון בביאור דברי הרי”ד ור”ן וסייעתם וכמשנ”ת שהוא דחוק ואולי סובר כשי’ האו”ז דלקמן דר’ יוסי פליג ע”ז גופא וס”ל דרגל לא מבטל אבלות.
ומצאתי שי’ חדשה דלא כרוב הראשונים דלעיל (היינו דלא כהר”ן והר”י מלוניל והנ”י והרי”ד ומשמעות המאירי) והיא שי’ האו”ז סי’ תכ שכתב שם דלר’ יוסי שאם ילקט חל עליו אבלות.
וצ”ע דהרי אמרי’ לקמן די”ג דלא דחי אבלות דיחיד עשה דרבים דושמחת בחגיך, והר”י מלוניל שם הביא ראיה זו, ולכאורה היא ראיה ברורה דהרי שם מיירי אפי’ באבלות חדשה וכ”ש באבלות ישנה דליקוט עצמות דאף גריעא משמועה רחוקה כיון שכבר קרע פ”א, וגם הוא הביא החיוב על עצמו והיה יכול להפטר, (ולכן באופן זה התורא”ש פטר מקריעה כמ”ש דהיא אבלות דרבנן), ואפי’ אם נימא דקריעה אין בה כלום כל’ המאירי וכדעת רוב הראשונים דקריעה נוהגת במועד, [וכמשנ”ת דיש צד דבניד”ד קל יותר בליקוט עצמות מאבלות חדשה כמ”ש התורא”ש, אבל יש גם צד להיפך כמ”ש המאירי], אבל באו”ז שם לא מיירי לענין קריעה אלא לענין אבלות.
ואין ליישב דגמ’ דלהלן קאי כשי’ ר’ מאיר דהרי האו”ז קאי כשי’ הרי”ף דפסק כר’ יוסי, ואולי יש ליישב דכאן חמיר כיון שהביא האבלות אנפשיה בידים.
והגר”ש צביון תירץ דהאו”ז שמחייב באבלות הוא רק בדברים שבצנעא כבאבלות חדשה, והיינו דהרי גם באבלות חדשה שנאמר כלל זה דאינו דוחה עשה דרבים הוא רק בפני רבים.
עכ”פ להלכה כמעט כל שאר הפוסקים שנזכרו לא ס”ל כדעת האו”ז בדעת ר’ יוסי, רק דחידושו של הראב”ד שהובא בשמו ברי”ו ובסתמא בתורא”ש דבניד”ד אינו קורע אזיל כשי’ ר’ מאיר ולא כשי’ ר’ יוסי, והלכה לרוב הראשונים כר’ יוסי, אבל לפי המתבאר דר’ יוסי לרוב הראשונים לא חלק בענין אבלות אלא רק מפני צער לבו א”כ ה”ה מן הסתם לענין קריעה לא פליג דאין קריעה בזה אלא רק שלבו דואג, ושו”ר שבהערות הגריש”א כתב כאן בפשיטות בפירוש דברי הנ”י (מכח דברי הנ”י בשלהי מכלתין) דאין קריעה במועד וזה כוונתו לענין מ”ש דר’ יוסי מודה דאין אבלות במועד עי’ היטב בדבריו שכך יוצא מהם ע”פ החשבון.
ויעוי‘ בספר המכתם שכתב ואף על גב דתניא באבל רבתי [שמחות פי”ב] כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט וכל שאינו מאחה בשעת מיתה אינו מאחה בשעת ליקוט עצמות.
ההיא חומרא בעלמא דרבנן היא ולא בתורת חובה עכ”ל, ולפי דבריו ששם אינו חובה (אם נפרשנו כפשוטו) אין להביא ראיה מקריעה על מקום המקדש, אבל שאר הפוסקים הנ”ל לא הזכירו סברא זו אלא שהרגל דוחה, ומשמע שהקריעה חובה, וכן בשו”ע סי’ תג משמע שהקריעה חובה.
והנה התוס’ הרא”ש קיצר מאוד בלשונו שהקשה ממס’ שמחות פי”ב דיש קריעה בליקוט עצמות, ותירץ דכאן רגל דוחה אבלות, והמשמעות בדבריו דכיון שהקשה לענין קריעה ותירץ לענין אבלות דשניהם נדחין כאן, והנה גוף ההשוואה בין קריעה לאבלות העיר הגר”ש דכ”ה גם בפסקיו כאן כמו שהביא הב”י בסי’ תג דדין אבלות במלקט עצמות נלמד ממ”ש במס’ שמחות שיש קריעה בליקוט עצמות, ובזה מובן קושייתו כאן, אבל מה שרצה לטעון דאפשר שהתוהרא”ש בתירוצו מיקל רק לענין אבלות ומחמיר לענין קריעה לענ”ד זה דחוק מכמה טעמים, הא’ דבקושייתו הרי הזכיר רק קריעה, ואפי’ דכוונתו ללמוד מזה גם על אבלות ולהקשות על המבואר בסוגיין דאבלותו נדחית, מ”מ לא יתכן שבא לתרץ בתירוצו רק מה שנרמז בקושייתו וממילא ואילו שאר דיני אבלות לא הזכיר בקושייתו כלל, אלא צ”ל דקריעה כולל גם בענין אבלות, ולהכי מקשה דבמס’ שמחות מבואר דיש קריעה במלקט עצמות והיא קושי’ על מה דבמתני’ וגמ’ כאן מבואר עכ”פ לר”מ שאין אבלות, ומיישב דכאן הרגל דוחה האבלות, ולא מיישב שיש חילוק בין אבלות לקריעה.
והטעם הב’ דמקור דברי הרא”ש בתוספותיו למו”ק בהרבה מקומות הוא מהראב”ד וגם המקור לדין זה שאינו קורע במועד כתב המאירי בשם גדולי המפרשים שהוא שם כינוי לראב”ד בכמה מקומות בדברי המאירי, ובאמת הדברים נמצאים לפנינו ברבינו ירוחם בשם לשון הראב”ד (הובא בקובץ שיטות קמאי), ולענ”ד הוא ברור בלשונו שם דר”ל שגם אין קריעה במועד, וממילא הרא”ש שהיה לפניו פי’ הראב”ד למו”ק והביא הרבה ממנו וגם כמה דברים בסמוך לדין זה בשם הראב”ד אין ספק שגם זה הביא מדבריו, וממילא בודאי שכוונתו גם לקריעה כמו שנתבאר בראב”ד.
והטעם הג’ יש לבאר דהנה הראב”ד והתוס’ הרא”ש הוה פשיטא להו שבמלקט עצמות אין קריעה במועד, דאם היה קריעה במלקט עצמות במועד לא היו מתירין לו ללקט עצמות ולחייב עצמו בקריעה, ואע”ג דברבלות חדשה מחוייב בקריעה להרא”ש וכן להראב”ד עי’ בתוס’ הרא”ש להלן דכ”ה ע”א, אבל שם לא הוא עצמו הביא החיוב משא”כ הכא (ועכ”ז גם שם באבלות ישנה שיכול לקרוע אחר המועד קורע אחר המועד כמ”ש מהרש”ל), וזה הוה פשיטא ליה דההיתר דר’ מאיר ללקט עצמות מפני ששמחת הרגל עליו כולל שאין גם קריעה במועד, ולכך הוצרכו לומר דאבלות דהכא קיל ואין אבלות וה”ה קריעה.
אבל המאירי בסברתו הראשונה שהיא דלא כהראב”ד הנזכר בשם גדולי המפרשים כתב דקריעה לאו כלום היא, אבל הוא מחודש מאוד, דאמנם שייך לומר שהיא חובה ברגל, אבל כאן כדי לומר שמותר לחייב עצמו בקריעה שיהיה מחוייב לקרוע צריך לבוא לומר דקריעה לאו כלום הוא מחודש מאוד, דבכל מקום קריעה הוא סי’ צער ואבלות, ולכך הראב”ד הוה פשיטא ליה דלא כן.
ויש להוסיף עוד דאע”ג דבאבלות חדשה דברים שבצנעא נוהג מ”מ כאן הוה פשיטא להו דאין נוהג אבלות שבצנעא מאותו הטעם גופא שאם היה נוהג היה אסור בליקוט העצמות.
וכדי לבטל כל הראיה נהיה מוכרחים לומר דכל הראשונים שכתבו דר’ יוסי מודה שאין אבלות ס”ל דבין ר”מ ובין ר”י מחייבי בקריעה (כדעה ראשונה במאירי) ופטרי אפי’ מדברים שבצנעא (והוא דוחק להעמיד כמעט כל הראשונים שיסברו כהמאירי כנגד הראב”ד והרא”ש), ואילו הראב”ד והתורא”ש שכ’ דר”מ פוטר מקריעה יסברו דר”י חולק ע”ז ומחייב בין באבלות בין בקריעה, ע”ד שיטת האו”ז שהוא יחידאה כמשנ”ת (וגם זה דוחק להעמיד הראב”ד והרא”ש כנגד כמעט כל רהאשונים שחלקו על האו”ז), או ליישב דהראב”ד והתוס’ הרא”ש פסקו כר’ מאיר (והוא ג”כ דחוק לומר כן בדעת הרא”ש דהרי הרא”ש בפסקיו פסק כר’ יוסי ואמנם כתב החיד”א דאין מקשין מתוס’ הרא”ש על פסקי הרא”ש אבל הוא דחוק, אם כי הראב”ד סובר כן דהלכה כר”מ כמבואר ברי”ו בלשון הראב”ד שהביא שם עי”ש ודוק), או לומר דהתוס’ הרא”ש לא מיירי לענין קריעה (שהוא ג”כ דחוק מאוד), ואיני יודע אם יש שום הכרח לדחוק כ”כ, אלא מסתמא יש לתפוס דהדעה העיקרית בראשונים שר”מ פוטר מקריעה אתיא כהדעה העיקרית בראשונים שהלכה כר’ יוסי וכהדעה העיקרית בראשונים דר’ יוסי לא פליג אדר”מ בפטור האבלות, ואפושי פלוגתא לא מפשי’ והראב”ד והתוס’ הרא”ש מסכימים דלר’ יוסי אין אבלות כלל בליקוט עצמות כרוב הראשונים, ובפרט שמנהגינו שאין קורעין על המקדש במועד מיושב לפ”ז.
ויש להוסיף דהלשון אבל הוא לו נתבאר שפי’ רוב הראשונים לענין צער ולא דיני אבלות, ובזה מתיישב הלשון אבל הוא לו כלומר שהוא ענין שלו בלבד ולא שחכמים הטילו עליו ע”ד מה שנקט ר’ מאיר שמחה היא (ואין כוונת הגמ’ למחוק נוסח המשנה אלא רק לבאר) ומיהו הכרח או דיוק ממש אין כאן.
וברמב”ם נזכר ג”כ שאבלות היא לו וצ”ע דבשלמא במשנה נזכר על דברי ר’ מאיר שאמר ששמחה וכו’ לכך אמר ר’ יוסי אבל הוא לו דהיינו על האדם ההיפך משמחה שהזכיר ר”מ כמשנ”ת אבל הרמב”ם למה הזכיר כן ואולי יש ללמוד מזה שסבר הרמב”ם שנוהגים בו דיני אבלות כהאו”ז אבל אינו מוכרח די”ל דנקט לישנא דמתני’ וגם יש מקום לטעון דלו ר”ל אצלו כמשנ”ת, והוא דחוק.
תירוץ ליישב דברי החוט שני (בנוסף לראייתו של המנחת שלמה)
יתכן ליישב דברי החוט שני דאין כוונתו ללמוד רק מקריעה על אבלות ישנה שקורע לאחר המועד שכאן לא יקרע כלל, אלא רק גם בצירוף עוד דין וכדלהלן.
דהנה מבואר בדברי הב”ח (שהובא בט”ז סקי”ח ובש”ך סקמ”ז) דגם באבלות של שאר קרובים שתיעשה רחוקה לאחר הרגל ולא יוכל לקרוע אחר הרגל נחלקו בזה הראשונים והמקילים יקילו גם בזה אלא דיש להחמיר כיון שאין מנהג להקל בזה.
ומבואר בזה דשייך להקל גם בדבר המפקיע לגמרי מחיוב קריעה, ואמנם לא נהגי’ כוותייהו באבלות שהיא קרובה עכשיו אבל באבלות שהיא כבר רחוקה עכשיו בזה יש להקל, דכל מה דמחמרי’ באבלות שהיא קרובה עכשיו ולמוצאי הרגל תיעשה רחוקה הוא רק בדבר שברגל הוא קרוב, אבל אבלות רחוקה לא אשכחן בשום דוכתא שקורע ברגל דלכל היותר אשכחן שקורע אחר הרגל, ומה בכך שכאן אינו קורע אחר הרגל, הא אשכחן דהיכא דפטור מקריעה ברגל פטור אף אם נפקע לגמרי מהקריעה.
ומדברי המקילים בקריעה בשמועה קרובה בשאר קרובים שנפקע לגמרי נלמוד לכל שמועה רחוקה להמחמירים שנפקע לגמרי.
דהרי בסברא זו גופא שיש לחייב בקריעה באופן שייפקע אחר הרגל כדי שלא ייפקע לא מצינו שום פלוגתא לכאו’, אלא רק סברא של הב”ח והנו”כ בהכרעת המנהג שבזה לא יאות לתפוס כהמקילין ולהפקיע עצמו לגמרי מקריעה כשיש המחייבין בקריעה וזו עיקר הדעה (דהיינו בצירוף שהיא קולא גדולה ביותר ובצירוף שאין מנהג להקל כ”כ ובצירוף שרוב הפוסקים מחמירים), אבל עצם הדין לא מצינו בו חולק שיטעון דאין שייך להפקיע מצד הדין בקריעה במקום שמוסכם לכו”ע שנפקעה הקריעה במועד באופן הגורם שייפקע גם לאחר המועד, ובדבר זה לא נחלקו בו הפוסקים.
הלכך באבלות ישנה שאין קריעתו דוחה הרגל לכו”ע (כמ”ש הב”ח בשם רש”ל והובא בנו”כ ובמשנ”ב) הוא גם היכא שעי”ז יפקע לגמרי מקריעה אח”ז.
ובזה יתכן ליישב גם הקושי’ דלעיל מהתה”ד דלא קאמר התה”ד דחשיב שעת חימום אחר הרגל באופן שידע שיקרע אחר הרגל אלא רק באופן שיתחייב אחר הרגל לקרוע ולא באבלות שכבר קרע עליה בעבר דאין זה שעת חימום, אם כי פרט זה אינו מוכרח לומר כן בדעת התה”ד דיש מקום לטעון שהתה”ד יחמיר לקרוע אחר הרגל גם ברואה מקום המקדש ברגל דשעת החימום שהיתה ברגל נמשכה אחר הרגל לפי מה שנתבאר בדבריו שם.
ויתכן עוד דשמירת השעת חימום לאחר המועד שהזכיר התה”ד נצרכת למת שלא יקרע עליו בעתיד שוב אבל באופן שאפשר שיקרע עוד לא חשו לזה, דאפשר שגם התה”ד מודה דמעיקר הדין אין מחוייב לשמור שעת החימום לאחמ”כ אלא רק כדי שלא להפקיע עצמו מקריעה על מת זה, אבל צריך מקור לטעון כן.
האם במקום ספק עדיפא לן ללכת בתר המחמירים או המקילים
והגר”ש צביון הקשה (ויש עוד מהדברים כאן שנתלבנו עמו) דמאחר שיש כאן ספק א”כ יש ללכת בתר המחמירים שהם עיקר הדעה עכ”ד.
אבל לאור הנ”ל יש מקום לטעון גם להיפך, דהרי המקילים ודאי מקילים בניד”ד (וכמבואר בפוסקים שהמקילים יקילו אפי’ באבלות קרובה שתהא רחוקה במוצאי הרגל רק דלא נהגי’ כוותייהו בזה וכמו שהובא לעיל מהנו”כ ביו”ד סי’ שמ, וא”כ מקילין גם באופן שמפקיע הקריעה), ואפי’ המחמירים יש לכל היותר להסתפק לשיטתם מה יסברו.
דהרי התוס’ הרא”ש סובר כהמחמירים בקריעה על קרובים ואעפ”כ יש לומר בדעתו דמקל בניד”ד וכמשנ”ת, וכ”ש דלפי הצדדים דלעיל אכן נראים הדברים שגם הוא מקל בניד”ד כיון שבניד”ד יותר דומה לליקוט עצמות שאינו תחילת האבלות אלא אבלות ישנה שחזרה שוב (וסברא היא להקל באבלות ישנה כיון שאין הגבלה לכמות הפעמים שיכול להתחייב בה ויכול גם שלא להתחייב כלל, ולא דמי לאבלות חדשה שהחיוב אינו יכול להכפל וגם בכל אופנים דאבלות חדשה שיש קריעה הם קריעות שאינם תלויים בדעתו), וממילא מצינו טעם למנהג שלא לקרוע על המקדש בחוה”מ.
דחיית הראיה מאבלות ישנה דאביו ואמו ומאבלות דקרובים דכאן הוא אבלות דרבים
והרה”ג נ’ דנציגר העיר על הדברים שנזכרו בדברים הקודמים דעדיין לא דמי לאבלות ישנה דהרי שם הוא אבלות דיחיד וכאן הוא אבלות דרבים עכ”ד, ויש להוסיף דסברא כעי”ז בשו”ע סי’ תרצז ס”ז לגבי אנינות בפורים בבשר ויין בשם א”ח, ועי”ש במג”א ובפמ”ג ומחה”ש ולבושי שרד מה שנתקשו דא”צ שם לבוא לזה שהוא יחיד כנגד רבים כיון ששם הוא דרבנן כנגד דאורייתא, אבל עכ”פ בניד”ד יש לדון לענין הגאונים שסוברים שאין קריעה דוחה רגל אם הוא מצד שקריעה היא דיחיד, וכן לגבי אבלות ישנה יש לדון בזה.
ויש להוסיף דגם ליקוט עצמות הוא רק אבלות דיחיד, ואמנם התוס’ הרא”ש הנ”ל כתב דהטעם שנדחה מפני המועד משום שהוא אבלות דרבנן, אבל נתבאר דלאו דוקא הוא דהרי קריעה במיתת אדם כשר הוא ג”כ דרבנן וככל אשר נתבאר, אם כן יש לדון עכ”פ להמחמירים בקריעת אדם כשר (שהנו”כ ביו”ד סי’ שמ תפסו לחוש לדעה זו בפרטים שלא נקבע בהם המנהג).
אבל בשו”ע לעיל מינה (סי’ תרצז ס”ד) מבואר דאף בפורים נוהג אבלות ולא אמרו סברא זו אלא לענין אנינות בלבד כמבואר במשנ”ב שם.
אולם מקור הדין דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים נזכר לגבי אבלות ברגל במו”ק יד ע”ב (והוא מקור שי’ הא”ח שם רק די”ל דאבלות אינה סתירה לפורים כיון דמותר בבשר ויין ורק אנינות היא סתירה לפורים), ממילא יש לטעון דזהו טענת הגאונים שפטרו קריעה במועד מצד שהוא אבלות דיחיד וממילא בניד”ד שהוא אבלות דרבים לא נאמר דין זה.
אבל בניד”ד המקילים בקריעה בחוה”מ מסתמא מקילים גם בנשיא ואב”ד שמתו אע”ג דשם לכאורה חשיב אבלות דרבים, אבל להלומדים מאבלות ישנה וממלקט עצמות שם הוא אבלות דיחיד, ומאידך לגבי המלקט עצמות כ’ התוהרא”ש הסברא מחמת שהוא אבלות דרבנן, וא”כ י”ל דה”ה בניד”ד שהוא קריעה דרבנן ולא הוצרכו לומר דעשה דיחיד לא דחי עשה דרבים אלא למ”ד יום א’ דאורייתא, וצ”ע.
ויש לציין דמ”מ אחר שלמדנו לפטור כאן מנשיא ואב”ד שוב אין לחייב אחר הרגל כיון דלענין זה שוב הדר דינא שאין לחייבו יותר מליקוט עצמות (או מאבלות ישנה לפי הביאור שכתבתי לעיל בדעת החוט שני).
וממילא אפשר דעדיין אין כאן הכרח להחמיר ולבטל המנהג, חדא דהרי אין ספק מוציא מידי ודאי שהרי יש כאן ודאי מקילים (היינו המקילים בקריעת קרובים ואדם כשר וכן מקילים בקריעת אב”ד ונשיא מן הסתם) וספק מחמירים, ב’ דהרי טעם הפוסקים שיש להחמיר בקריעה שלא הוקבע המנהג אינו שייך בניד”ד שיש מנהג, ג’ דמ”מ מצד עיקר ההגדרה יותר דומה כאן לליקוט עצמות כמש”כ המנחת שלמה מלדמותו לקריעה על אדם כשר מצד ההגדרות שנתבארו לעיל.
אם הלכה ודאי כהמחמירים
יש לציין דאמנם סוגיין דעלמא שהעיקר כהמחמירים בקריעה במועד שכך נקטו לעיקר הדעה הב”י ביו”ד סי’ שמ ובאו”ח סי’ תקמז וברמ”א שם וכך פשטות הסוגיות וכן בירושלמי מבואר דמתני’ דמו”ק כד ע”ב והגמ’ שם כה ע”א מיירי במועד ולא בשאר השנה וכך דעת רוב הראשונים, מ”מ הדעה המקילה לאו דעה שנשתקעה היא שכך דעת הגאונים כמ”ש התה”ד סי’ רפח וכך דעת בה”ג ורב נטרונאי כמ”ש הרמב”ן בתורת האדם וכן דעת הראבי”ה שהביא המרדכי במו”ק סי’ תתפד ושהביא בהל”ש למהר”ם סי’ לו, וכן דעת ראב”ן בהג”מ ספ”ו דהל’ יו”ט (וי”א שגם במרדכי צ”ל ראב”ן עי’ במגיה לטור יו”ד שם), וכך מנהג אשכנז שהביא התה”ד שם עכ”פ לגבי שאר קרובים וכן הוא בחיבור אחד שהזכיר התה”ד שם.
יש להוסיף דבגמ’ אמנם לגבי הלכה כהמקל באבל נזכר אבלות לחוד וקריעה לחוד, אבל בפוסקים נזכר בכ”מ שגם בקריעה לדידן מקילינן.
אם יש להשוות מסברא קריעה על מקום המקדש לקריעה על אביו ואמו
כתבתי דלהראב”ד והרמב”ן ושא”פ שלא השוו קריעה על המקדש לקריעה על אביו ואמו אלא לאיחוי בלבד יש בזה טעם דדוקא איחוי ולא שום נידון אחר, וממילא לענין ההכרעה שחילקו בחוה”מ בין אביו ואמו לשאר קרובים אין לדמותו לאביו ואמו.
והגר”ש צביון העיר דאמנם בדיני קריעה הוא דינא דגמ’ שלא השוו אלא לאיחוי בלבד (לפי פירושם), אבל מ”מ לפי מה שהכריע המנהג לחלק בין קריעת אביו ואמו לקריעות קלות א”כ יש להשוות קריעת המקדש לחמורות עכ”ד בקיצור.
וכוונתו כמבואר בתה”ד סי’ רפח והובא בב”י ביו”ד סי’ שמ סל”א דהמקילים מקילים גם באו”א ורק דהמנהג נקט באו”א כהמחמירים כרש”י שעשה מעשה בזה כדאי’ בסמ”ק סי’ צז, א”כ לענין מנהג יש להחשיב קריעה על המקדש כחמורות.
ומ”מ בעיקרי הדברים יש הרבה לפלפל כמשנ”ת דיש כמה קולות שיש במקום המקדש (אין אבלות, אבלות ישנה, חייב את עצמו ויש בידו להפטר, קרע כבר פעם אחת, לא הושוו לאו”א אלא לאיחוי לדידן), ודוחק להשוותו לאביו ואמו מצד עצמו, מלבד הטענה שאין השלמה לקריעה זו אחר המועד וטענה זו אכן טענה ודנו בה לעיל.
ויש להוסיף דהטעם שכ’ הב”ח ביו”ד סי’ שמ בשם המהרש”ל במה ששמועה רחוקה על או”א ברגל אינו קורע ברגל (ומשמע דהיינו אפי’ לדעת הרמב”ן בטור שם שבשמועה שתהיה רחוקה במוצאי הרגל קורע ברגל ואצ”ל לדעת הגאונים שם שבזה האחרון אינו קורע ברגל כ”ש ברחוקה ברגל), דמאחר שפסקה ממנו אבלות לא חמירא הקריעה לדחות רגל עכ”ל, וכאן ג”כ היא קריעה בלא אבלות (רק דשם יש קריעה אחר הרגל והוא נידון בפנ”ע ודברנו מזה בפנ”ע).
ויש להוסיף עוד דיש קצת משמעות בתה”ד שהביא הב”י שם דהטעם שהחמירו מאו”א משום מעשה שעשה רש”י וממילא אינו נוגע לנד”ד שאין מעשה אב, ומ”מ בפוסקים נזכר דגם בשאר קרובים קורע ברגל אם תהיה רחוקה אחר הרגל כיון שבזה אין מנהג שלא לנהוג כן, א”כ ש”מ שלא תלו הדבר להחמיר רק בדבר שהיה בו מעשה רב.
(אבל יש לומר דאי”ז סתירה דלעולם באו”א החמירו משום דמעשה רב ואילו באופן שתהיה רחוקה לאחר הרגל החמירו מטעם שמפקיע עצמו מן הקריעה, נמצא דבכל דבר שהחמירו יש טעם להחמיר, אבל בניד”ד שכבר קרע פ”א על המקדש וגם יקרע פעם אחרת א”כ אפי’ אם נימא דהמחמירים מחמירים כאן מ”מ לא שייכא טענה זו, וכ”ש לפי הצדדים דלעיל דבני”ד גם המחמירים מודו שא”צ לקרוע אי משום שמועה רחוקה ואי משום דדמי למלקט עצמות).
לענין הטענה שכבר יש מנהג קבוע שלא לקרוע על מקום המקדש היום
ומה שכתבתי דהפוטרים בקריעה שלמוצאי הרגל תיעשה רחוקה משום שאין מנהג ברור דכאן יש לקרוע כשיש מנהג, כתב ע”ז הגר”ש צביון דגם אם נקבל שיש מנהג שלא לקרוע במועד על המקדש מ”מ קשה למה הנהיגו כן עכ”ד.
בביאור הסתירה בדברי הב”ח והנו”כ בין אבלות רחוקה במועד לאבלות שתהיה רחוקה לאחר המועד
והואיל דאתאן לכ”ז יש לדון עוד, דמחד גיסא משמע בט”ז בשם הב”ח ששמועה קרובה שלמוצאי הרגל תיעשה רחוקה הוא טעם שלא היה קורע במוצאי הרגל אלא ברגל עצמו גם לדידן, כדי שלא יפקיע עצמו מקריעה ע”י שלא יקרע ברגל, ומאידך כ’ הט”ז בשם הב”ח דאפי’ רחוקה ברגל עצמו על או”א אין קורע ברגל אלא קורע אחר הרגל אפי’ להמחמירים.
והיה מקום לומר דב’ הדברים מיירי בקריעה על אביו ואמו שיש בהם קריעה על שמועה רחוקה (מו”ק כ ע”ב ויו”ד סי’ שמ), אלא שיש חילוק בדבר דבאופן שרק למוצאי הרגל נעשית רחוקה אז לא חשיב שאפשר להשלים כיון ששמע כשהיתה קרובה ואינו יכול להשלים בתורת שמועה רחוקה, וכמבואר במו”ק כ ע”ב לחלק מהראשונים שם דקריעה על שמועה רחוקה אפי’ שקורע על אביו ואמו אינו מעיקר דין קריעה אלא לכבוד אביו ואמו, משא”כ כשבא לקרוע ברגל בתורת שמועה רחוקה אזי אין לו טעם למה לקרוע דוקא וברגל אלא דכ”ש שיכול לקרוע אחר הרגל לכו”ע כיון שהוא קריעה גרועה שהיא רק לכבוד אביו ואמו וממילא מכיון שיכול לקרוע אחר הרגל אינה דוחה הרגל (וכיון שהיא קריעה גרועה גם המחמירים בקריעה מעולה לחייב לקרוע ברגל מ”מ בזה מודו שקורע רק אחר הרגל).
או בנוסח אחר, דלעולם ב’ הדברים מיירי באביו ואמו, והיא הכרעה משום שהדברים תלויים בכמה דעות, דהרי לבה”ג ורב נטרונאי [בתה”א הל’ קריעה ובטור וב”י סי’ שמ] הדין הוא בשמועה שתהיה רחוקה אחר הרגל הפסיד הקריעה ברגל ואחר הרגל (ומודים שאם יקרע ברגל יקיים הקריעה ויצא יד”ח קריעה, רק שסוברים שהרגל דוחה המצוה, ואין הנידון כאן לרב האי והתשוה”ג שהביא התה”א דלדידהו הטענה מצד דקריעה בלא שבעה מי איכא, ולא מצד דחיה אלא שלא נאמרה כאן מצוות קריעה), ויש מקום לטעון דהיינו אפי’ באביו ואמו (וכמ”ש התה”ד שם דהמקילים מקילים אפי’ באביו ואמו, וגם אולי יש לדייק מלשונם דברגל אין קורעין אפי’ שמועה קרובה ומשמע דכ”ש רחוקה וא”כ באביו ואמו מיירי דיש בהם קריעה על שמועה רחוקה), ולכן סברא היא להכריע שא”א לנהוג כשיטתם להפסיד הקריעה, כיון שיכול לקיים הקריעה, אבל בשמועה שהיא רחוקה כבר ברגל אמנם להגאונים אין קריעה ברגל (ואפשר שגם אין קריעה לאחר הרגל ויש לדון בזה), אלא שלדידן דנקטי’ כהמחמירים בכל מקום שאין מנהג ידוע א”כ לא יוכל לתפוס חיוב ברגל דהרי אינו מרוויח כלום בקריעה ברגל ויכול לקיים שניהם בקריעה אחר הרגל, ולא דמי זל”ז כך היה מקום לומר.
אבל אפשר דאין כאן סתירה אלא דהנה דינא הוא כמבואר לעיל בסי’ זה ע”פ הגמ’ במו”ק כ ע”ב דעל אביו ואמו קורע גם בשמועה רחוקה ועל שאר קרובים קורע רק בשמועה קרובה, והמדקדק יראה דמ”ש הב”ח בשם מהרש”ל דבשמועה רחוקה קורע רק אחר הרגל הזכיר שם אפי’ אביו ואמו (וקצת דוחק תיבת אפילו) ומ”ש הב”ח שבשמועה קרובה שתהיה רחוקה אחר הרגל קורע ברגל מיירי שם להדיא לדידן שאין קורעין בשאר קרובים דמ”מ באופן זה קורע בשאר קרובים, ואין הכרח להעמיד זה גם באביו ואמו כמו בתירוצים הקודמים.
היוצא מזה דבשאר קרובים אם היא שמועה קרובה ברגל שתיעשה רחוקה לאחר הרגל קורע ברגל כדי שלא יפסיד הקריעה ובאביו ואמו בלאו הכי קורע למנהגינו אפי’ על שמועה שתהיה עדיין קרובה לאחר הרגל, ואילו בשמועה רחוקה ברגל על שאר קרובים בלאו הכי אין קריעה, ועל אביו ואמו בנידון זה אין קריעה דמאחר שפסקה ממנו אבלות לא חמירה הקריעה לדחות הקריעה ויקרע לאחר הרגל (כלשונו), ובניד”ד הספק מה הדין באבלות כזו שפסקה ממנו האבלות באופן שלא יוכל לקרוע לאחר הרגל.
והנה באמת לפו”ר הפוטרים קריעה בחוה”מ יפטרו גם כאן, וכן נראה מקופיא, דהרי הגאונים פוטרים גם היכא שיפסיד הקריעה לאחר המועד כדאי’ ברמב”ן בתוה”א ובב”י ביו”ד סי’ שמ ושאר נו”כ וכמשנ”ת לעיל.
הערה בדעת רב האי
הרמב”ן בתוה”א כ’ דמקור רב האי וסייעתו לפטור קריעה במועד בנעשית רחוקה לאחר המועד מגמ’ במו”ק כ ע”ב דקריעה בלא שבעה מי איכא, וכאן אין טענה זו שייכת, דהרי מעיקר תקנת קריעה זו היא קריעה בלא אבלות, ודמי בזה לקריעה רחוקה דאביו ואמו שהיא קריעה בלא אבלות, אולם הגאונים שהובאו בתה”ד שם ס”ל דאין קריעה אפי’ באביו ואמו ושם אינו מצד הטענה דקריעה בלא שבעה מי איכא אלא מצד דאין קריעה במועד.
וכן בתורת האדם הל’ קריעה מבואר דהגאונים שמקילין לגבי שמועה שתיעשה רחוקה הם תשוה”ג ורב האי, ואילו הגאונים שמקילין לגמרי הם בעל הלכות ורב נטרונאי ומוכח שם להדיא מלשונו דהם ב’ דעות, דיש דעות שמקילין רק באבלות שתיעשה ישנה במוצאי הרגל ויש שמקילין אפי’ באבלות קרובה שתהיה קרובה גם במוצאי הרגל.
אבל זה פשוט דגם רב האי מסכים דבשמועה רחוקה של אביו ואמו אין קריעה ברגל דהא המהרש”ל (המובא בב”ח סי’ שמ) כ”כ בסתמא לכו”ע אפי’ להרמב”ן דמחמיר מיניה, וממילא בניד”ד דכמשנ”ת לא חמיר מרחוקה של אביו ואמו מצד דיני הקריעה לא יחמיר רב האי יותר מרמב”ן (רק דיש לדון מצד שלא יוכל לקרוע אחר הרגל, אם נימא דבנד”ד אינו קורע לאחר הרגל, דבזה דנתי לעיל).
*
תמצית הדברים
תמצית הדברים דלהפוטרים בכל הקרובים מקריעה ברגל קרוב לודאי שפטור לקרוע ברגל גם בניד”ד ואילו להאוסרים יש ויכוחא רבה מה דינם, דיש צד לדמותו לדין ליקוט עצמות, ויש סברא של החוט שני שיש לדון בכוונתו כמשנ”ת, כך שאין ברור אם יש כלל מחמירין בזה (ואמנם אם נימא דידוע שיש מחמירין בזה אז יש לטעון אם עדיפא לן לנהוג כהמחמירין ולא לדחות הקריעה לגמרי אבל אינו ברור דיש מחמירין).
וכמו”כ לפי המנהג שמחלק בין מיני הקריעות להחמיר רק באו”א יש כמה טעמים מסברא לומר להקל דדמי לשאר קרובים ולא להחמיר, כמשנ”ת.
וכמו”כ הטעם שנזכר להדיא במהרש”ל להקל באופן המדובר שם הוא משום דאבלות ישנה קיל (ולא משום שיכול להשלימו אחר הרגל), וכעי”ז בתוהרא”ש לענין ליקוט עצמות וכאן דומה לליקוט עצמות כיון שקרע בעבר.
וגם אינו ברור דשייך לטעון כאן הטענה שיפסיד הקריעה החיובית כיון שאפשר שקרע בעבר ויקרע בעתיד ומעוד טעמים שכאן אין קריעה חיובית.
וכמו”כ הטעם שנקטו הנו”כ להחמיר באופן המדובר הוא מטעם ששם אין מנהג ידוע באופן הנידון שם, ואילו בניד”ד יש מנהג.
ומ“מ המחמיר תע”ב, מאחר שיש גם כמה צדדים להחמיר כמשנ”ת.
לענין קריעה אחר הרגל אם נדמהו לקריעה קרובה על שאר קרובים (לפי המנהג) או לשמועה רחוקה על או”א (להב”ח בשם המהרש”ל) א”כ צריך לקרוע אחר הרגל, אלא אם כן נטען כפי החידוש שהוצע לעיל בדעת החוט שני לומר דדברי התה”ד על שעת חימום לא נאמרו על קריעה שכבר קרע פעם אחת.
ואם נדמהו לליקוט עצמות דעת המנחת שלמה שא”צ לקרוע אחר הרגל וברוב הדברים אכן דומה לליקוט עצמות, וכך המנהג.
מק"ט התשובה הוא: 126504 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/126504
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.