מה שהקשה כת"ר ע"ד הרמב"ן (הו' בר"ן ר"ה י"ח ב') דבזמן רבי היו ד' צומות נוהגין בלילן כביומן כמו דין ת"ב, א"כ איך הבדילו מר"ה לצום גדליה, דבת"ב שחל במוצ"ש שייך להבדיל ביום א', אך במוצאי יו"ט א"א להבדיל ביום שאח"ז (מ"ב רצ"ט ס"ק ט"ז).
תשובה - הנה יסוד דין האיסור ליתן לקטן הוא משום דחיישי' דילמא אתי למיסרך (מ"ב תקנ"ט ל' ועוד), ואפשר דשייך לצדד דחשש זה הוא רק בדבר קבוע שקבלו ע"ע דומיא דיוה"כ שבו נאמר דין זה בעירובין דף מ', אבל מנהגא לא, [ועיין רמ"א תקנ"א סעיף יו"ד והבן].
דז"ל המ"ב שם: לתינוקת - ולא חיישינן דלמא אתי להתרגל ולשתות אף בגדלותו כיון שאינו דבר קבוע אף על גב דגבי הבדלה כשחל ט"ב במו"ש חיישינן ואין נותנין לתינוקת וכדלעיל בסימן תקנ"ו היינו משום דלפי קביעות השנים שלנו ע"כ יבא לפעמים לסוף ג' או ד' שנים פעם אחד במו"ש וחשוב כמו דבר קבוע משא"כ במילה שאין לה קביעות כלל לא חיישינן לזה ע"כ.
והנה ידוע מ"ש הרמב"ן [ושאר הראשונים] דדין ד' תעניות בזמנינו הוא קבלה שקבלו ע"ע, משא"כ בזמן ריה"נ שעדיין לא היה קבלה קבועה אלא מנהג, והראיה שעקרו אח"כ חומר היום [שעיקר דין התענית הוא מלילו ובה' העינויים ואכמ"ל], ולכך אפשר דבזמן ריה"נ עדיין לא חששו לאתא למיסרך, כיון שלא היה קבוע כך.
וז"ל תוספות הרא"ש מסכת שבת דף קיד ע"ב וא"ת וליבדיל וליתיב לינוקא במוצאי שבת ליום הכפורים כמו שמבדילין ממוצאי שבת ליום טוב, וי"ל דכיון דכולהו לא מצו שתו אלא ינוקא לא תקנו הבדלה, ובעירובין (מ' ב') משני דילמא אתי למסרך, עכ"ל.
וכן לגבי ברית ביו"כ דעת הרי"ץ בן גיאת המובא באבודרהם (ה' ברכות שער ט'), דבאמת אין מברכין כלל על הכוס, וכן דעת בעל העיטור (ה' מילה פנ"ג ע"ב) [ואנן לא קי"ל הכי, דלא חיישי' לאתי למיסרך, אבל אי הוי חיישי' אין לברך דהיכא דלא אפשר לא אפשר, וכמו לומר זמן על הכוס בגמ' שם.
ולפ"ד אפשר דגם כאן לא תיקנו הבדלה בכה"ג, ר"ל בזמן שהיו נוהגין בצום גדליה להתענות מלילו, ויודעין היו שכשיעקר מנהג זה, או בשנים שלא ירצו לנהוג כן [ע"ש ברמב"ן] יבדילו כדין.
שי' רב האי גאון שמביאין אותו האבודרהם ובעל העיטור (שם) שמניחין הכוס של ברכה עד לערב במוצאי יוהכ"פ ואז שותין הכוס.
וביאר בס' דעה"ד בעירובין שם, והיינו משום דס"ל להני גאונים דלעולם מצד הדין כשמברך על היין בופה"ג בקידוש ובברית מילה א"צ לשתותו כלל ולא הוה כלל ברכה לבטלה, משום דברכת בופה"ג דמברכים בעת מצוה היינו הודאה להשי"ת שברא הגפן שביין מברכין בעת עשיית המצוה וע"כ א"צ כלל לשתותו.
רק הא דקיי"ל המברך צריך שיטעום היינו כדפירש"י שלא יהי' גנאי שמברכין בופה"ג ולא שותים.
וכיון שכל ענין השתיה הוה כדי שלא יהי' גנאי, ע"כ כל שנותנין ממנו לתינוק או ששותין ממנו בערב לא הוה שום גנאי, וזה מה שעושין ביוהכ"פ.
הטור (יו"ד סי' רסה) כתב בשם בעל העיטור, דבמילה ביוה"כ אשכחן לרבוותא קמאי לברך על הכוס, ומנהג להניחו עד מוצאי יוה"כ ושותהו אמו של תינוק.
וע"ש בב"י שהביא מהכלבו לדחות מנהג זה דלמא ישפך הכוס ונמצא דבירך לבטלה, ועוד שאין להפסיק כ"כ בין הברכה והטעימה.
(ובדעת העיטור לכאו' ע"כ צ"ל דס"ל דהטעימה משום גנאי, וע"כ מתקיים הטעימה אפילו בערב, אף על גב שחוזר ומברך עליו).
[הראבי"ה תמה על שיטה זו, דא"כ ה"נ נימא זמן על הכוס ביוה"כ, ונשהה את הכוס עד מוצאי יוה"כ].
ולפ"ז אפשר דגם בהבדלה בר"ה יהא הדין כן, שיוכל להניח הכוס, דעיקר הענין הוא הברכה על הכוס גם אם אין שותהו לאלתר.
[וע"ע מ"א רע"ה ס"ק ל"ב ואג"מ ח"ד מאו"ח סי' ע'].
אפשר עוד דגדול שאין צם כגון חולה ויולדת מהני (עיין ש"ע סי' תקנט ס"ז), ועיין ברכי יוסף או"ח ר"ס תקנ"ו, הובא בשע"ת שם סק"א.
ויש להעיר דעצם הענין אם היה לרבי ב' יו"ט של ר"ה שנוי במחלוקת אמוראים בביצה ה' א'.
עוד יש להעיר דגם ענין זה של תשלומין להבדלה של יו"ט שנוי במחלוקת הראשונים.
מק"ט התשובה הוא: 119309 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/119309