בכמה מקומות מוכח דדרכי האמורי שייך או בדבר שהוא רפואת שוא (או רפואה בלא טעם לחלק מהראשונים) וזה נרמז במה שכתבו ובחוקותיהם לא תלכו שהוא מנג חק בלא טעם (עי' בהגר"א סי' קעח סק"ז), או דבר שיש בו סרך שמץ מנהג עבירה וכיו"ב, כגון דבר שהוא סרך ע"ז (עי' שו"ע יו"ד סי' קעח ס"א) או דבר שהוא דרך שחץ וגאוה (עי' ש"ך שם סק"א), או דרך פריצות (עי"ש ברמ"א וש"ך סק"ג), וגם דבר שהוא חוק בלא טעם אסור משום שיש לחוש לע"ז (עי' רמ"א שם), אבל דבר שהוא לתועלת אין בו איסור משום דרכי האמורי (עי"ש ברמ"א בשם מהרי"ק שורש פח), וכל דבר שיש בו טעם אינו בכלל איסור זה (עי"ש בבהגר"א סק"ז בשם הר"ן), ולכן מקלות סיניים אינם בכלל איסור זה.
מה שציינתם לפלוגתא דר' יהודה ורבנן במשנה בסנהדרין נב ע"ב לגבי הריגת הרג בסיף אם יש בזה משום חוקות הגוים או לא, לענ"ד אין להביא ראיה משם טענת ר' יהודה דיש בזה משום ניוול הבריות ואכזריות וחשיב כמו דבר שיש בו סרך עבירה שאין ללמוד מהם, ואילו טענת רבנן דלאו מינייהו קגמרינן אלא מה"ת כיון דכתיב סייף באורייתא כמ"ש בגמ' שם.
אבל בתוס' שם כתבו דמה שאמר ר' יהודה במשנה ניוול הוא זה הוא רק משום ובחוקותיהם לא תלכו, והיינו משום שהתקשו דר' יהודה מודה לרבנן שהמיתה דידיה דר' יהודה היא מנוולת ממיתה דרבנן, כמבואר בגמ' (וכלשון התוס' "כדמוכח בגמרא"), וא"כ הטעם הוא רק משום ובחוקותיהם ולא מטעם אחר.
אולם יש מקום לדחות הקושי' ולומר דמאחר שדרך הגוים הוא ניוול הרי הוא אסור ומה שבאופן אחר הוא ג"כ ניוול אינו נאסר דרק מה שהוא גם ניוול וגם דרך הגויים נאסר.
אבל תירוץ זה דחוק, דהרי הסייף הוא אותו סייף ואם בדרך הגוים הוא פחות ניוול בדרך אחרת א"כ למה דרך הגוים אסורה ודרך אחרת מותר.
ויש לומר דשורש הפלוגתא דר' יהודה ורבנן הוא דלר' יהודה מחשבי' כמו אם לא הי' כתוב בתורה סייף ורק המלכות היתה עושה אז היה אסור לב"ד (אפי' במקום צורך) לעשות סיף באופן של הגוים, ומיהו דוקא באופן זה אסור, דחוקות הגויים הוא אסור רק באופן שהגוים עושים כן, אבל לרבנן מחשבי' כמו שכבר כתוב סייף בתורה והסייף ביד שליח ב"ד ובא לקיים המצוה והנידון רק אם יעשה בדרך שהמלכות עושה או בדרך שהוא יותר ניוול, ובזה אמרי' מאחר שמצוותו בסייף וכל הנידון רק אם לעשות כמו שעושה המלכות או באופן אחר אז מאחר דהמלכות עושה באופן שאינו ניוול כ"כ כמו באופן אחר לא חשיב חוקות הגוים דלא חשיב שיש סרך איסור במעשיהם.
וזה טענת רבנן בגמ' דמאחר דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קגמרינן.
ולכשתמצי לומר אין דברי התוס' הללו (בד"ה רבי) סותרים ביאור זה ודוק, (אבל יעוי' להלן).
ואדרבה בזה מדוייק מה דנקט ר' יהודה במתני' ניוול הוא זה, אבל לפשטות הבנת דברי התוס' אין לו מובן כ"כ.
אולם דעת התוס' שאחר זה (בד"ה אלא) באמת דכל דבר שהוא חוקות הגוים גם אם יש בו טעם ותועלת ואינו מסרך איסור אסור, אולם להלכה הוא כהר"ן בפ"ק דע"ז והמהרי"ק שם והרמ"א שם שהקילו בזה, אלא דבאמת צע"ק להתוס' דהרי מה שמשמע בסנהדרין שם דלולי שכתוב בתורה סייף גם לרבן היה בזה משום דרכי האמורי, לכאורה יש לדחות דיש טעם בסייף משום שהוא ניוול, (ועי' עוד בבהגר"א שם), והוא דרך גנאי, וכמו שמצינו שמה שהוא דרך פריצות או ע"ז אסור בדרכי האמורי, אבל נראה דעיקר ראייתם מדר' יהודה ולא למדו כמו שפירשתי דבריו אלא למדו בדבריו דלא חשיב ניוול כלל כיון דבאופן אחר חשיב ניוול יותר (כמו שכתבתי בדעת רבנן לעיל) ואעפ"כ אוסר כיון שהוא דרך גויים ומזה למדו דאפי' לרבנן כל דרך גויים אסור גם כשאין בו סרך איסור ודרך גנאי (ולא פליגי רבנן להתיר אלא בסייף משום שכתוב בתורה).
ומי שירצה להחמיר כהתוס' בסנהדרין לכאורה תבוא עליו ברכה ועי' בבהגר"א שם וכן בעצי לבונה על גליון השו"ע שם, אבל להלכה נקטו רוב הפוסקים דדבר שיש בו טעם ותועלת, אין בו איסור חוקות הגויים.
ואמנם יש נידון נוסף שנזכר בפוסקים לגבי רפואה שאין ידוע לה טעם שמרפאת ובתשובות אחרות נתבאר שדעת רוב הראשונים להקל בזה ושכן הכרעת המשנ"ב, אבל אינו שייך לגמרי לכאן דכאן הנידון על דבר שידוע שהוא מנהג הגוים אלא שיש לו טעם.
מק"ט התשובה הוא: 125141 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125141