לא ראיתי התייחסות מפורשת לשאלה זו בדברי הפוסקים, אבל מסתימת דבריהם בברכות יא ע"ב ושו"ע או"ח סי' מז משמע שברכת התורה צריכה להיות דוקא לפני לימוד אחד מחלקי התורה כמקרא משנה וגמרא וכו', וכך מסתבר, ומי שיאמר אחרת יש בזה חידוש גדול מאוד.
ובפרט שיש דעות בגמ' שרק על חלקי תורה מסויימים אפשר לברך כגון מקרא ומשנה וכו' אם יש מי שמרחיב את היריעה שאף בהחזקת תורה אפשר לברך היה צריך להיות הדבר מפורש.
ואע"פ שיש אופנים שהמחזיק תורה מקבל שכר כעוסק בתורה כמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' רמו, מ"מ ברכת התורה נתקנה דוקא על עסק התורה בפועל בעצמו ולא על ידי שליחות.
ויש להוסיף דחיוב הלימוד בכל יום כמ"ש במנחות צט ע"ב שיוצא יד"ח בק"ש משמע שם שהפתרון לע"ה הוא בק"ש ולא על ידי דבר אחר, ונפק"מ אם נ'א'נ'ס בק"ש (כגון בגוי שאומר שאם יקרא ק"ש יהרגנו) יצטרך ללמוד ולא סגי ליה בהחזקת תורה לענין חיוב זה.
ויעוי' בנשמת אדם שהשווה דין ברכה"ת לקרא דוהגית בו יומם ולילה דהנידון אם הרהור מחוייב בברכה"ת או לא יהיה תלוי בנידון מה נחשב הגיון, ולפ"ז פשיטא דהחזקת תורה אינו בכלל הגיון, ויש לציין דמהך קרא יליף גם במנחות שם חיוב לימוד ביום ובלילה.
ויש להוסיף, דאם נאמר שאפשר לברך ברכת התורה לפני החזקת תורה מאוד לא ברור מתי נחשב העסק לברך עליו, האם לפני הנתינה, או לפני ההסכם (אם יש) או לפני הלימוד של השליח בפועל, וכמובן שכל זה מחודש מאוד לומר על כל אחד מהדברים הללו שצריך לברך לפניהם ושאם מברך לפניהם ולא למד משהו אחר חלה על זה הברכה.
וכמו דפשיטא בכל המצוות שיש חלק למזכה את הרבים במצוה ואעפ"כ א"א לברך מה שעושה על ידי שליח, כגון שלח שליח לכיסוי הדם וכיו"ב, מלבד מצוות מאוד מסויימות שהמעשה מתייחס למשלח יש צדדים שיכול המשלח לברך (כגון בנר חנוכה).
ושוב הביאו לפני בשם הכת"ס או"ח סי' כ' שהביא קושיית הפר"ח באו"ח סי' מז שהקשה על הט"ז שם שכתב שברכת לעסוק היא על היגיעה והקשה הפר"ח דא"כ עם הארץ שאינו יגע היאך יברך לעסוק, ותירץ שם הכתב סופר דיברך כן על ידי שותפותו עם הת"ח.
אבל פשיטא דגם להכתב סופר באופן שיש ע"ה שאינו משתתף בזכות התורה עדיין מחוייב לברך ברכת התורה לפני פסוקים ומשניות שלומד, ומאידך גיסא מותר לעסוק בהחזקת תורה קודם ברכת התורה, והנידון הוא רק על הנוסח למה בחרו לתקן בנוסח כך וכך ומה באו לרמז בנוסח זה.
דקושיית הפר"ח שלא מסתבר שמעיקרא תיקנו את נוסח הברכה בניסוח מסויים שמטרתו לרמוז דבר שכל כולו שייך רק בת"ח ולא בעם הארץ, מאחר שעיקר הברכה נתקנה גם לעמי הארץ, ועל זה מיישב הכתב סופר דיש חלק לע"ה ג"כ בעסק התורה של הת"ח, והוא נידון בטעם הנוסח, אבל ודאי שעיקר התקנה היא על כל לימוד תורה ועל כל לימוד אפי' בלא עמל ויגיעה צריך לברך ברכת התורה, כיון דמ"מ עסק שייך גם בכל לימוד, (כמו הלשון "עסוקין באותו ענין" בפ"ק דקידושין דגם שם אין בהכרח הכונה שהיו יגיעין בדבר או שקועים בו לגמרי והוא נפק"מ להלכה, ורצוני לומר בזה דלמרות שהלשון "עסק" סובל כל עיסוק בתורה, אבל עדיין צריך טעם למה תיקנו דוקא באופן זה), וממילא מי שהפיץ תורה והחזיק תורה קודם שבירך ברכת התורה לא עבר שום איסור (ואפילו על הוראת הוראה בלא טעם דעת כמה פוסקים שמותר קודם ברכה"ת וכ"ש בזה), וממילא עדיין אין ראיה שעיקר הברכה לא נתקנה על לימוד תורה עצמה.
ושוב נראה דגם מגוף דברי הכתב סופר אפשר ללמוד כדברינו דהנה הכתב סופר לא כתב שהת"ח פוטר את המחזיק תורה מלימוד התורה לגמרי אלא רק מענין העסק שהוא העמל והיגיעה, וכמו שמבואר בהרבה פוסקים שגם המחזיק תורה צריך לקבוע לו עת ללמוד [עי' טור יו"ד סי' רמו ועי' ליקוט נפלא ומפורט מאוד בספר בתורתו יהגה ח"ג עמ' נח ושם בעמ' סד ואילך], ולפ"ז מבואר כדברינו שרק בתוספת זו של העסק המחזיק תורה מקבל זכות בלימודו של הת"ח, והרי זה ברור שלימוד בלא עמל ויגיעה מחייב בברכת התורה כדמוכח בפוסקים [עי' שו"ע סי' רמו ורבינו יונה על ברכות יא ע"ב ומשנ"ב סי' קלט בשם הפר"ח].
לתשובה זו פורסמו 2 תגובות. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
כבוד הרב אם כך מהו ההבדל בין כל שלושת ברכות התורה למעשה על ברכה וברכה?
שלו' וברכה הגבתי כאן