בענין מרור ושיעורו

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
כהכנה לפסח הבעל"ט אשאל; מה הוא המרור והכמות המינימלית לצאת ידי חובת פסח.

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי.

בברכת התורה ובברכת הכהנים,
הקטן אהרן}

תשובה

בע"ה י"ח אדר ב' ע"ו

לכבוד ידידי נ"י

במשנה ובגמ' (פסחים ל"ט א') מופיעים חמישה מיני מרור, בעוד החזרת נזכרה שם שהיא המובחרת מכולם.

נהוג לזהות את החזרת שהיא החסה המצויה (ראה מ"ב סי' תע"ג סקמ"ב), דעת כמה פוסקים שגם בחסה מתוקה יוצאים יד"ח, (חי"א סי' ק"ל ס"ג, שוע"ר סי' תע"ג ס"ל, הגרשז"א הליכ"ש פסח פ"ז סכ"א), יש המחמירים להשתמש בחסה מזן חריף, או כדעת החזו"א (או"ח סי' קכ"ד סק"ד לדף ל"ט א') שרשאי לצאת בה רק כשהיא מרה (ועיין מ"ב סי' תע"ה סק"ל), וכתב בחוט שני להגר"נ קרליץ (פסח פי"ז סקט"ו) שבד"כ הקלחים הקטנים בחסה הם קצת מרים, ובודאי יש להקפיד לקנות בהשגחה מהודרת, שכן בחסה העתיקה מצוים חרקים רבים מאוד.

ברם יש המפקפקים על זהות החסה כמרור, ומשתמשים בחריין (הנקרא בלשון המדוברת חזרת), גם הגר"א השתמש בחריין כמ"ש במעשה רב, וכן נהג החזו"א דינים והנהגות פי"ז אות ל"ז, התוי"ט בפ"י דפסחים מפרש שהחריין הוא תמכא, וכ"פ המ"ב סקל"ד בשם האחרונים, ויש שהראו על כך שבדורות רבים ובמקומות שונים אנו מוצאים שהשתמשו בחסה, וידידי הרב ירחמיאל הלפרין (בעל ספר לכבוד ולתפארת) כתב מאמר על זה, וישנם מאמרים נוספים בנושא, בקובץ בית אהרן וישראל.

מוריה שנה שלישית גליון א-ב (כה-כו) ניסן אייר תשל"א, הרב בצלאל לנדוי.

אור ישראל (מאנסי) כג תשס"א קג-קז ועוד.

וראיתי מובא ממכתב הנצי"ב מוולוז'ין במכתבו לבנו רבי חיים ברלין שרצה להחמיר ולאכול חריין, וז"ל, וגם מה שדקדק בנו נ"י לאכול חריין איני מבין מדוע לא נהג עצמו בשאלאטה (חסה), כדעת רוב אחרונים שהוא חזרת, ולמאי נחמיר לאכול דבר שהוא כחרבות לגוף, והלא דרכיה דרכי נועם כתיב עכ"ל.

ובענין השיעור לקיום המצוה הוא בכזית, ומצד הדין א"א בפחות מזה, אכן ישנם דעות שונות באופן מדידת הכזית, החזו"א כידוע החמיר בזה מאוד, ואילו הגר"ח נאה התבסס על מחקרים בהן הוכיח כי השיעור קטן מזה של החזו"א, כיום במחקרים מאוחרים יותר, התגלה כי השיעור הוא קטן מזה של הגרח"נ.

הרב הדר מרגולין פירסם את מחקרו על זה בקובץ בית אהרן וישראל, ויש מגדולי ישראל שהסכימו עם דעה זו לעיקר הדין, ולכן לענין ילדים וכדו' יתכן שאפשר להקל לפי שיעורים הללו.

ולענין מה ששאלת { מכאן הוא תשובה על מכתב שני.

}אם ישנם עוד מינים שאפשר לצאת בהם, הנה במתני' שם נזכר ה' מיני מרור, וכן פסק בשו"ע סי' תע"ג ס"ה, אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, מרור; ועל ד' המינים הראשונים פי' בהגה"ה שם, פירוש מיני עשבים מרים ע"כ.

וביאר המ"ב סקל"ד, פי' מיני עשבים מרים - אכולהו קאי ומשום שאין אנו יודעין בבירור איזה הם בלשוננו לכך כתב בדרך כלל אכולהו שהם מינים מרים וכתבו אחרונים שתמכא הוא חריי"ן בלשוננו ועל חזרת כתב הח"י וכן הח"צ שהוא מה שאנו קורין שאלאטי"ן.

ושם בס"ק לה כתב, ומרור - הוא ג"כ מין ירק מר הידוע להם בשם מרור ע"ש שהוא מר ביותר עכ"ל המ"ב.

היוצא מהכרעת המ"ב דלדידן לא קים לן מהם שאר מיני המרור, הלכך א"א לצאת במיני מרור אלא בחסה או בחריין.

ברם בגמ' בפסחים ל"ט א' איתא, תני דבי (רבי) שמואל אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת בעולשין ובתמכא ובחרבינין ובחרגינין ובהרדופנין וכו', אחרים אומרים [כל] ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין וכו', אמר רב הונא הלכה כאחרים ע"כ.

א"כ היה מקום לומר דבעצם לאו דוקא ה' מינים הללו, אלא דה"ה כל מין ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין יוצא יד"ח, וכן באמת יש ראשונים שכתבו כן, עיין בבה"ל שם, ומסקנת הבה"ל שלמעשה א"א לנו לסמוך על סימנים אלו דמ"מ אפשר שאין אנו בקיאין בסימנים, אך כתב דמי שאין לו מרור מהמינים הללו הכשרים יחזר אחר ירק מר העונה לסימנים הללו, ובלבד שיהא ראוי לאכילת בני אדם.

ויה"ר שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים ואז נקיים מ"ע דמרור מדאורייתא, שכן בזה"ז אין אנו מקיימין מצות מרור בלא הפסח אלא מדרבנן.

מק"ט התשובה הוא: 117602 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/117602