פסח

בע”ה יום ה’ כ”א כסלו תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרון אריה כהן שליט”א

שלו’ רב

שאלה: פרשת וישב: “ויכירה ויאמר כתונת בני היא, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף”.

תשובה: הנה יעקב היה סבור לו לפי הנראה מצד המציאות שאכן טרוף טורף יוסף, ועל המציאות כבר א”א להקשות קושיא, דהרי הנסתרות לה’ אלקינו, ומאן לימא ליה ליעקב שיוסף לא חטא.

מאידך גיסא חשבתי לומר שהדיבה שהיה יוסף מביא על אחיו זה היה החטא שגרם לזה, וכעי”ז מצאתי באלשיך פ’ וישב (פרק ל”ז פס’ ל”ג), ובהכירה אמר כתונת בני היא ודאי, ומאשר לא נמצא בו עון אשר חטא זולתי הביאו דבה אני גוזר ואומר כי חיה רעה אכלתהו, כמאמרם ז”ל (שמות רבה לא) המוציא שמע שוא ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא.

אך חזר ואמר הנה לא יתכן אכלוהו חי כי הלא צלם אלהים היה לו שלם על פניו אחר הביאו הדבה, על כן לא עצבו אביו על הדבר, ועל כן לא יתכן יכלו לו הבעלי חיים ולא נפלה חתיתו עליהם, כד”א (בראשית ט) ומוראכם כו’ שהוא כמפורש למעלה על אשר לא השחית צלם אלהים מפניו.

על כן אגזור אומר כי שתי טריפות היו לו, אחד בידי אדם בעל בחירה שצדקת הצדיק לא תצילנו ממנו כנודע, ואחר כך אפשר טרפו ואכלתו חיה, וזהו טרוף טורף יוסף, ומה גם למה שאמרו חכמינו ז”ל שחשב פגע בו אחד מבניו עכ”ל.

וראיתי באור החיים הק’ בפ’ ויגש מ”ד כ”ח שכתב שיעקב נתכוין לאשת פוטיפר שהיא החיה רעה, וצ”ע אם כונתו שיעקב ממש נתכוין לזה.

שאלה: “ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו”, ותרגם אונקלוס “וחוי לאחוהי”, וצ”ב, דלשון “וחוי” הוא לשון שהראה להם.

תשובה: הנה נכון שברוב המקומות הלשון חוי ומחוי הכונה להרבות באצבע וכדו’, אבל לפעמים מצינו שלשון זה אניו דוקא להראות דברים בחוש ממש, כמו בברכות מ”ז ב’ מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא, וכן בשבת ס”ו א’ ומחוי ליה רב איפוך, וביומא פ”ו ב’ מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק וכו’, ונראה לומר בכ”ז שנזכר מחוי גם שהעיקר היה ע”י דיבור, דבכל דבר שיש בו גם צד של ראות החוש שייך לשון החואה, דהיינו אם אומר בפיו ומסביר הדבר גם באצבעותיו, או שמסביר דבר היטב באופן ציוריי אפילו בעיני השכל יתכן לומר לשון מחוי.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ה “האומר תרומת הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו תרומת מעשר זה בתוכו רבי שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו: לכאורה משמע ממשנה זו, דיש ברירה אף בדאורייתא.

תשובה: עי”ש בריבמ”ץ שכתב, ואף על פי דלית לר’ שמעון ברירה דבעי שיהו שיריה ניכרין, הכא נמי שיריה ניכרין, דכיון דאמ’ בתוכו סביבי הכרי הוו שיריים עכ”ל.

ועיין בדרך אמונה – ביאור ההלכה הלכות תרומות פרק ג הלכה ח.

שאלה: כתב ר’ עובדיה מברטנורא מסכת תרומות פרק ג, בכורים שהן בכורים לכל וכו’.

תשובה: אין מוקדם ומאוחר בתורה הכונה על מאורעות וסיפורי המקרא, אבל בהלכות לא שמענו, ואדרבה כשנשתנו מאורעות התורה ולא נכתבו כסדר הוא משום איזה טעם שהיה לתורה שלא לרושמן כסדר, אבל המצוות שבתורה הוא גופא הטעם שנאמרו בסדר זה משום שבאו ללמד הלכות מסוימות, ואמרי’ בברכות סמוכין מן התורה מנין שנאמר סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר (תהלים קיא, ח).

שאלה: ברכות יט: איסורא מממונא לא ילפינן.

תשובה: הטעם באיסורא ממונא לא ילפי’ מפורש בתוס’ בשבועות ל’ ב’ ד”ה אבל – משום דממונא אתיהיב למחילה, עי”ש שכך היתה גירסתן, ובעצם הנידון אם עבירות שבין אדם לחבירו חמירי מב”א למקום או אפכא יש בזה סתירות בלשונות הראשונים, כמו שהביא אאמו”ר הגאון שליט”א [בעמח”ס משפטי השלום על הל’ בין אדם לחבירו].

ועוד שם בגמרא – מה הקושיה מההולך למול את בנו ולשחוט את פסחו, דמטמא למת מצווה, הרי שם זוהי מצווה לקבור המת, וללבוש כלאיים – לאו מצווה היא.

תשובה: כתב השטמ”ק שם וז”ל, אבל מטמא הוא למת מצוה.

פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכל שכן לא תעשה.

אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה.

אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אף על פי שמבטל פסחו.

ומשני שב ואל תעשה שאני.

פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה.

אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות.

ואם תאמר והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו.

יש לומר דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם.

אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפילו הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא שמע מינה משום דאלים כבוד הבריות הוא ע”כ.

ועוד צ”ב בעצם העניין, אמאי חייב לקרוע מעל חברו את בגדי הכלאיים, הרי כל זמן שחברו לא יודע – הרי הוא מתעסק.

תשובה: פטור מתעסק דחשיב כאילו לא עשה כלום נאמר רק לענין שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל בכל שאר המצוות לא נאמר דין זה, אלא רק נאמר שאין דינו כעובר עבירה במזיד אלא רק כשוגג.

ועוד קשיא לי, מדוע קוראת שם הגמרא ללובש כלאיים בשוק, שעוקר המצווה בקום ועשה, הרי מציאות היא שלאו בידיים הוא.

תשובה: כתבו התוס’ יבמות צ’ ריע”ב, כולהו נמי שב ואל תעשה הוא – וא”ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי”ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא.

ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא”ת בפרק מי שמתו (ברכות כ.

ושם) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר”י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית עכ”ל.

והקרן אורה שם כתב, ולי נראה דאין צריך לזה, אלא אפילו אם חיוב הציצית הוא בשעת עטיפה, מכל מקום חשיב שב ואל תעשה, דהא לא נאמר בתורה שלא ילבש כסות בלא ציצית.

אלא מצות עשה אמרה תורה גדילים תעשה לך כו’.

וביד חכמים לפוטרו ממצוה זו.

ואינו מחוייב לעשות ציצית בסדין, ומותר ללובשו בלא ציצית.

כיון דחכמים פטרוהו מציצית.

אבל גבי כלאים אמרה תורה שלא ילבש כלאים כל שעה שהוא מהלך בכלאים עובר בלא תעשה.

ולא שייך בזה שב ואל תעשה ודו”ק עכ”ל.

שאלה: רמב”ם הלכות איסורי ביאה, פרק כ’ הלכה א’: “כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.

תשובה: א.

ידוע שדרך הרמב”ם לפסוק כל ההלכות שיהיו נוגעין לביאת המשיח, וגם כל תיקו שבש”ס לפסוק אותם על פי דרכי הפסק, אע”פ שאליהו יבוא אז, וכן כל מחלוקת שבש”ס לפסוק ע”פ כללי הפסק אע”פ שיבואו משה ואהרן, וכנראה חשש הרמב”ם או שהיה ס”ל בודאות כך, לדעות שבהמ”ק יבנה קודם לכן, וכן אפר פרה יעשו קודם לכן, ואז זה יהיה נוגע.

ב.

י”א דשמן שריפה אין ההדלקה בזה מה”ת כמו איסור אכילה כבשאר תרומה, אלא גזל השבט, והו”ל בזמנינו ממון שאין לו תובעין עכ”פ לגבי כהנים אחרים.

ואפשר דלהכי קי”ל ברמב”ם פי”א מהל’ תרומות, דמי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן [ועי’ בירוש’ סוף תרומות ובמפרשים שם].

אכן י”א דכל הנאה של כילוי אסורה לזר מה”ת, עיין מה שכתב בדרך אמונה הלכות תרומות פרק ט הלכה ז, שהביא הדעות בזה.

וכתב שם פ”ו סק”כ, ובזמנינו שהמנהג שהכהנים והלוים עולין לכהונה ע”פ עצמן כמ”ש באה”ע סי’ ג’ ס”א אין להם אפי’ דין כהני חזקה כנ”ל ולכן אין נוהגין היום לתת לכהנים תרומה להסיקה תחת תבשילו וכן חלה ואפי’ חלת חו”ל אין נותנין לא לכהן קטן ולא לגדול שטבל ואף על גב שנותנין פדיון הבן לכהן ומברכין עליו וכן הם מברכין על נשיאות כפים וסומכין על חזקתן מ”מ לענין נתינת תרומה חששו חז”ל שאם יתנו יתרבו העולין ע”פ עצמן בשקר ולכן ראוי שלא ליתן וכן אין לתת מעש”ר ללוים בזה”ז כיון שעולין ע”פ עצמן וא”צ אפי’ להעלותן בדמים ומ”מ י”א שיש מדת חסידות ליתן ללוי המעש”ר וכ”ז בודאי טבל אבל בספק א”צ לתת אפי’ בזמן הבית וכ”ז בתרומה ומעש”ר אבל מעשר עני חייבין לתת גם בזה”ז אם הוא ודאי טבל שהרי יש לנו ודאי עניים עכ”ל.

וציין שם על תחילת דבריו, חזו”א שביעית סי’ ה’ סקי”ב ודמאי סי’ ב’ סק”ו ובקו’ ה’ תרו”מ שהדפיס ר”ז שפירא ז”ל וזה דלא כמהרי”ט סי’ פ”ה ועי’ ברמ”א יו”ד סי’ של”א סי”ט שכ’ ונותנה בזה”ז לכל כהן שירצה בין חבר בין ע”ה ואפי’ אינו מיוחס כיון שמוחזק בכהן והוא שורפה והיינו אפי’ תרומה טהורה כיון שבזמנינו אין שום תרומה נאכלת אבל בזמנינו אין נוהגין כן וכמש”כ בחזו”א ובתשו’ רדב”ז ח”ב סי’ תשל”א כתב דהאידנא שכולם טמאים אין נותנים להם תרומה לא טמאה ולא טהורה שמא יבא לידי תקלה עכ”ל, וע”ש עוד בהמשך, ולהלכה למעשה כל אחד ישאל לרבותיו ובכל פרט בפני עצמו.

שאלה: בפרשת וישב – האם יעקב אבינו קבר את הכתונת של יוסף? דהא חשב שזה דמו של בנו, ולכאורה ידוע ממדרשים, דכתונת זו היתה של אדם הראשון והועברה אח”כ ליחידי דורות, ולא נראה כ”כ שקברה, וצ”ב הטעם.

תשובה: כתב בשה”ל ח”ב סי’ ר”י ועיקר החשש משום תערובת דם שנפש יוצא בו ע”ש בש”ך, אמנם בעצם חיוב קבורת דם אם הוא מה”ת עיין תוי”ט פ”י מ”ה דשבת לענין קבורה כזית מן המת ובמל”מ סו”פ י”ד מה’ אבלות, ועיין בנוב”ק חיו”ד סי’ צ’, ומצאתי להגאון מהרש”ם בח”ד סי’ קי”ב כ’ דלכל הדעות קבורת דם רק מדרבנן יע”ש מילתא בטעמא דאינו בכלל לא תלין נבלתו עכ”ל.

(ועיין שו”ת ציץ אליעזר חי”א סי’ ע’).

והנה בתחילת מתן תורה לא נצטוו על הדרבנן, כמ”ש רמב”ן בסה”מ, ואף שעל אברהם נאמר ביומא כ”ח ב’ שקיים אפילו עירובי תבשילין, מ”מ לא אמרו כן על שאר האבות.

[אכן אח”ז מצאתי בבראשית רבתי פ’ וישב שכתב כן על כל האבות וגם על השבטים].

ובעיקר הענין אם בגדי יוסף היו בגדי אדה”ר, עי’ של”ה מס’ פסחים מצה עשירה דרוש ו’, וזהו סוד ‘כתונת פסים’ של יוסף, שהוא ‘כתנות אור’, להיפך מ’כתנות עור’ דאדם הראשון עכ”ל.

ויעוי’ בראשית רבתי פ’ ויחי ד”א ואני נתתי אלו בגדים החמודות של עשו בגדי אדם הראשון.

אשר לקחתי מיד האמרי, והלא בידי עשו היו, מי נתנן ביד האמורי, ארז”ל מלחמה עשה עשו עם מלך האמורי וגזלן ממנו, שמע יעקב ובקש רחמים עליהם ונתן הקדוש ברוך הוא בלבו של מלך האמרי ושלחן דורון ליעקב ע”כ, וקצת בקיצור בב”ר צ”ז ו’, ר”י אמר ואני נתתי לך שכם זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון, אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו, וכי עשו אמורי היה אלא שעשה מעשה אמורי, בחרבי ובקשתי, במצות ובמעשים טובים, ע”כ, ולא מצאתי מי שהזכיר שאלו הכתונת פסים של יוסף, דאדרבה נתנו ליוסף רק כעת בברכות בפרשת ויחי כשאמר ואני הנה נתתי לך שכם אחד וגו’ ועד עכשיו לא ניתן לו.

ובגמ’ איתא שהכתונת פסים הי’ משקל ב’ סלעים מילת שהוסיף לו יעקב ליוסף, ויש קצת משמעות בע”ז י”א ב’ דלדעת הגמ’ בגדים הללו נשארו אח”כ ביד זרע עשו, ועי’ בל’ המאירי שם, ומלבישין את הרוכב בגדו של אדם הראשון שהיה גנוז אצלם והם בגדי עשו החמודות ע”כ, וע”פ שלבשן יעקב בשעת הברכות החזירן לעשו וצ”ע, [אבל אינו מוכרח כלל דיש ליישב שהיו ביד יוסף ואח”כ עברו עד אדום כבשאר הרכוש המבואר בפ’ ערבי פסחים עי”ש].

בהצלחה רבה

***

שאלה

{על שאלה ששאל אחי היקר יניק וחכים אהרן שלמה הכהן נ”י,
בקריעת ים סוף כתיב ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, ידוע דברי הרמב”ן שחלק מאמונה ביציאת מצרים הוא אמונה בנבואה.

ייש”כ על תשובתך
[מהג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א]}

‏תשובה

יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד הג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א

שלום רב

הנה במדרשים מבואר שהיה קולו של משה מהלך בכל ארץ מצרים לפני המכות, אע”פ שהיתה ההתראה לפרעה, והטעם היה בין למצרים ובין לישראל, למצרים היה כדי שירצו הם לשלח את ישראל, ע”ד מה שנאמר ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו’, וביותר כמ”ש בפסיקתא [פ’ ויהי בחצי הלילה, פיסקא ז אות ז] שהרגו בכורי מצרים את מצרים כששמעו את התראת משה, וזה לבד ראיה שלא רק פרעה היה שומע ההתראה, וז”ל הבעל הטורים שמות ג’ י”ח, ושמעו לקלך.

לקלך.

חסר, לומר שאינך צריך להרבות בקול כי מיד בקל ישמעו לך (שמו”ר ג יא).

ושמעו.

ב’ במסורה.

ושמעו לקלך.

ושמעו מצרים כי העלית בכחך (במדבר יד יג).

כשדיבר משה עם פרעה שמעו אותו בכל מצרים (ירושלמי פסחים פ”ה ה”ה).

ועל כן לקולך ב’ במסורת.

ושמעו לקולך.

ולא ישמעון לקולך (ד ט).

אף על פי שקולו היה נמוך היה נשמע בכל ארץ מצרים.

ולפי שקול בני אדם נמוך לכך הוא חסר עכ”ל.

[ומה שציינו ירשלמי אינו ממש שם, ומיהו על איזה דברים אחרים כתוב ג”כ שהיה קולו של משה מהלך ת’ פרסה כמהלך כל ארץ מצרים, עמ”ש בזה בחידושי על המכילתא דרשב”י].

ולישראל על מנת שירבה כבוד ה’ בעיניהם עי”ז.

ומש”כ כת”ר שליט”א לצדד דהיה אסור למשה רבינו לספר לישראל את הנבואות לכאורה יש להעיר ע”ז מדכתיב בר”פ בא, וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’, א”כ מתחילת נבואתו היה עיקר הציווי על מנת שידעו ישראל מזה, ודוחק לומר שהיה בפיקדון לבינתים ורק אחר שנצטוו בקרבן פסח וכו’.

ובאמת ידוע שכבר היה קודם לכן הצוואה להקריב קרבן פסח והיה לישראל בעצמן, וכן היה עליהם ציווי להשאיל ממצרים וזה היה ממש נס שניתן עליהם חן עליון שרצו מצרים לתת להם את כספם וזהבם, ומיהו גם ע”ז י”ל שלא היה כאן ראיות ליסודות ההשגחה וכו’ כמ”ש לפנ”ז, הגם שהיו הרבה ניסים כמ”ש חז”ל שהיו שיניהם של מצרים קהות עליהן, וכמ”ש חז”ל שניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת, ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת שניה וכו’ מ”מ אולי לא היה אות.

אך מ”מ קשה כנ”ל מדכתיב למען תספר.

אכן ראיתי במדרש לקח טוב שכתב, ולמען תספר באזני בנך.

פסוק זה למשה אמרו, למען תספר בתורה להודיע לדורות עכ”ל, וכן במדרש שכל טוב כתב, ולמען תספר.

חזר ואמר דבר הקודש למשה ולמען תספר בתורה ע”כ, א”כ י”ל דבאמת לא היה ציווי לעתה לספר.

אכן האור החיים שם כתב וז”ל, כוונת הכתוב הוא כי בא ה’ להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה אלא לחזק האותו’ שבהם עיקר האמונה בלב ישראל כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח כי כשיהי’ בקרבו של פרעה יהי’ בזכרון בני ישראל לעולם ועד והכוונה ע”ד אומרם ז”ל במס’ חולין (עה ב) בדין בן פקועה כ”א יהיו בו ב’ דברים המופלאים יהי’ מוזכר תמיד וכשיראו שאוכלו בלא שחיטה לא יחשדוהו כי מוזכר הוא ביניהם כי תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי והנה באמצעות הפלא שיפליא ה’ להודיעם כי הוא שולט ברוח ובמים ובעפר ובבעלי חיים ובאש ובאויר וכדומה אין זה מספיק שיזכר הדבר בתמידות לעולם לחקק האמונה אלא באמצעות היות הפלאה ב’ כי יפליא ה’ להרע את פרעה ועבדיו להשקותם כוסות לענה מה שלא הי’ כן לכל גוי וזה לך נעימות אמרי נועם ולמען תספר באזני בנך ענין זה והסיפור מן הנמנע שיהיה הדבר תמיד בזכרונך זולת באמצעות ב’ תמיהות, הא’ את אשר התעללתי במצרים הרי תמיה אחת הגם שהי’ ה’ עושה להם צרות שאין בהם שדוד המערכות והטבעיות אעפ”כ לצד רוב הצרות והמכות עשר מכות וכל מכה היתה של ארבע וה’ מכות לא עשה כן לכל גוי הנה הדבר תמוה ותמיה זו לבד לא דכירי אינשי ולא יספרו מעשה ה’ ואמר ואת אותותי פי’ האותות שעשה ה’ תמיה’ שנית שגם בלא ענין מצרים האות מעצמו הוא דבר פלא ובאמצעות ב’ פלאות תספר באזני בנך ובן בנך וגו’ ותכלית המכוון בסיפור הוא וידעתם כי אני ה’ ואין עוד ותכזיבו האמונות זולת זה וכן תמצא כשדבר אתנו ה’ ב”ה בהר סיני פתח דבריו ית’ אמר אנכי ה’ אלהיך וזה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים והוא שהקדים דבריו כאן ואמר וידעתם כי אני ה’ כי יכירו בזה בחוש הראות צדק האמונה מה שלא השיג אדם מהעולם עד העולם ברוך אשר כן עשה לנו עכ”ל האור החיים, וכ”כ בעל ההפלאה בספרו פנים יפות שם, ולמען תספר באזני בנך.

לפי פשוטו עיקר הנסים היה בשביל הסיפור לדורי דורות, כמו שיבואר בסוף הפ’ בפסוק [יג, ח] בעבור זה עשה ה’ לי וגו’ שכל הניסים היו בשביל הסיפור עכ”ל, א”כ י”ל דעכ”פ לדעת האור החיים ובעל ההפלאה נראה שכל ההתראות והמכות היו עבור ישראל, אכן גם ע”ז אולי יש לדחות כנ”ל, דמ”מ לא ידעו שהיה כאן נבואה, ורק שידעו שיש כאן השגחה לשלם לעוברי רצונו.

אבל בספורנו פירש פסוק זה וז”ל, אמר שבהיות שהאל יתברך אמר אל משה שטעם הכבדת הלב שהיתה לפרעה כי הקשה ה’ את רוחו היה כדי להרבות מופתיו, כדי שבהם יכירו המצרים וישראל את גדלו וטובו, כאמרו וידעתם כי אני ה’ (לעיל י, ב) והנה להשלים כונתו זאת משה ואהרן יחדיו התעסקו לעשות המופתים, לכן עתה כאשר גזר האל יתברך להעניש את המצרים ולהציל את ישראל מאותו העונש, עם היות קצתם ראוים לו בצד מה, ולהפיל את אלהי מצרים, כדי שיחול העונש, וכל זה בזבח הפסח, כאמרו ועברתי והכיתי אעשה שפטים ופסחתי (להלן יב, יב – יג) וכו’ עכ”ל.

ומ”מ גם אם הספורנו פירש כך, ואפילו אם בחז”ל כבר פירשו כך, אך אכתי י”ל דהרמב”ן לא פירש כך, ואגב כתב הרמב”ן בפרשת וארא, ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וצוה הקדוש ברוך הוא למשה שילך שם.

והטעם, כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו.

וזה טעם ונצבת לקראתו (לעיל ז טו), והתיצב לפני פרעה (פסוק טז), שיעמוד כנגדו ביד רמה.

וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה.

ובברד (להלן ט יג) השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה לעיני כל העם, כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להענש.

אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה (לעיל ז כו, להלן ט א, י א), שיבא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר כי היא רצפת בהט ושש, וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמימה.

והנה עשו אלו השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך או כיוצא בו עכ”ל.

ומשמע דגם המכות שהיתה ההתראה בפני עבדי פרעה, מ”מ לא היה דוקא בפרסום ובקול גדול, וגם לא נזכר שהיה בפני ישראל.

והנה על עצם הקושיא לכאורה י”ל עוד שמה שכעת ראו ישראל את אמיתת הנבואה הוא ע”י שכעת נשלם הנס, ודרך ראיית האדם להתפעל מן הדברים בעיקר אחר שהדברים נשלמו, והאמונה נובעת גם ע”י ההתפעלות, בפרט שעיקר האמונה שהקב”ה אכן שלח את משה הוא רק אם משה אכן הצליח בשליחותו, אך כל עוד לא טבעו מצרים בים עדיין לא נסתיימה השליחות של מ”ר, שהרי פרעה שלח עמהם שליחים מתחילה לשומרם שלא יברחו וזה היה התנאי שיחזרו תוך ג’ כמבואר בקראי בר”פ בשלח ובמכילתא שם.

עד שכעת באו לידי הגאולה השלמה אפילו שלא היו אומרים כדרך שעלינו אנו מצד זה, כך עלו מצרים מצד זה וכו’.

וכמו שאמרו חז”ל על המצב שלפני כן, כשרדפו מצרים אחריהם והשיגום חונים על שפת הים והים סוגר לפניהם, ואין דרך להם לנוס, נמצא מסורין ביד מצרים כציפור שהיא נתונה ביד בן אדם, שאם יכבוש ידו עליה מעט, מיד היא נחנקת, כך ניצולו ישראל מיד מצרים, וכה”א נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרינו בשם ה’ עושה שמים וארץ (תהלים קכד ז ח) (שכל טוב שמות יד ל מהמכילתא).

והנה באמת גם לולי דברי הרמב”ן אנו זקוקים לידע הביאור בפסוק מ”ט רק עכשיו האמינו בה’ דגם אם לא היתה כאן אמונה בנבואה אך מ”מ מ”ט לא האמינו בה’ עד אז, דהרי ראו המכות במצרים שהם מעל דרך הטבע וג”כ עשו קרבן פסח, ולשה”פ כאן הוא ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, א”כ מ”ט עד הנה לא האמינו בה’ כראוי, אלא ע”כ כדאמרן.

וראיתי במדרש שכל טוב שכתב איזה ביאור נחמד על הפסוק, ויוכל ג”כ לתרץ הקושיא על הרמב”ן, וז”ל, אשר עשה ה’ במצרים.

פשטיה דקרא הכי משמע שהיו רואין בבינת לבבם ובראיית נשמה יד הימנית הנוראה והנאדרית המחצבת שר של ים הנקרא רהב והמרעצת אויב, שנא’ ימינך ה’ נאדרי בכח ימינך ה’ תרעץ אויב (שמות טו ו), ודומה להם כאילו ראו אותה בעיניהם האיך היא נלחמת במצרים ומכה אותם במיתה משונות, ושיערו אותה בבינת לבם ששים אלף רבוא, ומתוך המראה הגדול הזה שראו הקדוש ברוך הוא נלחם בעצמו עם מצרים, לפיכך וייראו העם את ה’, כי לשעבר לא ראו את כבודו, ולא היו יריאין אותו, ועכשו שראו ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, עכ”ל.

א”כ מבואר שכעת היתה אמונה יותר גבוהה מכיון שהם נתנבאו בעצמן [גם אם קודם שמעו דברי נבואה מ”מ כאן נתחזקה אמונתן מכיון שנתנבאו בעצמם].

וגם בחז”ל [במכילתא מס’ דשירתא פ”ג ובזוהר] איתא עה”פ זה אלי שראתה שפחה על הים וכו’.