פוניבז'

הנה איש”ר מותר להפסיק בברכות ק”ש [עי’ סי’ סו משנ”ב סקי”ז], ומאידך גיסא אמן דאיש”ר מותר ג”כ לענות אף שכבר סיימו הציבור אמן אם עדיין לא סיימו יהא שמיה רבא ובתנאי שיודע על מה הוא עונה.

[כ”כ המשנ”ב סי’ נו סק”ט בביאור דברי המג”א שם סק”ה ונקט דלא כהלבושי שרד שלדעתו א”א לענות אמן אחר שכבר הקהל אומרים מברך וכו’ אם לא שמע הקהל עונים אמן, אבל בפמ”ג שם נראה דעתו כהלבושי שרד וגם המחה”ש סתם ולא הזכיר ענין זה שיכול לענות אח”כ אלא רק שאם לא שמע החזן יכול לענות אמן אם מכוון ויודע על מה הוא עונה, אבל במשנ”ב סי’ קט סק”ד כתב בשם הפמ”ג כדברי המשנ”ב בסי’ נו הנ”ל, אבל בפמ”ג שם בא”א סק”ב אינו מפורש דמיירי גם כשהתחיל החזן יהא שמיה וכו’ ויש דעה שלישית שהיא דעת הא”ר בסי’ קט סק”ז דבכל קדיש מסתמא יודע על מה הוא עונה ודחה ראי’ המג”א, וגוף ראיית הא”ר ממקומות שנזכר שמפסיק לאיש”ר לא הבנתי דמנ”ל דלא מיירי באופן ששמע כל הש”ץ ואולי זו כוונת הפמ”ג מש”כ על ראיית הא”ר שאינו מוכרח ודברי הפמ”ג שם אינם ברורים דהרי שוב מצדיק שם את דברי הא”ר, ואולי נפל בדבריו ט”ס וחסרה איזו תיבה (ושו”ר בפמ”ג המבואר שביאר דמש”כ הפמ”ג “ואינו מוכרח” הוא חלק מציטוט של דברי הא”ר שכ’ שראיית המג”א אינו מוכרח ולכן סיים שראייתו של הא”ר נראית, ולפ”ז יוצא דלהפמ”ג יכול לענות אמן בכל גווני דמסתמא מכוון על הקדיש אבל המשנ”ב לא למד כן בדברי הפמ”ג וגם בפמ”ג לעיל בסי’ נו לכאורה לא נקט כן), ואולי הא”ר למד כן דמפסיק לקדיש היינו רק לעניה אבל עדיין אינו מוכרח דשמא מיירי במפסיק לכל הקדיש לשמוע ולענות או במתכוון ויודע על מה הוא עונה ואולי דהוא דוחק להעמיד באופנים אלו בלבד].

אבל יש לדון האם אמן זה שעונה אחר הציבור כשיודע על מה הם עונים דינו כשאר היהא שמיה רבא כיון שהוא חלק מן היהא שמיה רבא או משום שגם בלאו הכי מפסיק בשביל זה או דילמא שיש לאמן דין מיוחד לענין זה והוא כעין אמן רשות שאין ענייתו דוחה להפסיק מחמתו בברכות ק”ש, וצל”ע בזה.

ויעויין במשנ”ב סי’ קכד וסי’ רטו דיש צד שיש אמן דרשות כמו שציינתי במקו”א (ועי’ במחה”ש בסי’ נו הנ”ל שכ’ רשאי לענות וכ”א בפמ”ג א”א סי’ קט סק”ב וכן מוכח במג”א סק”ט דאין מוטל עליו להתכוון ולענות ודוחק לומר דמיירי רק באנוס שאינו יכול להתכוון דלשונות הפוסקים שהביא שם מיירי בסתמא ומפרש בהם דאינו עונה אמן משום שאין מתכוון, ובביאור הסתירה במשנ”ב ובמשנ”א סי’ קכד תירץ בשם הגרח”ק דכיון שהוא רשות ממילא הוא חובה), ולפ”ז יש לדון דאם הוא אמן דרשות א”א להפסיק בשבילו.

והנראה בזה דאף אם יש צד שהוא אמן של רשות יכול להפסיק בשבילו מכמה טעמים, הא’ דבלאו הכי יש שנקטו דאמן באמצע ברכות ותורה הוא רשות [עי’ שבה”ל שהזכרתי במקו”א] ולמרות זאת צריך להפסיק, והב’ דשאלה בשלום אחר הוא ג”כ רשות באופן רגיל אפי’ באביו ולמרות זאת יש אופנים שהותר להפסיק, והג’ דהרי טענת הא”ר (ואולי גם הפמ”ג) דמתיר להפסיק כנ”ל גם לאמן משום דמסתמא הוא מכוון על הקדיש וגם להחולקים צריך להעמיד עכ”פ באופן כזה (אם לא דנימא שעצר מתחילת הקדיש לשמוע החזן וזה לא מסתבר גם בלשון המשנ”ב בסי’ סו שם).

היוצא שמותר להפסיק גם בכה”ג.

יש מקום לטעון שמה שמוכרח לעשות כדי להשתמש עכשיו ונצרך לו עכשיו אינו בכלל האיסור דלא גרע מחוה”מ [עי’ בה”ל סי’ תקנד סכ”ב בשם מטה יהודה שמחמיר שהשווה כתיבה דהכא לדחוה”מ והחמיר מהמקילים שם לענין כתיבה], וגם הדחת כלים שהזכירו הפוסקים לאסור (במקור חיים ס”ס תקנד ועי’ להלן בסמוך) הוא משום שאינו נצרך לזה עכשיו, וחולה הצריך עכשיו מותר כדלהלן.

ובזה יש ליישב מה שהקשה הפתחי תשובה על או”ח שם דבספר שמלת בנימין סי’ ב אסר להדיח הכלים בת”ב והקשה דהרי לאבל שרי בכה”ג כמ”ש ביו”ד סי’ שפ סכ”ב, ועי’ עוד ביו”ד סי’ הנ”ל מש”כ על משרתת בזמן אבלות דמותרת לעשות צרכי הבית.

ויש להוסיף דאכן א”א להקשות בהכרח מאבלות על זה דהרי כל איסור מלאכה בת”ב הוא מילתא דתליא במנהגא וגם דבהחולץ וברש”י ותוס’ שם מוכח דאין להביא ראיה ברורה מזה לזה בכל דבר, [ועכ”פ להתוס’ שם תליא בכמה סברות עי”ש], אבל הקושי’ על בעל השמלת בנימין גופיה למה חידש כן כשבאבלות הדין הוא אחר, כיון דסו”ס מתבאר לנו שאינו אסור מעיקר דין מלאכה [גם אחר שנהגו לאסור מלאכה בת”ב], ונראה דבת”ב החמירו יותר בהסחת דעת מן האבלות כלשון הרמ”א לאסור כל מלאכה שיש בה שיהוי.

(ועי’ עוד מש”כ בספר קרא עלי מועד עמ’ קמב לתרץ קושיית הפת”ש דגם כיבוד מצינו דהתירו באבלות [עי’ יו”ד שם] ואסרו בת”ב [ערוה”ש סי’ תקנד סכ”א ועי’ סי’ תקנט ס”ט], וע”ז י”ל דאין ללמוד מכיבוד האסור בת”ב לאופן שאכן צריך כמו בענייננו דכיבוד אינו מוכרח עכשיו דלא כל מה שרוצה הוא בכלל צרכיו אבל אם הבית מלוכלך מאוד הרי כ’ הפוסקים דכתם בריצפה מותר לנקות בבין המצרים ובגד מלוכלך מאוד שצריך ללובשו כ’ הפוסקים דמותר לנקות אף בת”ב והבאתי כ”ז בתשובות אחרות וה”ה כשצריך לפנות הבית כדי להשתמש בו).

אבל יתכן לומר בזה דבאמת הטעם שהתירו באבל להדיח ולא ס”ד לאסור משום שהוא יום אכילה אצלו ונצרך להדיח את הקערות לאכילתו, משא”כ בניד”ד שאינו יום אכילה ואינו מצרכיו אבל אה”נ אם צריך הכלי לאכול לא גרע מאשה שמדחת ידה כדי ליתן פת לתינוק, וכ”ש שמותר להדיח הכלי [וכ”כ בשם הגריש”א באשרי האיש ח”ג פע”א ס”ד וכ”ה באול”צ ח”ג פכ”ט סי”ד שמותר להדיח לצורך חולה או קטן], ובכה”ג אשכחן בשבת שמותר להדיח כלי שתיה כל היום כיון שעתיד לשתות אבל כלי אכילה מותר רק כל זמן שיאכל ואבל צריך לאכול, וה”ה אם צריך לפנות המקום כדי להשתמש בו או שיש ריבוי פסולת וכיו”ב שצריך להשתמש בהם עכשיו הוא בכלל ענייני האבלות שמותר.

אבל ברמ”א סי’ תקנד סכ”ב כתב דמלאכה שאין בה שיהוי כגון הדלקת הנר מותרת וצ”ב דהרי זה מה שהוא צריך לעכשיו, ואולי יש ללמוד מזה דגם מה שצריך לעכשיו לא הותר אם יש שיהוי במלאכה, אבל אינו מוכרח דיש לומר שההדלקת הנר באיזה אופן שיהיה שאינו צריך לצרכיו ממש של עכשיו.

אולם אעיר בזה הערה קטנה והיא דיש חילוק מהותי בין הנידון דידן לבין הנידון ברמ”א, דהנה הנידונים ברמ”א לגבי הדלקת הנר וקשירה וחליבת פרות הם דברים שהגדרתם מלאכה גמורה מל”ט מלאכות, ולכן יש להכנס בהם בגדרי הדינים אם נכללים בכלל מלאכות האסורות בת”ב, אבל דברים שאין בהם גדר מלאכה לענין שבת כגון שמדיח קערה כדי להשתמש בה עכשיו או שמפנה המקום כדי להשתמש בו אחר שנתמלא פסולת בסעודה (עכ”פ פינוי באופן המותר בשבת וגם מה שאסור בשבת אינו מדין מלאכה ממש ויש לדון בזה לענייננו, ויש להעיר אגב אורחא דלכאורה עיקר דיני פינוי בשבת באוצר ובמשילין לא נאמרו בדבר שדרכו להניח ולפנות בכל עת ונתמלא עכשיו בשבת כמו שיירי סעודה, דהרי בסעודה לא נזכר שיעור של פינוי עצמות וקליפין שאסור לפנות הכל וכמה מותר ממנו), בכל כה”ג אין האיסור בת”ב מצד המנהג שלא לעשות מלאכה, אלא הוא ענין של הסחת דעת מהאבלות, וזה לא אסרו באופן שצריך עכשיו לשימושו.

ולכן נקט הרמ”א קשירה שהוא מותר אע”פ שהוא מלאכה דמ”מ אין בו הסחת דעת, ואם נימא דגרי המלאכה כאן הכונה עסק וטירחא א”כ הוא פשיטא שהוא בכלל זה ולא היה צריך להזכירו כלל, אלא ע”כ דעיקר האיסור הוא מצד גדרי מלאכה [ובדוחק יש לדחות ולומר דהא גופא בא הרמ”א לאשמעי’].

(ואף דגם מלאכה הוא מצד הסחת דעת מן האבלות, עי’ בבהגר”א סי’ תקנד סכ”ב ובשאר נו”כ מ”מ שם בסוש”ד צורת התקנה שלא לעשות מלאכה משא”כ דבר שאינו מלאכה לא נאסר אלא רק מה שעושה הסחת דעת בפועל מן האבלות, וכמו טיול ג”כ שהזכיר המחבר דיש מי שאוסר משום שמסיח דעתו מן האבלות [וע”ע במשנ”ב סי’ תקנ], ואף שקרובין הדברים להיות שוין, משום שגם מלאכה לא נאסר אלא מה שמסיח דעת מן האבלות, כמבואר ברמ”א ובבבהגר”א שם, מ”מ בדבר שאינו מלאכה שאין בו הסחה גמורה ויש בו צורך עכשיו אפשר דקיל מדבר שהוא מלאכה).

ויש להוסיף דכמה קולות נאמרו בת”ב שלא נאמרו בשבת וממילא קצת דחוק לומר דיש דברים שהותרו בשבת ונאסרו בת”ב מצד גדרי מלאכה [אף דיש לדחות שכאן הוא גדרי היסח הדעת מ”מ עדיין דחוק לומר כן דהרי עיקר לשון האיסור נאמר מלאכה, ומה שהותר במלאכה בלא שיהוי כיון שאין בו היסה”ד הוא קולא שנאמרה בת”ב ולא חומרא].

היוצא מכ”ז דמלאכה שאין בה שיהוי ודאי מותר, הדחת כלים לצורך חולה מותר, כיבוד הבית באופן שאינו נצרך לו לשימושו המחוייב אסור, הדחת כלים לצורך מוצאי ת”ב אסור, לקבוע עצמו לפעולה שמסיחה דעת מן האבלות אסור אפי’ אינה מלאכה ממש, ולגבי לארגן את המקום כדי שיהיה מותר להשתמש בו מה שהוא צרכו ממש והותר בחוה”מ ואפי’ בשבת ואין בו טירחא יתרה או קביעות לפעולה או דבר שלא היה עושה ביום אחר הוא טרוד קצת דוחק לומר שאסור בת”ב וכן באבלות מצינו שמותר בכל כה”ג, ואולי מרוב פשיטותו לא דברו בזה שכך נהגו שכל דבר הנצרך לעכשיו עושה עכשיו כגון צרכי השמש בבהכנ”ס והכנת מקומו בבהכנ”ס וכל כה”ג ולא דברו אלא לקבוע עצמו למלאכה שאין דרכו לעשות בכל יום כדי להרוויח זמנו.

הדברים דלעיל מיירי בת”ב לפני חצות דלאחר חצות יש גדרים אחרים.

הנה בפשוטו דין גלות הוא דין הנקבע רק על ידי גמר דין בבית דין וכדיני קנסות ודיני עונשין של מלקיות ומיתות בית דין.

וכן אשכחן במכות יא ע”ב וברמב”ם פ”ז מהל’ רוצח ה”י שרוצח שנגמר דינו בלא כה”ג אינו יוצא ומאידך משנגמר דינו מת כה”ג אינו גולה, ומבואר דהמחייב בדיני אדם הוא הגמר דין.

וכן אשכחן ברמב”ם פי”א מהל’ סנהדרין דדין חייבי גלויות שוה לדין חייבי מיתות ב”ד לדינים החלוקים בין דיני ממונות לדיני נפשות (וציין לו המנ”ח דלהלן בסוף מצוה תי), ולכאורה גם לענין זה שהחיוב חל רק בפסק דין הוא נוהג גם בחייבי מלקיות וקודם לכן אין שום חיוב מדינא.

אבל יש לדון מכמה צדדים לחייב בגלות גם קודם שנשפט עכ”פ בדיני שמים, וכדלהלן:

הא’ דאמרי’ במכות י ע”ב במה הכתוב מדבר בב’ בני אדם וכו’ ומבואר דכיון שהרג בשוגג ולא גלה אע”פ שהיה צריך לגלות הקב”ה מזמן לו שוב שיהרוג בשוגג [ובגוף הנ”ל צ”ל דבפעם הראשונה היה שוגג קרוב לפשיעה עכ”פ בכלל מה שמתחייב עי”ז בגלות בגדרי הדינים ובפעם הב’ אפשר אף דהיה שוגג קרוב לאונס ועכ”פ ג”ז בכלל מה שמתחייב בגלות מצד גדרי הדינים], ומשמע דעכ”פ בדיני שמים היה חייב מיד כשהרג במקוה בפעם הראשונה.

ויעוי’ בלשון רש”י שם שכתב ההורג היה חייב גלות ואין עד בדבר והוא לא גלה, ומשמע דהיה ראוי שיגלה עכ”פ בדיני שמים ומחמת שלא גלה מזמן לו הקב”ה שוב שיהרוג בעדים.

ובאמת גם דיני מיתות ב”ד גם כשאין עדים וב”ד מחוייב במיתת ב”ד מדיני שמים כדאמרי’ בכתובות ל ע”א ובשאר דוכתי, [והיינו אם לא שב דאילו שב מתכפר לו כדבמכות יג ריש ע”ב לגבי כרת דאם עשו תשובה ב”ד של מעלה מוחלין להם].

והנה בחיובי דיני שמים מצינו ב’ דרגות האחד דבאמת צריך לעשות כדי לצאת ידי שמים, והב’ דהוא גזר דין עונש המצפה לו אם לא ישוב, וביקום איש צרורות מצינו שהעניש עצמו בד’ מיתות ב”ד [ב”ר סה כב], אבל אי”ז בכלל חיובי דיני שמים כמו לגבי תשלומין וכבמקומות שנזכר שבא לצאת ידי שמים ששם הוא חיוב מצד שמים גם כלפי חברו וצריך לרצות את חברו ע”ד מתני’ דסוף יומא, אבל לכתחילה אסור לעשות כיקום איש צרורות לכמה פוסקים (עי’ ספר חסידים סי’ תרעח ויפה תואר על המדר”ר שם וזרא אמת ח”א סי’ פט, ומאידך עי’ שבו”י ח”א סי’ קיא וציינו הרע”א ביו”ד סי’ שמה).

ולעניננו גם שאינו אסור לכתחילה מ”מ אפשר דאינו בכלל החיובים המוטלים עליו מעיקר הדין כתשלומין בדיני שמים.

ועדיין יש מקום לטעון דבדיני שמים כאן מחוייב רק מצד עונש אם לא ישוב ולא מצד עצם החיובים המוטלים עליו דמצד זה יש לומר דרק תשובה מוטלת עליו ומש”כ רש”י שאין עדים היינו דאם היו עדים היה מתחייב גלות בב”ד ואז לא היה נפטר על ידי תשובה.

אבל מצינו ענין גלות מצד תיקון תשובה, ומצינו בכמה ראשונים שהזכירו עונש לרוצח בזמנינו שמטלטלין ממקום למקום ומשמע גם לענין רוצח במזיד וילפי לה מקין, עי’ תוספות רשב”ש מוירצבורג פ’ בראשית ותשובת גאונים קדמונים בסדר תיקון ועונשים בדיני נפשות בזמן הזה עמ’ קסט קעא, ועי’ תשובות הרוקח עמ’ צז צח, ועי’ עוד תשובות מהר”ם לובלין סי’ מד ודו”ח רע”א עה”פ פ’ מסעי בהערה ועי’ שו”ע יו”ד סי’ שלו

הב’ מדר’ יוסי בר יהודה במכות ט ע”ב וברמב”ם פ”ה מהל’ רוצח ה”ז, דמשמע דגם קודם שחייבוהו ב”ד בגלות או במיתה הולך לעיר מקלט וגם אין חשש שיהרגנו אז גואל הדם דכ”ש דמיירי גם ברוצח שהוא ספק פטור כמבואר במתני’ דיש אופן שאח”כ הב”ד פוטרין אותו.

אבל לפי מה שנתבאר לעיל דעיקר דין גלות מתחייב בזה בזמן גמר דין א”כ דינא דריב”י הוא דין מיוחד ואינו חיוב הגלות הרגיל, ומ”מ אולי בדיני שמים יש וכמשמעות רש”י הנ”ל.

הג’ בסוגי’ דרב הונא במכות י ע”ב דגואל הדם שהרג את הרוצח פטור יש לדון אם מיירי קודם שנשפט או אחר שנשפט.

אבל בסוגי’ דריה”ג ור”ע להלן יב ע”א מוכח דהנידון שם גם קודם שנשפט, דמיד אחר שהרג נתחייב גלות ואם אינו גולה מותר לגואל הדם להורגו, ועי’ בהגהות הב”ח בדף י שם דמדמה הא דרב הונא לסוגי’ דריה”ג ור”ע ומשמע מדבריו דשוה עכ”פ לענין זה דמיירי לפני שנשפט, ועכ”פ ריה”ג ור”ע ודאי מיירי קודם שנשפט ודלא כמאן דפליג עלייהו.

אבל הרמב”ם בפ”א ה”ה מהל’ רוצח לכאו’ פסק כמאן דפליג עלייהו ועי”ש בכס”מ ומל”מ ובסה”מ להר”מ ל”ת רצב, ועכ”פ לכו”ע כל עוד שהרוצח ספק פטור א”א להורגו אבל כשהוא ודאי רוצח שיש כח לב”ד לחייבו בגלות לריה”ג ור”ע ורב הונא דיש פטור הריגה מצד גואל הדם משמע שכבר מוטל על הרוצח חיוב גלות עוד קודם גמר דינו.

הד’ יעוי’ בלשון הרמב”ם ברפ”ה מהל’ רוצח ה”א שכתב כל ההורג בשגגה גולה וכו’ ומצות עשה להגלותו וכו’, ומשמע דיש בזה ב’ דינים הא’ שהוא יגלה והא’ על הציבור להגלותו דהיינו הב”ד, וא”כ מבואר מזה דהחיוב המוטל עליו הוא מלבד החיוב על הב”ד, וזה כפשטות דברי רש”י הנ”ל לענין ב’ בני אדם וכו’ שאפשר לפרשם שיש חיוב המוטל על האדם עצמו ההוג בב”ד לגלות, אם כי גם מהרמב”ם אינו מוכרח די”ל דר”ל שגדר החיוב הוא לדידן להגלותו, אולם יעוי’ בחינוך סי’ תי בשם המצוה ובביאור המצוה עצמה (בראשו) דהזכיר להדיא דהם ב’ עניינים גם על הב”ד וגם על הרוצח אבל י”ל דהחיוב על הרוצח אחר שכבר נתחייב בגמר דין ועי’ להלן מה שאביא עוד בדעת החינוך.

הה’ ויעוי’ בתשובות אא”ז רע”א מכת”י סי’ לח (הובא בדרו”ח רע”א עה”ת פ’ מסעי) שכתב בטעם מה שלא הביאו הפוסקים האידנא דיני גלות הוא דבעי’ ערי מקלט ובלא ערי מקלט אין חיוב גלות, וכן משמע בטור חו”מ סי’ תכה דטעם מה שאין חיוב גלות האידנא הוא משום שאין ערי מקלט [ויש להוסיף דהיה מקום לטעון דחיוב הגלות קיים רק שאין ערי מקלט לגלות לשם, וממילא להדעות דלעיל שגואל הדם פטור ה”ה שיהיה פטור בזמנינו אם לא גלה, רק דלמעשה אינו נכון, דהרמב”ם לא פסק כהנך הנ”ל, ועוד דאמרי’ בספ”ק דמכות דלא יהיה היציאה מעיר מקלט חמור מהרציחה לענין שלא נחמיר עליו ביצא בשוגג יותר מהרג בשוגג, וממילא ה”ה ביצא באונס אין להחמיר עליו והאידנא לא עדיף מיצא באונס, ועוד דיש מקום לטעון דבאמת בערי מקלט תלה רחמנא וכשאין ערי מקלט גם אין חיוב גלות כלל וממילא אין הפרשה נוהגת ואין דין גואל הדם וצל”ע], ומ”מ גם מהטור והרע”א אין ראיה ברורה דיש מצוות גלות בלא ב”ד סמוכין דהיה מקום לומר דר”ל אפי’ להסוברים שיש סמוכין בזה”ז דגם השו”ע שהביא קצת דיני סמוכין לא הביא דין גלות ברוצח בשוגג אי נמי י”ל דאפי’ את”ל דשליחותייהו קעבדי’ כמו בגרות מ”מ אין ערי מקלט בזמנינו.

אבל בחינוך סוף מצוה ת”י (ועי’ מנ”ח שם) כתב דמצוה זו נוהגת בזמן שישראל על אדמתן וסנהדרין של ע”א יושבין במקומן המוכן להם בירושלים לדין דיני נפשות עכ”ל, ומשמע דדין גלות תליא בסנהדרין סמוכין, ובפשוטו כוונתו דדין גלות שייך לחול רק מגמר דין ואילך, [ומש”כ יושבין על אדמתן אפשר דר”ל שאז יש ערי מקלט וכנ”ך], וכל שאר דיני גלות בזמנינו הנזכר בראשונים ברוצח הוא מצד תיקון תשובה בלבד ואינו לעיר מקלט ונלמד גם מקין.

היוצא מכ”ז כדלהלן:

א’ אין חיוב גלות בזמנינו מדינא י”א משום שאין ערי מקלט (טור ורע”א) וי”א גם משום שאין סנהדרין (חינוך ומנ”ח).

ב’ יש ענין גלות בזמנינו מדין תיקון תשובה וגם ברוצח במזיד (ראשונים ופוסקים).

ג’ דין גלות בזמן הבית היה חל רק אחר שפסקו ב”ד בגמר דין שחייב גלות (מוכח במתני’ גבי נגמר דינו בלא כה”ג ובחינוך שם).

ד’ חיוב גלות על הרוצח אחר שנגמר דינו הוא מוטל גם על הב”ד להגלות הרוצח וגם על הרוצח עצמו לגלות.

ה’ יש עוד דין גלות בפני עצמו של הרוצח קודם שבא לב”ד (לריב”י וכפסק הרמב”ם ודלא כרבי) שזה חיוב גלות גם ברוצח במזיד וגם ברוצח בשוגג וגם ברוצח באונס שפטור מכלום, והאידנא גם זה אינו נוהג.

ו’ יש דעות בסוגיות דרוצח שידוע וברור שחייב גלות מדינא ולא גלה [למר שיצא מעיר מקלטו ולמר שלא גלה כלל] אף שעדיין לא נשפט כלל אין גואל הדם נהרג עליו או שמותר להרגו או שמצוה להרגו, אולם הרמב”ם לא פסק כן (ועי”ש במל”מ), והאידנא בודאי לא נאמר דין זה וכמשנ”ת.

בביאור השאלה יש להוסיף דאין צד שלא קיים בזה מצוה דכבוד שבת אחר שרחץ, רק דהספק בזה הוא האם הוא קולא כלשונות הפוסקים שכתבו דיש מקילין וכיו”ב, ואז אם ירצה להחמיר באבלות ולא לרחוץ תבוא עליו ברכה או דילמא דהוא היתר לרחוץ ואחר שהותר כך ראוי לו לעשות לכבוד שבת.

והנה ההיתר [ברמ”א סי’ תקנא סט”ז] הוא כדי שלא יבטל מצוותו שרגיל [עי’ בלשון הרמ”א לגבי חפיפה ובמג”א ובמשנ”ב לגבי טבילה ויובא לקמן], וא”כ לכאורה כל היכא שיש היתר יש גם מצוה, ויש להוסיף דהמצוה כבר נזכרה בגמ’ [עי’ שבת כה ע”ב ועוד], ואפשר שהוא כלול בדיני כבוד שבת מדברי קבלה ואף מד”ת [עי’ רמב”ן פ’ בא ופרשת אמור], ואילו האיסור הוא רק מנהג וממילא כשאין מנהג פשיטא שיש מצוה בקיום הדבר, ומאידך גיסא גם המצוה אינה חיוב מדינא דגמ’ וגם ההוספות באבלות נזכר בירושלמי כמ”ש בבהגר”א סט”ז, והנידון האם יש מ”מ מעלה להמנע מזה לשם זכירת החורבן והוספת אבלות דגם בזה יש ענין מדינא דגמ’ ירושלמי וכנ”ל.

(רק על הרמ”א שם השווה דין זה לטבילת מצוה בת”ב והנה לגבי טבילה בת”ב מוכח בסוגיות דלמ”ד טבילה בזמנה מצוה בת”ב דאופן ההיתר להמתירים משום טבילה בזמנה הוא שכך יש לעשות והוא לא רק היתר כיון שהוא מצוה עי’ בסוף יומא ועוד, ואולי י”ל דה”ה לעניננו וע”ע בפ”ק דביצה גבי טבילה ביו”ט, ומה שציין הגר”א לסי’ תקנד אם כוונתו לעובר עד צווארו במים לצורך מצוה א”כ גם שם משמע שכך ראוי לעשות).

ומאידך כ’ המג”א סקמ”א דמי שמבטלה לפעמים מפני שטרוד בעסקיו או מפני הצינה גם עכשיו אסור לטבול ע”כ, והובא במשנ”ב סקצ”ה, וגם דיש מהראשונים שגזרו גזירה זו שלא לרחוץ בשבת חזון עכ”פ כל גופו, [עי’ בד”מ ובערה”ש], ומבואר בזה דיש ענין גם שלא לרחוץ.

והנראה בכ”ז דכמו שמצינו בהרבה עניינים שבמעשה אחד יוכל להיות גם טוב במעשה וגם טוב במניעת המעשה, או בנוסח אחר שפעולה אחת תוכל להחשב מחד גיסא כחיובית ומעולה ומחד גיסא כנשללת, וגם כאן הפעולה של רחיצה בע”ש חזון מחד גיסא היא פעולה חשובה וטובה ומעולה שהרי מכבד בזה את השבת, ומאידך גיסא יש בזה ביטול מעלה אחרת שהרי יש מעלה שלא לרחוץ אז משום חומרות ומעלות שנהגו באבלות [עי’ בבהגר”א סי’ תקנא סט”ז מה שציין בזה לדברי הירושלמי], ולכן א”א לומר שהטוב המוחלט הוא לרחוץ אז וא”א לומר שהטוב המוחלט הוא שלא לרחוץ אז, אלא תלו הדבר במי שרגיל שיחזיק במצוותו, ומאידך גיסא אז מותר רק באופנים המבוארים ברמ”א ובמשנ”ב שם, משום שיש מעלה גם להראות האבלות.

עכ”פ כל מה שכ’ הפוסקים דיש להקל או שמותר לרחוץ לכבוד שבת לכאורה הוא גם טוב לעשות כן ולא רק שהתירו והפקיעו ממנו האיסור, והביאור בזה הוא לא רק משום עצם מה שמקיים בזה כבוד שבת [דזה מקיים גם אם ירחוץ באופן שאסור], אלא דמאחר שיש בזה כעין פשרה בין ענין האבלות לענין כבוד שבת, א”כ הדר דינא דמה שעושה לכבוד שבת יעשה לכבוד שבת.

ויש להוסיף דבברייתא בשלהי תענית גבי ת”ב שח”ל בשבת אוכל בשר ושותה יין ומעלה על שלחנו וכו’ מסתימת הדברים משמע גם דכך ראוי לו לעשות כדי לקיים מצוה אחרת, ולא שרק נדחה איסור אחד מפני מצוות כבוד השבת (ועי’ במשנ”ב מש”כ גבי זימון בשבת זו).

ויעו’ בב”ח שכתב כמה קושיות על המחמירים ברחיצה בע”ש שחל בר”ח אב (ועי’ במשנ”ב סקפ”ט שהכריע להתיר כמותו למי שרגיל ברחיצה כל שבת), ובאחד מקושיותיו כתב (הובא בט”ז סקט”ז משמו) דבמרדכי בפ”ב בשבת האריך דיש מצוה ברחיצה, ועוד כתב (הובא במג”א סק”מ משמו) דהרגיל ברחיצה בע”ש ונמנע בע”ש ר”ח אב עבירה היא בידו ודי שמבטל בע”ש חזון, והטעם בזה דביטול רחיצה לשבת בכ”כ ריחוק מת”ב סבר הב”ח דלא אמרי’ עד כדי כך כיון שבכה”ג כבוד השבת קודם דעכשיו הוא זמן הרחיצה לשבת ועדיין ת”ב לא בא, ומבואר עכ”פ מסגנון דברי הב”ח דאינו רק התר אלא כך מוטל עליו לעשות וממילא עד”ז יש לומר גם באופנים שנקטו הפוסקים להקל בשבת חזון עכ”פ לדעת המקילים [ובמקום שיש פלוגתא אפשר דמ”מ מצד המעלה אין צורך מצד הלכה למעשה שלא להחמיר כהמחמירים כיון דסו”ס י”א שאסור לו לרחוץ ולשיטתם הוא כעין מצוה הבאה בעבירה מצד המנהג, וצל”ע].

ויתכן לומר בביאור ההגדרה שכ’ הפוסקים היתרים רק למי שרגיל דכיון שאדם זה מקפיד בזה א”כ עליו להקפיד בזה ואפי’ אם לא קיבל נדר ואמר בלי נדר – מ”מ אין ראוי לו למנוע מהקפדתו דכדי להפסיק במצוה שרגיל בה תמיד צריך טעם מוכרח [ועי’ בפ”ק דברכות כל מי שרגיל לבוא לבהכנ”ס ולא בא הקב”ה משאילו בו, וגם דמתרגל עי”ז להפסיק במצוותו הזו ואולי גם במצוות אחרות ומה”ט צריך לקבוע מקום לתורתו ותפילתו ליצור ולהטביע בנפשו מידת ההרגל לדברים שבקדושה], ומעלה באבלות באופנים אלו [כגון חפיפת הראש בחמין] נקטו הפוסקים שאינו טעם מוכרח לענין זה, ולכן הדר דינא שיש לו להקפיד על מצוותו וכך יש לו לעשות לכתחילה, כך יתכן לבאר ענין זה.