עובר

יצויין שלפי חלק מהפוסקים אפשר אף לחלל שבת על ולד אף תוך מ’ יום, ויש כאן איסור רציחה בידי שמים להרוג עובר אפי’ תוך מ’ יום.

ועי’ נשמת אברהם החדש חו”מ עמ’ קנז בענין חומרת האיסור בזה וכן בתורת העובר פרק ז עמ’ קנב ואילך שהאריך בזה הרבה, ותמצית הענין שהביא הרבה שיטות שם ברמת חומרת הענין אבל פשוט שהוא איסור גמור לדינא בין אם הוא איסור דאורייתא או דרבנן ובין אם הוא איסור רציחה או איסור אחר.

ולגבי המקרה הספציפי שאינה רוצה בולד מחמת שהוא ממחבל, יש להרגיע שולד זה ע”פ תורה והלכה אינו מתייחס אחר אביו אלא אחר אמו בלבד, והוא ישראל כשר, ואין להרחיקו מחמת ייחוסו.

ואם אין דעת האם מתיישבת בכך יש לכוונה לארגון אומנה הפועל ע”פ התורה שיגדלו את הילד, ובזה אין איסור כלל, ובודאי שיש להעדיפו על רציחה.

לגבי הוראה של רב אחד שהעובר יש לו דין של רודף מכיון שהאם תיכנס למשבר נפשי קשה על ידי זה, לענ”ד א”א לומר כן כ”כ מהר, שדבר זה צריך בדיקה ברורה מה הסבירות של החשש הזה להתיר רציחה, שאם הילד הזה יוולד וילך לאומנה האם תצא מדעתה, ואפי’ אם החשש הזה הוא חשש ברור, וכי אם אדם יאמר שחבירו גורם לו משבר נפשי בלתי הפיך יהיה לחברו דין של רודף, אע”פ שבעובר שלא יצא לאויר העולם הוא קל יותר, מ”מ דחוק מאוד לקחת סברות והמצאות לצדדים של קולות ולהתיר רציחה מחמת זה, ולכן לענ”ד א”א לכאורה אין להתיר שום רציחה כאן, ויש להיכנס כאן עוד לפרטי הדינים, ולא אאריך בזה עוד מכיון שכבר הספרים מלאים מהנידון על קודם מ’ יום, וגם בשאלה הייחודית הזו כבר דנו בזה חכמים גדולים ממני.

ובהשלמת הדברים יעוי’ עוד בתשובתי לענין הנידון על סיגריה בשבת במקום פקו”נ, שם הרחבתי עוד מראי מקומות לענין הברור שלא כל דבר שיכול קצת לסייע נחשב פקו”נ ולא כל מה שטוענים שיביא לחולי מותר על ידי זה, וכמו שדן החתם סופר בענין דומה וציינתי בתשובה שם.

קרא פחות

עי’ במשנ”ב [סי’ פא סק”א ב] דיש בזה כמה דרגות, דיש קטן ביותר שאינו יכול לאכול כזית דגן וגם אחרים בגילו אינם יכולים לאכול.

ויש הדרגה השניה של קטן קצת גדול מזה שאמנם הוא עצמו אינו יכול לאכול כזית דגן אך אחרים בגילו כבר יכולים לאכול.

ויש הדרגה השלישית של קטן שאמנם יכול לאכול כבר אפי’ בעצמו כזית דגן אבל מעולם לא אכל כזית דגן.

ויש דרגה הרביעית החמורה מכולם שהקטן כבר אכל פעם אחת כזית דגן אף אם נחלש אחר כך ועכשיו כבר אינו יכול לאכול.

ויש דרגה החמישית שהיא כמו הדרגה הרביעית, דהיינו קטן שכבר הגיע לגיל מופלג כגיל שש או שבע [כ”א במשנ”ב סק”א, ואולם עי’ עוד שם בלשונו סק”ב אפילו הוא וכו’ ודוק], שבזה לא אכפת לנו אם אכל פעם דגן או שבכלל יכול לאכול דגן.

ופרטי הדינים בזה הם כדלהלן, שבדרגה הראשונה אין צריך להרחיק מצואתו וממימי רגליו כלל אפי’ לכתחילה.

ובדרגה השניה דינו כמו הדרגה הראשונה, אלא שהדרגה הראשונה והדרגה השלישית עוסקים בקטן סתמא, שאם קטן זה שאינו אוכל דגן קטנים אחרים בגילו יכולים לאכול, אין אנו תולים שקטן זה אינו יכול לאכול, אלא עובר מהדרגה הראשונה מיד לדרגה השלישית, שדינו בסתמא כקטן שיכול לאכול ואינו אוכל, והדרגה השניה נאמרה רק בקטן שידוע שאינו יכול לאכול כזית דגן.

ולענין הזמן מתי מתחיל הדרגה השניה או השלישית נאמרו בזה הרבה שיעורים בספרי הפוסקים (עי’ יוסף אומץ יוזפא סי’ ט, הובא פתח הדביר סי’ פא סק”א, ויעב”ץ במגדל עוז, הובא בכה”ח שם סק”ו), ובפרט בזמנינו שמשתמשים במיני דגן גמורים שקטן יכול לאוכלן בדייסה גם קטן שבעבר לא הי’ אוכלן, לכן דנו בזה כמה פוסקים בגדר השיעור בזה ואם מחשבים אכיל דייסא לשיעור (ויעוי’ מסגרת השלחן על הקצש”ע סי’ ה סק”ג, שלחן מלכים הלכה למשה סי’ ה סקל”ה), והמג”א והמשנ”ב שהזכירו שכזית דגן הוא גם על ידי בישול הפשטות שה”ה גם על ידי דייסה, אולם באופן שהוא נוזלי ממש לא דברו להדיא הפוסקים, ובשם הגריש”א הובא דהוי כמשקה ולא כאוכל, אולם בשם הגרנ”ק הובא שחלק על זה (נקיות וכבוד בתפילה פ”ו סי”ג דעת שניהם, אשרי האיש פי”ז אות ז’ דעת הגרי”ש, בירורי הלכה ח”ה דעת הגרנ”ק).

ובדרגה השלישית הוא מחלוקת הפוסקים ולכן הכריע המשנ”ב שלכתחילה יש להחמיר בזה שהוא ספק דאורייתא ובדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל.

ובני ספרד יתכן שיצטרכו לחזור ולהתפלל יעוי’ בכה”ח סק”א.

ובדרגה הרביעית והחמישית צריך להרחיק כמו כל גדול.

נשאלתי כאן מאדם שחושש לתכלת ושואל לעשות עצה המבוארת להלן אות ז’, ותחילה לפני שאבוא לדון בהצעתו, הנני לדון בהצעה הפשוטה היותר, במי שבא להקנות את הבגד שלו לאחר כדי להיפטר מתכלת אך רוצה שזה יהיה שלו כדי שאם הוא פטור מתכלת יצא יד”ח המצוה, ובזה צריך ליתן לב לכמה פרטים:

א’ שיעשה את הקנין באופן המועיל כמו בקנין סודר בכליו של קונה בהגבהה טפח ובכלי הראוי לקנין סודר ובפרטי הדינים המבוארין בחו”מ סי’ קצה.

ב’ צריך לשים לב שגם קנין לא פוטר למשך זמן כי טלית שאולה פטורה רק כל ל’ יום כמבואר באו”ח סי’ יד ס”ג, והפתרון לזה להחזיר כל ל’ יום ולשאול מחדש כמ”ש הרמ”א שם.

ולענין אם שאל ליותר מל’ אם מחוייב מייד או לא, יעוי’ בל’ השו”ע שם בס”ג שאם שאלה מצוייצת מברך עליה מיד, ומל’ זה משמע דבשאלה שאינה מצוייצת דאיירי’ בה עד השתא אינו מברך עליה מיד, אולם הרחיד”א ביוסף אומץ סי’ ל’ הביא בשם הנ”י והמאירי דבשאלה ליותר מל’ חייב מיד, ובעיקרי הד”ט הל’ מזוזה סי’ לא אות א’ הביא מחלוקת בזה, ובפתחי תשובה [יו”ד סי’ רפו סוף סקי”ח] הביא שכ”כ בעל הנתה”מ וחלק עליו, ומ”מ יש מקום ליישב ל’ השו”ע גם לדעת הרחיד”א והנתה”מ דמיד לאו דוקא אלא ר”ל אף אם שאלה לשימוש מיד ולהחזיר, ודוחק.

ד’ לענין מה שהזכרתם בשאלתכם שיקנה לחבירו וכו’, לכאורה שא”צ לעשות כל תהליך הזה, שכן די במה שיקנה פעם אחת לחבירו שאם עובר איסור או מידי דלא מעליא בלבישת בגד זה הרי הוא נותנו במתנה לחבירו.

ומ”מ יש קצת צד לומר שיש עדיפות בתנאי שהזכרתם מכיוון מסויים יעוי’ באות ז’.

ג’ לענין התנאי שרוצה לעשות, נראה דאין התנאי שאם זהו התכלת הרי הוא מקנה את זה לחבירו, שהרי יש כמה צדדים שאף אם זהו התכלת אין מקיים בזה המצוה (מספר החוטים, דיני הצביעה והצבע) כמו שביארתי במקומו וכמ”ש הגריש”א במכתבו הידוע בזה שנדפס בקובץ תשובות, ממילא אינו שייך לניד”ד תנאי כזה, אלא התנאי שיעשה שאם עובר איסור או דבר שאינו ראוי במה שלובש בגד זה בלא תכלת אליבא דהלכתא אז מקנה לחבירו.

ה’ אם אינו רוצה ליתן הבגד מתנה לחבירו, לכאורה יכול להפקיר הבגד, ובגד הפקר פטור ג”כ מציצית כמ”ש בשבת קלא ע”ב דבידו להפקירן וברשב”א שם ועי”ש ברמב”ן ושא”ר (וראה קצה”ח סי’ רעג סק”א), דאינו ועשו להם משלהם (עי’ סוכה ט ע”א וספרי זוטא במדבר טו לח ושו”ע או”ח סי’ יד ס”ג ואילך), ועל שותפין מרבינן בחולין קלו ע”א, משום שהוא בכלל שלו, ושם יש ריבוי מיוחד עי”ש, אבל אם אינו שלו אינו בכלל הכתוב הנ”ל, וכן נקט המשנ”ב סי’ יג סוף סקט”ו ע”פ הארצה”ח שם שהפקר פטור מציצית, ועי”ש בפמ”ג.

ולענין אם כשנכנס לבית של מישהו הוא קונה את הבגד (ואז מתעורר חשש גזילה) התשובה בזה שלא, בעה”ב אינו קונה את הבגד, משום שאין דעתו לקנות והוא דבר דלא מסיק אדעתיה למקני שבזה אין חצירו קונה לו שלא מדעתו, כמ”ש הרמ”א בחו”מ סי’ רסח ס”ג, ולענין אם הלובש עצמו קונה את הבגד בעל כרחו, התשובה ג”כ שלא, שכן אין אדם קונה דבר בעל כרחו בשום אופן דחוב הוא לו.

ולענין אם צריך בפני ג’ יעוי’ בחו”מ סי’ רעג ז ומקור חיים לבעל הנתה”מ או”ח ביאורים סי’ תמח סק”ט.

ואף כשלובשו המשנ”ב ואחרונים נקטו שאפשר להפקיר גם כשלובשו כמ”ש המשנ”ב ונו”כ הנ”ל וכך יוצא בחשבון בדברי הגמ’ שבת שם לפי מה שביארוהו כמה ראשונים שם (אליבא דהלכתא לדידן דכלי קופסא פטורים מציצית) דלא מיירי בכלי קופסא אלא בבגד שלובשו ובפשטות ה”ה כשמפקירו בשעה שלובשו ממש.

ו’ לענין אם יקנה לחבירו את הבגד בלא תנאי יש לציין דאינו חמור כ”כ (מצד ביטול הלבן על הצד שאין לנו תכלת) דיש דיעות בפוסקים (ראה משנ”ב סי’ יד סק”ט בשם המג”א ועולת תמיד) שמקיים בזה ג”כ מצוות ציצית אף שאינו מחוייב בזה, והיינו רק לנוהגים כמנהג בני אשכנז שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא כאינן מצוות ועושות.

ויש בזה ב’ דרגות בזה, די”א שמקיים בזה מצוה גמורה כנשים שאינן מצוות ועושות, שזה דברי המשנ”ב סק”ט, וי”א שמקיים בזה מצד שחבירו מקנה לו שזה דעת השו”ע שם ודעת רוב האחרונים במשנ”ב שם סק”י, (ויש חולקים גם בזה), וכאן י”ל שאין חבירו מקנה לו כיון שאינו רוצה להתחייב בתכלת, כיון שחבירו רוצה למצוא לו תיקון וגם הוא אינו מתכוון לקנות עי”ש בהמשך דברי המשנ”ב סק”י, וא”כ להנך דעות שחבירו מקנה לו כאן לא שייך שהרי יתחייב גם בתכלת אם חבירו יקנה לו [ועי’ להלן בסמוך סק”ז], אבל להדעות שקודם לכן יהיה פתרון שלא יקנה לו ויקיים כאינו מצווה ועושה אם הוא מבני אשכנז שנשים מברכות.

ומ”מ לכתחילה ראוי לחשוש לדעות הפשוטות ולא להקנות לגמרי בלא תנאי, חדא שאינו ברור כלל ההלכה שיכול לצאת בזה, דהרי יש דעות שאפי’ שאל טלית מצויצת אינו יכול לברך כיון שלא נתן במתנה, כמו שהביא המשנ”ב שם סק”י, וגם רוב האחרונים שהביא שם שאינם מסכימים לזה הוא מטעם שנתן מתנה כמ”ש שם, והרי לכתחילה חושש המשנ”ב אפי’ לדעה הקודמת, ועוד שגם להמג”א והעו”ת הרי הברכה היא כאינו מצווה ועושה, וגדול המצווה ועושה, ועוד דגם נשים גופא שמברכות לדעת הדרכי משה סי’ תקפט שהביא הבה”ל סי” תכב ס”ב הוא רק שאין מוחין בהן, הלכך ודאי שפתרון זה אינו מן המובחר אם יש פתרון אחר.

ז’ לגבי התנאי שהצעתם לכאורה יש תועלת בזה מצד שאין כאן חשש שאינו יוצא המצוה בסופ”ש.

אבל יש להעיר בזה דאינו פשוט שיש פטור בזה, דאם הפטור הוא מצד א'ו'נ'ס, הרי הוא מבקש בעצמו מחבירו שיגיד לו שלא יטיל תכלת, ומה היתר יש לו לעשות דבר כזה, דאם ניקח מקרה רחוק יותר מי שמבקש מנכרי שיאמר לו שאם אינו מחלל שבת יהרגנו, דשם פשיטא שעובר בזה הקל הקל, וכן בדיני רודף אם יבקש מחבירו להרגו כדי שיהיה מותר להרגו, דשם יש דין של יכול להצילו בא’ מאיבריו, וכ”ש שאינו יכול לבקש, וכן לגבי טומאה בציבור דקי”ל טומאה דחויה בציבור שאינו מתיר לו להיטמאות כדי להתיר טומאה בציבור, וגם כאן גבי תכלת אם יכול למצוא פתרון להטיל תכלת בבגד זה באופן שחבירו ירשהו להטיל תכלת בבגד זה הרי הוא מחוייב בזה, א”כ מה מועיל שמבקש מחבירו לומר לו שלא יטיל תכלת בציצית זו.

ח’ לענין מה ששאלתם אם שייך קנין כשהקונה אינו לפנינו יעוי’ בדיני הקניינים בהל’ עירובין, אולם אם רוצה דבר מעבר ההקנאה עצמה כמו לסכם איתו על השאלה א”א שלא בפניו, דאף שאלה גרידא בלבד לא התירו הפוסקים במצוה באופן שלוקח הבגד להשתמש בו בקביעות.

ויש להזכיר בזה דברי הגמ’ לגבי מלאכא דרב קטינא במנחות לט ע”א דבעידן ריתחא ענשי גם כשפטור מן הדין עי”ש וכ”ש בניד”ד שיש להוסיף פקפוק הנ”ל, ולפי חלק מהראשונים מיירי שם בציצית שכבר הי’ בו לבן והנידון הי’ רק על תכלת.

ועוד יש להעיר דאפי’ אם תמצי לומר שהשואל הזה עצמו שרוצה לעשות פתרון זה אכן יהיה פטור מתכלת ע”פ דין, אבל מהו ההיתר לחבירו לומר לו שאינו מרשהו להטיל שם תכלת, ואם השואל הזה עצמו חושש שתכלת הוא חיוב א”כ גם אסור לו לגרום לחבירו שיעשה דבר שאינו הגון, אם כי בטענה זו יש לדון לגבי החבר גופא שאינו נחשב מכשילו כיון שיש לו טעם למה שלא יטיל תכלת בציצית זו, ואינו מחוייב להשאיל לחבירו את הציצית, ויל”ע בזה.

ולכן יש לשים לב כשעושה תנאי לעשותו באופן המועיל.

כל אלו כתבתי לשואל דגלי אדעתיה שמחמיר על עצמו בלבישת ציצית האידנא של לבן בלא תכלת של היום, ומ”מ להלכה כתבתי בתשובה אחרת שאין חיוב כלל לחשוש לתכלת של היום מכמה טעמים וצירופים כמו שביארתי שם.

דין הקדמת השם נאמר לגבי אבנר שנענש מחמת שהקדים שמו לדוד במכתב שכתב מן אבנר לדוד, ראה רש”י שמואל ב ג יב ע”פ ירושלמי פאה פ”א ה”א ופסיקתא דר”כ פ’ פרה אדומה ועוד מדרשים.

ואמנם בר”ש סיריליאו בירושלמי שם ביאר שהוא מצד מורד במלכות, ועי’ גם בתוס’ קידושין מג ע”א, אבל מ”מ יתכן לומר שמה שנקט הרש”ס כן הוא משום שבא לבאר למה נתחייב בזה מיתה, ומ”מ שמא גם מצד כבוד רבו יש בזה, על אף שגם ברבו יש חיוב מיתה כשאינו מקפיד על כבודו כמ”ש בעירובין, מ”מ נקט הרש”ס דין מורד במלכות כיון שדוד היה מלך.

ויש לציין דמצינו כיוצ”ב בנדרים דף לא לענין כהונה שנסתלקה משם מחמת שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, ומשם ג”כ א”א ללמוד לרבו, וגם ברכה אינו ראיה לדיבור גרידא.

למעשה אי אפשר להביא ראיה ממה שלא הובא בפוסקים שלא סברו שיש בזה איסור, דא”כ הרי גם לענין מלך לא הובא בפוסקים, ואעפ”כ מצאנו שלושה מקומות במקורות שיש בזה איסור וכנ”ל.

וכמו”כ אי אפשר לחלק שהוא דין מיוחד במלך שאין על גביו אלא ה’ אלהיו (משנה הוריות), שהרי גם גבי רבו הרב הוא מעל התלמיד בהרבה ענייני כבוד.

וחיפשתי לא מצאתי ספר שדן בשאלה הזו להדיא האם גם ברבו מובהק יש דין זה או לא.

אמנם נראה שיש דיני כבוד רבו שהם פשוטים ולא אמרו ע”ז דבר מפורש, כמו שאין לומר בגוף ישיר לרבו אתה אלא הרב, שזה היה פשוט לגמ’ ברכות כז ע”ב, וז”ל, שאני רבי ירמיה בר אבא דתלמיד חבר הוה והיינו דקאמר ליה רבי ירמיה בר אבא לרב מי בדלת אמר ליה אין בדילנא ולא אמר מי בדיל מר, וזה היה פשוט לגמ’ בלי שום ראיה שלא היה יכול לומר מי בדלת לרבו.

וגם בירושלמי בפאה לא נזכר שיש בזה איסור אלא הנידון רק מה טעם העונש אבל איסור אפשר שהיה פשוט להם שיש בזה, וגם בתוס’ בקידושין שם רק התבאר שיש במי שעושה כעין זה (על הדרך שהתבאר שם) גדר מורד במלכות אבל אפשר דפשיטא להו שאינו דרך כבוד.

ולענייננו נראה להביא ראיה מדאמרי’ שם, רבי אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו והחולק על ישיבתו של רבו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ופרש”י שלום לרבו כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר לו שלום עליך רבי ע”כ, ובספר המאורות שם כ’ והנותן שלום לרבו, כלומר כשאר כל אדם שלא בדרך כבוד.

אבל בדרך כבוד צריך ואפילו להפסיק בפרקים כדאיתא פרק היה קורא ע”כ.

ועי”ש בתוס’ הרא”ש שכ’ על דברי הגמ’ הנותן שלום לרבו בירושלמי משמע שתלמיד אינו נותן שלום לרבו כלל דגרסינן נהיגי גבייהו דלא שאיל זעירא בשלמא דרבה ומקיימי בנפשייהו ראוני נערים ונחבאו עכ”ל והוא בירושלמי שקלים.

ואי’ בגמ’ שם עוד אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו, ופרש”י כנגד רבו אצל רבו, ומראה כאילו הם שוים, אחורי רבו נמי יוהרא הוא עכ”ל, ומבואר שבכל דבר שעושה שמשווה עצמו לרבו עובר איסור.

וא”כ לפי מה שהתבאר בירושלמי שאם מקדים שמו לשם מלך הרי אינו מכבד את המלך א”כ מסתבר שיש להזהר בזה ג”כ ברב מאחר שנתבאר בגמ’ שכל דבר שמשווה עצמו לרבו או שנוהג בו בדיבור או במעשה כשווה אצלו או כדרך הדיוט אסור.

וידוע שכמה שאדם נזהר יותר בכבוד רבו הרי הוא זוכה לקבל ממנו יותר וללמוד ממנו.

קרא פחות

לדעת כמה פוסקים מותר מכיון שמטרת הריח הוא להעביר את הריח הרע ולא דוקא להוליד ריח טוב.

מקורות: שו”ת שאלת יעב”ץ ח”א סי’ מב וארחות שבת פט”ו הערה צה בשם הגרנ”ק, אולם הגרשז”א בשולחן שלמה סי’ תקיא בשולי הגליון אות טז כ’ שטוב שלא להניח את הסבון במים משום הולדת ריח, ואפשר לסמוך על המקילים שכ”כ היעב”ץ, בפרט שאף הגרשז”א לא הזכיר איסור בדבריו.


 
וכן יש לצרף בזה מש”כ בשו”ת גינת ורדים בטעם מה שנקט כהמתירים ליתן מי בושם על הידים שהוא עובר מהר מחמת הזיעה, והובא גם במנח”י ח”ו סי’ כו, וכ”ש בניד”ד באסלה שהריח עובר מהר, אף שהיה מקום לחלק שבאסלה העברת הריח מחוסרת מעשה, משא”כ ביד, אבל בלאו הכי מרובים הם המתירין.


ובמקרה שאומר שנהנה מהריח הטוב אינו אוסר לעשות ריח זה מכיון שיש לו טעם למה העדיף לעשות זאת דוקא באסלה ולא במקום אחר, משום שיש שם ריח רע, והרי עיקר כוונתו להעביר הריח הרע.