גוי ששבת ועשה מלאכה מחמת פיקוח נפש האם חייב מיתה או לא

לפו”ר צדדי הספק הם דמחד גיסא הרי גוי זה שבת כמנהג ישראל, דהרי גם ישראל מותר לו לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, אבל מאידך גיסא הרי יש צד דגם פיקוח נפש לא הותר בגוי אלא בישראל בלבד, דהרי פיקוח נפש בז’ מצוות יש צד שלבני נח לא הותר, דוחי בהם ולא שימות בהם נתחדש רק בישראל ולא באו”ה לדעת הרא”ם בפ’ שמות עה”פ ויבקש המיתו ובפנים יפות פ’ ניצבים, וכמבואר בתוס’ סנהדרין עד ע”ב בקושייתם, וגם בתירוצם משמע שנסתפקו בזה, והמנ”ח החמיר בזה, וראה גם חי’ הגר”ח פ”א מהל’ רוצח ה”ט שנקט כדברי הרא”ם והחזו”א שם השיג עליו מגמ’ עי”ש.

וכעי”ז בבית האוצר למהר”י ענגיל סי’ א דלגבי שנים שעשאוה אין פטור לגוי וממילא גוי שעשה מלאכה בשבת בשנים חשיב כמלאכה גמורה לענין זה.

ודבריו מחודשים מאוד, דהרי דין שנים שעשאוה לא נאמר בסופו של דבר לענין גוי דהרי מלאכות שבת לא נאמרו בגוי כלל, וא”כ מהיכי תיתי לחדש דינים חדשים בגוי, אבל כאן בניד”ד יש לטעון דאם מצינו בגוי בז’ מצוות שאינן נדחין מפני פקו”נ יש לומר גם לענין זה.

ומצינו שדנו האחרונים בעוד נידון דומה לענין גוי שלובש ציצית בשבת האם יש להחשיבו משאוי וממילא הו”ל כגוי ששבת, וכ”כ בשו”ת חשק שלמה (בחי’ גפ”ת) בשם הר”א ברוידא, אבל בחי’ הגר”ח סי’ תלה חולק ע”ז דכיון שמתכוון למצוות ציצית לא חשיב משאוי, ומ”מ גם הגר”ח שם אפשר דלא בא לטעון דנכרי ששובת בצורת שביתה של ישראל הו”ל כגוי ששבת, אלא אדרבה כאן הוא רק מחמת שמקיים מצוות ציצית כאינו מצווה ועושה ממילא הו”ל כבגד ולא כמשאוי, אבל אין לומר סברא כזה דאם שובת כצורת שביתה של ישראל חייב.

וכן מבואר בהמקנה קידושין לז ע”ב בתוד”ה ממחרת אותו הענין לענין איסור שביתה דגוי שהלילה הולך אחר היום בגוים, וכעי”ז בחשק שלמה שם ובערל”נ בסנהדרין נח ע”ב.

המבואר מזה דלענייננו א”א לטעון שיתחייב בעצם מה ששובת שביתה של ישראל אם לגבי גוי אינו שביתה, ולכן לפי הצד שהיתר וחי בהם לא נאמר בגוים א”כ אם מחלל שבת לפקו”נ כבר אינו בכלל גוי ששבת (לדעת רש”י ורמ”ה דלהלן).

והנה בנידון השאלה דנן יש להבהיר דאם הגוי חילל שבת לצורך הצלת גוי בשבת, הנה הרי גם בישראל מעיקר הדין אין בזה היתר לחלל שבת לצורך זה (כמבואר במשנ”ב ובפמ”ג ולא ניכנס כאן להוראת פוסקי זמנינו שהוא רק מחמת פיקו”נ דישראל בסופו של דבר ואכמ”ל ונתבאר בתשובה אחרת), וגם אין שייך כאן כדי שישמור שבתות הרבה, וממילא חשיב גוי שלא שבת ואינו חייב מיתה.

מאידך גיסא אם הגוי חילל השבת לצורך הצלת נפשות מישראל קצת דוחק בעיני לומר דאין הנכרי מבטל ז’ מצוות מחמת זה כשלישראל מותר, וכדאמרי’ בחולין דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, וא”כ אפשר דגם הסוברים דאיסור וחי בהם לא נאמר בגוי, לא מיירי לאסור פקו”נ בגוי אלא בשביל גוי אחר שישמר שאר מצוות אבל בשביל ישראל לא, וגם הראיה שהביא החזו”א מגמ’ לא מיירי אלא בהצלת הגוי עצמו ולא בהצלת ישראל, ואדרבה מבואר בפ”ק דע”ז דף י’ שמותר לגוי למסור עצמו למיתה לצורך הצלת ישראל, אם כי יש לדחות דהתם שאינו עושה מעשה אלא רק מחליף עצמו בישראל בעונש שעושה גוי אחר אינו בכלל איסורא לבן נח כלל, וכ”ש דבלאו הכי יהרג גם אדם, וצל”ע ברא”ם ושאר מקורות הנ”ל.

ונראה לומר עוד הסבר בזה, דהענין של ישמור שבתות הרבה שייך רק בישראל שכל מציאותו בקום ועשה מצוות, אבל ז’ מצוות בני נח הם רק תיקוני העולם שלא יהיה רעות בעולם וממילא אין רווח בחי לענין זה יותר מבמת וק”ל.

ואין להקשות דהתוס’ בסנהדרין שם יישבו על קושייתם דקרא דוחי בהם איצטריך לענין קידוש השם שלא יחלל גוי שם בשביל שלא ימות ישראל חבירו, דזה לא שייך לתרץ כיון דבגמ’ שם לא מיירי באופן זה אלא באופן שהגוי מוסר נפש עצמו על קידוש השם וקיצרתי ועי”ש והבן.

ממילא אם נימא הכי היה מקום לומר דאם הנכרי חילל שבת לצורך הצלת נפש של ישראל נמצא דעדיין לא עשה מלאכה האסורה בשבת, וכ”ש לפי הדעות שגם בגוי נאמרו דיני פיקו”נ אם כן מעיקרא המלאכה שעשה היה באופן המותר.

אבל עדיין יש לדון דגם אם נימא הכי אבל מ”מ  מנא לן שהמחלל שבת לצורך פיקוח נפש חשיב משמר את השבת, דשמא חשיב כמחלל שבת בהיתר, ואמנם אינו נפטר מקידוש היום גם אם צריך לחלל שבת, משום שבשאר הזמן משמר את השבת ולענין שאר דברים משמר את השבת, אבל מעשה זה גופא של חילול שבת לצורך פיקו”נ מנ”ל שהוא מוגדר כשמירת שבת, דאדרבה אמרי’ בפ”ח דיומא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, וכן אמרי’ מילה דוחה את השבת ומזה ילפי’ ביומא שם שכל איבריו על אחת כמה וכמה ונדחית משמע שאינה כאן.

ממילא יש מקום לטעון דזה אמנם שגוי זה לא חשיב שעשה מעשה שהוא איסור בישראל אבל גם שמירת שבת ליכא בזה ולא נכלל במה שנזכר בילקוט פ’ תשא לזר שנכנס בין מלך ומטרונא (שהוא משל לגוי ששבת שנכנס בין הקב”ה לישראל).

ובפרט דבגמ’ סנהדרין שם יליף לה מלא ישבותו וקרא זה לא מיירי מצד דיני שבת כלל, ולא רק מצד הפשט אלא אפי’ מצד הדרשא לפרש”י והרמ”ה שם מיירי באיסורא דרמיא על גוי שלא לשבות יום שלם אפי’ שלא מחמת מצוה כלל, ואם לא שבת מחמת שום טעם שיהיה א”כ הרי לא שבת.

כל הנידון דלעיל רק לדעת רש”י והרמ”ה בסנהדרין שגוי ששבת בחלק משבת אינו חייב, אבל להרמב”ם לפמשנ”ת בחי’ חס”ת בסנהדרין ה”ה אם שבת שעה אחת לשם מצוה חייב וממילא אין כאן נידון, דאם שבת לשם מצוה כבר נתחייב מיתה קודם לכן, ואם לא שבת לשם מצוה, א”כ מאחר דתליא בכוונתו א”כ מה לי מקצת היום מה לי כולו כיון שלא כיון לשם מצוה, משא”כ לרש”י ורמ”ה שם גם לשם מנוחה בעלמא חייבים מיתה כמבואר שם ברש”י ד”ה אמר.

ויש להוסיף עוד דלהרמב”ם איסור השביתה דהוא משום שמתכון לשביתה בתורת דת, ולכן לשי’ הרמב”ם לכאורה אם מתכוון הגוי לשביתה אפי’ במעשה הפקו”נ שלו גופיה כגון שעושה הקל הקל משום תורת דת א”כ אפשר דבזה לבד חשיב לשי’ הרמב”ם כגוי ששבת, ומש”כ בגמ’ סנהדרין שם שהציווי שלהם הוא רק בקום ועשה, י”ל דהוא בכלל קום ועשה לעשות יותר ממה שעשה ולא יעשה רק הקל הקל, ויל”ע בזה.

ויש להוסיף עוד דבמאירי בסנהדרין שם הולך בשי’ הרמב”ם שהוא משום שמחדש דת, וכ’ שם דהאיסור הוא משום שמא ילמדו ישראל ממנו אם משמר את השבת, וממילא לפי שי’ המאירי משמע דכל שמשמר כמנהג ישראל הוא בכלל זה, ואפשר שחולק גם על סברת האחרונים הנ”ל שהבאתי בריש התשובה.