חומרא

ברמ"א או"ח סי' תקצ ס"ו כתב בשם הב"י ואם תקע תקיעה אחת בין ב' סדרים (ר"ל כגון בין תשר"ת לתר"ת) והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה יצא ע"כ, ולא הזכיר שיש להתנות שאם שני הסדרים נכונים יתנה שיהא יוצא בסדר הראשון, ור"ל שלא התנה שיש לחוש לחומרא לדעת הגאונים שהביא הב"י.

והראיה מהרמ"א יש לדחות דאמנם עיקר התנאי נתקן לפי הצד שרק אחד מהסדרים נכון כדעת התוס' בר"ה לג ע"ב ושאר פוסקים, אבל הלשון מועיל גם לשי' הגאונים דמש"כ הוא הנכון כולל בכל גוני אם אפשר לצאת בראשון וממילא השני אינו יוצא בו, וגם ה"א הידיעה שייך בזה מאחר שיוצא בראשון בלבד לשי' הגאונים.

ומ"מ יש להעיר עוד דלכאורה מטעם נוסף יש לומר דמבואר בתנאי זה דלא חיישי' להגאונים, דהנה בשלמא אם נימא דצורת התקנה הוא לחשוש לכל הספקות ניחא דתנאי פותר את חשש הספקות, אבל אם נימא דצורת התקנה כמ"ש בתשוה"ג לתקוע כל הסדרות מדרבנן א"כ מה מועיל התנאי.

אבל יש להשיב גם על זה דמ"מ גם לשי' הגאונים צורת התקנה היתה כמו חשש של ספק דטעם התקנה משום שהיה נראה כמו שיש פלוגתא כלשון הגאונים לכך חששו לכל הדעות הנראות כדעות, הלכך כשעושה תנאי מועיל ג"כ.

אם כי ודאי דעיקר ההלכה דיש כאן ספק גמור, ובאמת לעיל בסעי' ב' לפמשנ"ת בשו"ע שם הספק דשברים תרועה מבואר כדעת התוס' ר"ה לג ע"ב ושאר פוסקים שהוא בתורת ספק ולא כסברת הגאונים שאינו ספק.

וכן בסוף סעי' ג' פסק השו"ע דברי התוס' שם שאם האריך בשברים ולא האריך בתקיעה לא יצא ידי חובתו לא כמר ולא כמר (דהיינו דלא כרש"י ולא כהריב"ם והריב"א שבתוס' שם) וכל חשבון זה הוא רק לפי הצד שיש כאן ספק דלפי הצד שיש כאן ודאי לא שייך ספק זה כלל.

הנה זה פשיטא שהחושש לכל השיטות יש בזה טעם לשבח וכמ"ש הר"א סגינהור בן הראב"ד דבכלל הרגיל בנר הוא מי שמהדר יותר מן החיוב, וכל הידורים אלו בכלל זה, אבל למעשה מעיקר הדין אין חיוב להחמיר כיון דלענין זמן ההדלקה מעיקרא מצרפים הדעות שמועיל הדלקה מפלג המנחה כמבואר בסי' תרעב ס"א בשם מהרי"א.

ובכלל הידור מצוה לחשוש לשיטות כמבואר בבה"ל ריש סי' תרנו.

וכן מבואר מדברי המשנ"ב שם סק"א שהמתפללין אחר צאה"כ ידליקו קודם אבל יניחו שמן שידלק עד חצי שעה שאחר צאה"כ, וכנראה מיירי שמדליקים קצת קודם צאה"כ וידליקו באופן שיישאר עד חצי שעה אחר צאה"כ להרויח גם שי' מהרי"א הנ"ל, ומוכח שם דמיירי במדליק קודם צאה"כ דא"כ פשיטא שיניח שמן וכו', ועוד דאל"כ מהו מש"כ אח"כ שאם המתין עד צאה"כ יתפלל קודם, אלא ע"כ דעד השתא מיירי במדליק קודם לכן.

ובאיחור ההדלקה מצרפים הדעות שתכלה רגל מבחוץ הוא מאוחר בזמנינו עכ"פ בדיעבד (וגם הסוברים שאחר חצי שעה בזמנינו מותר להשתמש בנר אינו בהכרח שחולקים דמהני להדליק אחר כך רק שסוברים שמעולם לא תקנו חיוב הדלקה יותר מחצי שעה), וכן לגבי מקום ההדלקה מצרפים הדעה שיוצאים בד"כ בכל מקום (כעי"ז מבואר בדברי הרבה פוסקים מי פחות ומי יותר, ראה פנ"י שבת כג ע"ב ושפת אמת שבת שם ודעת תורה סי' תרעה ס"א ואג"מ או"ח ח"ד סי' קה סק"ז והליכ"ש פי"ד סט"ז ובארחות הלכה שם אות נד כ' שכן משמע מכמה ראשונים, והגריי"ק בארחות רבינו ח"ג עמ' י ויב, ועי' דעות אחרות בזה במשנה אחרונה סי' תרעא הערה קע), ובפשטות למדו דשעת הסכנה אינו א'ו'נ'ס אלא תקנה לשעת הדחק כמו שהרחבתי עוד בביאור הדבר בתשובה אחרת [ד"ה מי שגר בעלייה ואין לו חלון פונה לרחוב ולא שער הפונה למעבר אנשים כיצד ידליק נר חנוכה], ובפרט שהוא דרבנן, ולכן לא נהגו לחשוש לכל השיטות לא בזה ולא בזה.

וכבר הוכחתי בתשובה אחרת מכמה מקומות שמצינו דיר"ש מחמיר גם בדרבנן וגם דעה שאינה עיקרית אבל בספק ספקא גם יר"ש אינו מחוייב להחמיר.