בדברי הפוסקים נאמרו כמה הגדרות בטעם היתר לימוד דברים המותרים בתשעה באב, האחד שלימוד זה מזכיר צער והותר אף שד”ת משמחים מ”מ זוכר גם ענייני הצער ומבטלים את השמחה (עי’ ערוה”ש סי’ תקנד ס”ג), והב’ שעל ידי שיש בדברים ...קרא עוד

בדברי הפוסקים נאמרו כמה הגדרות בטעם היתר לימוד דברים המותרים בתשעה באב, האחד שלימוד זה מזכיר צער והותר אף שד”ת משמחים מ”מ זוכר גם ענייני הצער ומבטלים את השמחה (עי’ ערוה”ש סי’ תקנד ס”ג), והב’ שעל ידי שיש בדברים המותרים זכרון חורבן בית המקדש ממילא אינו מסיח דעתו מצער החורבן (חכמת שלמה סי’ תקנד), והג’ שיש בזה ענין של ידיעת הדינים או המוסרים של דברים הנצרכים לעת תשעה באב (עי’ בב”י שם בשם הכלבו סי’ סב דטעם היתר לימוד דברי החורבן בת”ב כדי להזכיר חורבן בהמ”ק בת”ב, וי”ל ע”ד זה היתר לימוד דיני ת”ב בת”ב כמש”כ בלקט יושר עמ’ קי, ועי’ גם מה שדנו הפוסקים לענין לימוד ספרי מוסר בת”ב במאירי בסוף תענית ובשדי חמד ח”ד מערכת אבלות אות כה ובהל’ חג בחג בשם הגר”א דזהו היתר לימוד איוב מחמת שהוא מלמד תוכחה).

ויתכן שאין בזה סתירה בין סברות אלו ואפשר דגם אין בזה פלוגתא, דהרי זה כבר נזכר בגמ’ בסוף תענית שד”ת משמחים, וא”כ מה מועיל שאין מסיח דעתו מן האבלות, דהרי איסורים שנאסר בהם האבל משום שמחה [כגון ליקח תינוק בחיקו לדעת הרמב”ם ספ”ה מהל’ אבלות והשו”ע ולהכנס לבית השמחה ולצחוק לדעת הב”ח וכן להתפלל ניגוני יו”ט לפשטות דעת הגר”א שהוא משום איסור שמחה וכמו שהרחבתי בפרט זה בתשובות אחרות], אין מועיל בהם שעושה אז סימן היכר שלא להסיח דעתו מן האבלות [ואמנם יש דעה שהובאה בשו”ע שלהכנס לבית השמחה מועיל היכר, אבל פשטות ההלכה אינה כן והרחבתי בזה במקו”א], ומאידך גיסא גם לא מצינו שאם מזכיר לעצמו דברי צער מותר לעסוק בזמן זה בדברי שמחה.

ממילא ע”כ שאיסור זה של לימוד ד”ת הוא איסור קל שהקילו בו, והטעם משום שא”א לבטל את העולם מד”ת (ויש שנקטו דבת”ב עדיין מחוייב לעסוק בד”ת ורק שצריך לעסוק בדברים המותרים, ועי’ במשנ”א ובביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ תקנד מה שהביאו בזה מדברי הפוסקים, ולדעה זו דאפשר שהיא הדעה העיקרית להלכה [שהרי לא ראינו שיושבין ודוממין בת”ב מלבד מי שישן מחמת חולשה וכיו”ב] וכן משמע מהבה”ל בסי’ תקנג דלהלן שנקט כן, וכן נראה דעת רוה”פ, היינו דבאמת חיוב ת”ת דאורייתא לא נפקע), וגם דכדי להבין את מהות הצער ואת פרטי ודיני הצער יצטרך לעסוק בדברי צער ודברי התורה של ת”ב (ועי’ מאמ”ר סי’ תקנג סק”ב דכל מה שאסרו ד”ת בת”ב כדי שיהיו עסוקין בענייני צער החורבן בת”ב ומבואר בדבריו שם דלולי טעם זה לא אסרו כלל, וכן הובאו תמצית דבריו בבה”ל סי’ תקנג), ולכן לא אסרו לגמרי לימוד תורה בזמן זה, אלא הותר כל מה שנוגע לענייני הצער.

ומה שיש שהזכירו ענין הסחת הדעת מן האבלות היינו משום דעצם העיסוק בדברי שמחה יש בו היסח הדעת מן האבלות אבל כשיש בדברי שמחה אלו דברי צער המזכירים את החורבן או שלומד הלכותיהם ופרטי הדינים של האבלות או מוסרים הנוגעים לזמן האבלות אין בזה היסח הדעת מן האבלות, וגדר דברי שמחה של ד”ת הם כהיסח הדעת מן האבלות (ראה שד”ח ח”ד מער’ בין המצרים סי’ ב סקי”ב דלימוד ד”ת בת”ב הוא היסח הדעת מן האבלות) דלא הושוו לדברי שמחה גמורה שאז האיסור הוא מן הדין והטעם כנ”ל כיון שלא היה כוונת חכמים לעקור העם מן התורה [עי’ ברחבה בבה”ל בשם המאמ”ר].

ובמשנ”ב סי’ תקנד בשם המג”א בשם מהרי”ל הביא שילמוד רק פשוטן של דברים ולא ישן ויתן, ובפנים המהרי”ל בתשובה סי’ רא מבואר דלהבין ולברר מה שקשה לו בביאור הדברים מותר וכתב דדלישא וליתן לפניו דמפרסמי מילתא טובא אפשר דאסור כדמפרש הרא”ש באבל עכ”ל, ובמקור הדברים בהרא”ש פ”ג דמו”ק כתב ויש לומר דבינו ובין עצמו מותר לשנות אבל כשאחרים באין לישא וליתן לפניו איכא פרסום טפי ואסור עכ”ל, ומבואר דעיקר החילוק שנושא ונותן עם אחרים והוא מצד פרסום ולא מצד הנאה [והחזו”א התיר ג”כ להקשות ולתרץ מה שצריך, עי’ ארחות רבינו ח”ב עמ’ קמב ועוד, וכן נקטו עוד אחרונים, ועי’ במשנ”א על המשנ”ב מה שהביא בזה], ואמנם הט”ז הזכיר דדרך פלפול אסור והובא במשנ”ב אבל הא”ר הקשה דבלבוש מבואר כעין מה שנתבאר במהרי”ל הנ”ל בשם הרא”ש ולא מצד פלפול, וגם בערה”ש כתב דטעם ההיתר הוא גם כשמתחדש לו איזה דבר דמ”מ צער האבלות שבדברים מבטלו, ויתכן דגם מזה יש ללמוד דגם ההיתר ללמוד כשמותר הוא כשלומד לפי דרכו אע”פ שיש בזה צד הנאה.

היוצא מזה דכל מה שצריך כדי להבין דיני ת”ב מותר ללמוד בזמן זה גם אם נהנה מהלימוד, חדא דהרי נקטו רוב ככל הפוסקים דדברי תוכחה ומוסר מותר ללמוד אם לומד כדי להתעורר בדרך מוסר, וחזי’ דגדר ההיתר הוא מה שצריך לצורך הלימוד בצום לכל מה ששייך לצום, והב’ דבמאמ”ר מבואר דאיסור לימוד הד”ת בת”ב הוא כדי שיעסקו בדברים אלו, והג’ דמבואר בפוסקים דההיתר ללמוד בדברים המותרים הוא כדי שלא יסיח דעתו מן האבלות, והד’ דהרי זה ברור דגם בפוסקים נהנו מלימוד התורה גם בת”ב והרי ידוע על כמה גדולי ישראל שהיה קשה להם מאוד בכל זמן קצר שלא יכלו ללמוד ובודאי שהיה להם התורה למשיב נפש בזמן הלימוד אף בת”ב, והה’ דלענין חידוש דעת הערה”ש שגם כשמתחדש לו חידוש מ”מ הצער של דברי האבלות מבטלו [וכך ריהטא דרוב הפוסקים ומקור הדין בהרא”ש ומהרי”ל בשמו וגם הט”ז שהחמיר דרך פלפול מ”מ הבו דלא לוסיף עלה שלא לאסור מה שנזכר בגמ’ להדיא להתיר], וא”כ א”א לאסור גם לימוד שנהנה ממנו.

קרא פחות
0

בפוסקים לא נזכר איסור עמידה על כסא או מיטה אלא שכיבה (בסי’ תקנה ס”ב) וישיבה (בסי’ תקנט ס”ג) על הארץ, וכן לגבי אבלות (ביו”ד סי’ שפז ס”א), ומשמע דעמידה אינו בכלל האיסור, והטעם יש לומר משום שבעמידה ...קרא עוד

בפוסקים לא נזכר איסור עמידה על כסא או מיטה אלא שכיבה (בסי’ תקנה ס”ב) וישיבה (בסי’ תקנט ס”ג) על הארץ, וכן לגבי אבלות (ביו”ד סי’ שפז ס”א), ומשמע דעמידה אינו בכלל האיסור, והטעם יש לומר משום שבעמידה אינו מורגש כ”כ הנוחות שיש במה שעומד ע”ג מקום גבוה, משא”כ בשכיבה וישיבה.

ויש להוסיף דאפי’ אם היה צד שמעיקר דין כפיית המיטה נכלל גם איסור עמידה ע”ג מיטה או כסא או ספסל (ועי’ תוס’ מו”ק כז ע”א ד”ה מן המנחה), מ”מ בת”ב לכמה פוסקים איסור זה אינו אלא ממנהגא וא”כ כיון שמסתמא לא קבלו עליהם איסור זה אלא בלשון ישיבה כלשון הפוסקים א”כ יש לומר דאין עמידה ע”ג מקום גבוה בכלל זה, ומ”מ גם באבלות גופא עיקר הדין הוא שאין איסור בעמידה ע”ג כסא וכמו שנתבאר.

ואפשר לציין בזה עוד דבפוסקים דנו לגבי ישיבה ע”ג מדרגות ארון הקודש (עי’ מקור חיים סי’ מג סוף ס”א בשם המהרי”ל), וממה שלא דנו כלל לגבי עמידה ע”ג מדרגות אלו או כל מדרגות יש ללמוד דאין איסור כלל בעמידה.

ויש להוסיף דיש מהפוסקים (עי’ בדברי הב”ח סי’ תקנט ובנו”כ, ועי’ מועדים וזמנים ח”ה סי’ שמא) שנקטו דיש לומר הקינות מיושב דוקא ע”ג הארץ ולא סגי במה שאומר בעמידה ע”ג הארץ, והיה מקום לומר דמבואר מזה דעמידה אין בזה אבלות אף שהוא על הארץ ולא ע”ג מיטה או ספסל, וממילא גם עמידה ע”ג מיטה אין בזה ביטול אבלות, אבל להאמת אין מזה ראיה ברורה, דיש לומר דמה שאין מועיל עמידה ע”ג קרקע משום שאין ניכר האבלות כיון שבלא”ה הרגילות בכל השנה היא לעמוד ע”ג הארץ ולא ע”ג מיטה או ספסל, ומ”מ לפמשנ”ת שהאיסור רק בישיבה ע”ג מיטה וספסל ולא בעמידה ע”ג מיטה וספסל הוא מיושב ג”כ, כיון שבעמידה אין חילוקי אבלות כלל.

וכן היה מקום להביא ראיה מנידון הפוסקים לגבי אם רוצה האבל לעמוד ולא לישב אם מחוייב דוקא לישב על הארץ (עי’ פת”ש יו”ד שם ועוד, ועי’ ט”ז או”ח סי’ תקנט סק”ד לענין ת”ב), דמשמע שעכ”פ אין עובר איסור בזמן העמידה, ויתכן שיש משמעות קצת שבעמידה אין חיובי אבלות כלל בזמן זה, וממילא יש מקום לומר דבכל מקום שיעמוד כ”ה, ומ”מ הראיה אינה מוחלטת דאין הכונה בהכרח דוקא עמידה על גבי מיטה או כסא אלא עמידה על הארץ דדרך אדם לעמוד ע”ג קרקע, והנידון דבזה אין ניכר האבלות וכנ”ל, ואז יש צד שיצטרך דוקא לשבת ע”ג קרקע, אבל לא דנו הפוסקים להדיא להתיר לעמוד ע”ג ספסל גבוה.

אולם המעי’ בהט”ז שם יראה דיש לשון דמשמע קצת שבעמידה אין צורת איסור כלל וז”ל דאסו’ לישב ע”ג ספסל ואה”נ אם רוצ’ לעמוד ודאי אין עליו חיוב לישב דוקא ולישב על הארץ  ע”כ, ומשמע קצת דבעמידה לא שייך איסור כלל, ואפי’ לפי הצד [שבא הט”ז לאפוקי מיניה] שצריך דוקא לשבת ע”ג קרקע עכ”פ בזמן אמירת הקינות, מ”מ אם מתיישב מעט זמן ע”ג ספסל עובר איסור אף שבכל שאר הזמן יושב לארץ, אבל אם נעמד מעט [ושאר הזמן יושב לארץ] אין עובר איסור והיתר עמידה זו היא בכל מקום ואף ע”ג ספסל, ואף שיש מקום לדחוק גם כאן ולומר בזה דכל היתר העמידה כאן היא רק כדרכה ע”ג קרקע, מ”מ יותר שפיר לפרש כדלעיל דהיתר העמידה הוא בכל גווני.

והיה מקום להביא ראיה ממה שאבל עולה ויורד במעלות ולית דחש לזה ואפי’ מה שפחות מד’ אמות (שלא תטען דד’ אמות לא חשיב מקום גבוה עי’ סי’ צ), אבל אין להביא ראיה מזה דבכה”ג שאינו גוף נפרד מן הקרקע ומשמש להליכה מעיקר הדין אפי’ ישיבה מותר ועי’ שע”ת ובמקו”ח בסי’ תקנט, וגם חומרת המהרי”ל היא חומרא בעלמא ובתשובה אחרת דיברתי מזה (בכה”ח כ’ דהמהרי”ל עשה כן משום שינוי מקום ואפשר דמדינא לא חשיב שינוי מקום באבלות גמורה אלא רק כעין היכר לשינוי מקום).

עי’ ברמ”א סי’ תריד ס”ב לגבי עמידה ע”ג כרים וכסתות בשם המרדכי דיומא והתה”ד סי’ קמט אלא דשם מיירי ביה”כ וגם במקור הדברים במרדכי ובתה”ד לא נזכר אלא יוה”כ, ואם היה מיירי שם גבי לגבי ת”ב היה מקום לדון לדייק מזה דעצם עמידה על מקום גבוה אינו בכלל האיסור, ויעוי’ באשל אברהם מבוטשאטש שאכן הזכיר נידון זה גם לגבי ת”ב והזכיר שם דעת הפר”ח להתיר לעמוד ע”ג עורות ביוה”כ ובת”ב ומסיק דטוב להחמיר אפי’ בת”ב [ובפר”ח על הרמ”א לא נוסף ת”ב וגם הרדב”ז דמתיר בח”א סי’ שעז לא מיירי בת”ב להדיא אלא ביוה”כ וקאי שם על דברי התה”ד הנ”ל], וממילא יש מקום לטעון שאין איסור לעמוד על מקום גבוה בת”ב [עכ”פ מה שאינו להגן עליו כעין מנעל כמו כרים וכסתות אלא שעולה עליו לפי תומו], וכן במעגלי צדק בסדר ת”ב כתב בשם התה”ד סי’ קמט ולעמוד על גבי כרים וכסתות של עור המיקל לצורך לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה ע”כ, ואף דהתה”ד לא מיירי להדיא אלא על יו”כ כמו במרדכי מ”מ המעג”צ והא”א הבינו דמיירי נידון זה גם בת”ב.

והתה”ד שלא בשעת התפילה מיירי מן הסתם גם בגבוה אפי’ כמה טפחים עי’ במשנ”ב סי’ תריד שם, אבל יש להשיב על הראיה דשמא המעג”צ והא”א מיירי בעורות בגובה כל דהוא נמוך והמשנ”ב לא עייל לנידון זה של ת”ב.

מ”מ היוצא מכ”ז דמשמעות ופשטות הפוסקים שאין צד איסור לעמוד ע”ג ספסל בין באבלות ובין בת”ב.

קרא פחות
0

ברמ”א או”ח סי’ תקצ ס”ו כתב בשם הב”י ואם תקע תקיעה אחת בין ב’ סדרים (ר”ל כגון בין תשר”ת לתר”ת) והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה יצא ע”כ, ולא הזכיר שיש להתנות שאם שני הסדרים ...קרא עוד

ברמ”א או”ח סי’ תקצ ס”ו כתב בשם הב”י ואם תקע תקיעה אחת בין ב’ סדרים (ר”ל כגון בין תשר”ת לתר”ת) והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה יצא ע”כ, ולא הזכיר שיש להתנות שאם שני הסדרים נכונים יתנה שיהא יוצא בסדר הראשון, ור”ל שלא התנה שיש לחוש לחומרא לדעת הגאונים שהביא הב”י.

והראיה מהרמ”א יש לדחות דאמנם עיקר התנאי נתקן לפי הצד שרק אחד מהסדרים נכון כדעת התוס’ בר”ה לג ע”ב ושאר פוסקים, אבל הלשון מועיל גם לשי’ הגאונים דמש”כ הוא הנכון כולל בכל גוני אם אפשר לצאת בראשון וממילא השני אינו יוצא בו, וגם ה”א הידיעה שייך בזה מאחר שיוצא בראשון בלבד לשי’ הגאונים.

ומ”מ יש להעיר עוד דלכאורה מטעם נוסף יש לומר דמבואר בתנאי זה דלא חיישי’ להגאונים, דהנה בשלמא אם נימא דצורת התקנה הוא לחשוש לכל הספקות ניחא דתנאי פותר את חשש הספקות, אבל אם נימא דצורת התקנה כמ”ש בתשוה”ג לתקוע כל הסדרות מדרבנן א”כ מה מועיל התנאי.

אבל יש להשיב גם על זה דמ”מ גם לשי’ הגאונים צורת התקנה היתה כמו חשש של ספק דטעם התקנה משום שהיה נראה כמו שיש פלוגתא כלשון הגאונים לכך חששו לכל הדעות הנראות כדעות, הלכך כשעושה תנאי מועיל ג”כ.

אם כי ודאי דעיקר ההלכה דיש כאן ספק גמור, ובאמת לעיל בסעי’ ב’ לפמשנ”ת בשו”ע שם הספק דשברים תרועה מבואר כדעת התוס’ ר”ה לג ע”ב ושאר פוסקים שהוא בתורת ספק ולא כסברת הגאונים שאינו ספק.

וכן בסוף סעי’ ג’ פסק השו”ע דברי התוס’ שם שאם האריך בשברים ולא האריך בתקיעה לא יצא ידי חובתו לא כמר ולא כמר (דהיינו דלא כרש”י ולא כהריב”ם והריב”א שבתוס’ שם) וכל חשבון זה הוא רק לפי הצד שיש כאן ספק דלפי הצד שיש כאן ודאי לא שייך ספק זה כלל.

השלמה – ספק ספקא במקום שיש קולא וחומרא לכל צד

ברמ”א יו”ד סי’ שטז ס”ג כתב דבספק ראשון גרוע (כמבואר שם) אין לצרפו לספק ספקא באופן שהספק השני הוא ספק שיש כאן ודאי איסור ממ”נ בין ב’ בכורות, אבל כהספק הראשון בריא (עי’ שם) מבואר שם דמצרפינן ספק ספקא גם בכה”ג ועי”ש בש”ך סק”ז ונקה”כ על הט”ז סק”ה ובסי’ קי בדיני ס”ס דין יא, וזו ראיה נוספת על מה שכתבתי במקו”א דדברי הר”ן בד’ כוסות דלא אמרי’ ספקא דרבנן לקולא כשיש קולא וחומרא בכל צד, מ”מ בספק ספקא אמרי’, וכתבתי לדייק כן מהתוס’ ר”ה לג ע”ב וכאן ברמ”א הוא משמע ג”כ ואפי’ בדאורייתא ואפי’ באיסור באחד מהם בודאי כבהאופן של הר”ן דודאי אחד מהם בעו הסיבה ובאו לישאל בבת אחת (עי’ פסחים י ע”א) מ”מ בספק ספקא שרי, כך נראה לכאורה.

*

קרא פחות
0

הנה זה פשיטא שהחושש לכל השיטות יש בזה טעם לשבח וכמ”ש הר”א סגינהור בן הראב”ד דבכלל הרגיל בנר הוא מי שמהדר יותר מן החיוב, וכל הידורים אלו בכלל זה, אבל למעשה מעיקר הדין אין חיוב להחמיר כיון דלענין זמן ההדלקה ...קרא עוד

הנה זה פשיטא שהחושש לכל השיטות יש בזה טעם לשבח וכמ”ש הר”א סגינהור בן הראב”ד דבכלל הרגיל בנר הוא מי שמהדר יותר מן החיוב, וכל הידורים אלו בכלל זה, אבל למעשה מעיקר הדין אין חיוב להחמיר כיון דלענין זמן ההדלקה מעיקרא מצרפים הדעות שמועיל הדלקה מפלג המנחה כמבואר בסי’ תרעב ס”א בשם מהרי”א.

ובכלל הידור מצוה לחשוש לשיטות כמבואר בבה”ל ריש סי’ תרנו.

וכן מבואר מדברי המשנ”ב שם סק”א שהמתפללין אחר צאה”כ ידליקו קודם אבל יניחו שמן שידלק עד חצי שעה שאחר צאה”כ, וכנראה מיירי שמדליקים קצת קודם צאה”כ וידליקו באופן שיישאר עד חצי שעה אחר צאה”כ להרויח גם שי’ מהרי”א הנ”ל, ומוכח שם דמיירי במדליק קודם צאה”כ דא”כ פשיטא שיניח שמן וכו’, ועוד דאל”כ מהו מש”כ אח”כ שאם המתין עד צאה”כ יתפלל קודם, אלא ע”כ דעד השתא מיירי במדליק קודם לכן.

ובאיחור ההדלקה מצרפים הדעות שתכלה רגל מבחוץ הוא מאוחר בזמנינו עכ”פ בדיעבד (וגם הסוברים שאחר חצי שעה בזמנינו מותר להשתמש בנר אינו בהכרח שחולקים דמהני להדליק אחר כך רק שסוברים שמעולם לא תקנו חיוב הדלקה יותר מחצי שעה), וכן לגבי מקום ההדלקה מצרפים הדעה שיוצאים בד”כ בכל מקום (כעי”ז מבואר בדברי הרבה פוסקים מי פחות ומי יותר, ראה פנ”י שבת כג ע”ב ושפת אמת שבת שם ודעת תורה סי’ תרעה ס”א ואג”מ או”ח ח”ד סי’ קה סק”ז והליכ”ש פי”ד סט”ז ובארחות הלכה שם אות נד כ’ שכן משמע מכמה ראשונים, והגריי”ק בארחות רבינו ח”ג עמ’ י ויב, ועי’ דעות אחרות בזה במשנה אחרונה סי’ תרעא הערה קע), ובפשטות למדו דשעת הסכנה אינו אונס אלא תקנה לשעת הדחק כמו שהרחבתי עוד בביאור הדבר בתשובה אחרת [ד”ה מי שגר בעלייה ואין לו חלון פונה לרחוב ולא שער הפונה למעבר אנשים כיצד ידליק נר חנוכה], ובפרט שהוא דרבנן, ולכן לא נהגו לחשוש לכל השיטות לא בזה ולא בזה.

וכבר הוכחתי בתשובה אחרת מכמה מקומות שמצינו דיר”ש מחמיר גם בדרבנן וגם דעה שאינה עיקרית אבל בספק ספקא גם יר”ש אינו מחוייב להחמיר.

קרא פחות
0

מעיקר הדין אין צריך במי שאמר התנאי בערב ראש השנה או בכל נדרי. מקורות: מבלי להיכנס לנידון ולדעות הפוסקים האם אבקת חלב נכרי הוא היתר או לא, מ”מ מאחר דהשואל קים ליה דלהלכה הוא היתר, אבל רק דן ...קרא עוד

מעיקר הדין אין צריך במי שאמר התנאי בערב ראש השנה או בכל נדרי.

מקורות:

מבלי להיכנס לנידון ולדעות הפוסקים האם אבקת חלב נכרי הוא היתר או לא, מ”מ מאחר דהשואל קים ליה דלהלכה הוא היתר, אבל רק דן אם נחשב אם קיבל על עצמו נדר או לא.

הנה מצד התרת נדרים הדין הוא שמנהג טוב שנהג בו ולא אמר בלי נדר צריך התרת נדרים [יו”ד סי’ ריד ס”א].

עם זאת, יש כמה פוסקים שנקטו שדבר שנהגו בו חומרא משום חשש איסור אינו בכלל הנהגה טובה שנחשב שקיבלה על עצמו בתורת קבלה או נדר מכיון שנהג כן רק מחמת שיש צד איסור מדינא בדבר זה וחסר בזה בקבלת הנהגה טובה שהגדרתו שהאדם קיבל הדברים מדעת עצמו ולא מחמת שחשש לדעה מחמירה [עי’ שפת אמת על השו”ע שם וכן בשם הגרח”ק והגרנ”ק ועוד המובאים בכל נדרי ריש פרק עב].
ובצירוף כל נדרי נראה שדעת השפ”א להקל בזה גם למעשה במקרה כזה שנהג היתר מחמת חומרא.

עם זאת יש שיטה חשובה בראשונים ובאחרונים (עי’ בשו”ע ריד שם בשם יש מי שאומר ובהרחבה בספר כל נדרי עמ’ תשטז בשם הרבה פוסקים) שאפי’ מנהג טעות צריך התרה, אך רוב הפוסקים לא סברו כן (עי’ שם בהרחבה).

ומ”מ אם אמר התנאי בערב ראש השנה שלא יחול הנדר, או שאמר בכל נדרי הנוסח מיו”כ זה עד יו”כ הבא עלינו לטובה, בכל נדר רגיל יש פלוגתא אם יכול לסמוך על זה בנידון שלא זכר התנאי (היינו לנהוג על דעת התנאי דאם התכוון לנדור למרות התנאי בזה הוא חמור יותר דבזה לכו”ע חל הנדר כמבואר בשו”ע, ועי’ סי’ ריא ס”א), ואמנם בנדר רגיל חיישי’ להתיר הנדר כמ”ש הרמ”א שם, אבל בנדר מחמת הנהגה טובה כתבו הרבה מפוסקי זמנינו (שלמת חיים וחזו”א וקה”י ומנחת שלמה והגריש”א והגרח”פ ותשוה”נ ועוד רבים, ראה בכל נדרי עמ’ תשכד ואילך שציין זה וכן הביא ראיות לזה מדברי האחרונים) דסגי לענין זה והוא יותר ממה שהקל השפ”א הנ”ל.

ויש גם צד צירוף שיש קצת פוסקים שסוברים שגם מנהג ג’ פעמים הוא מחייב רק אם נהג בו בתורת קבלה על עצמו ולא לחינם [ראה שם עמ’ תשי ואילך שכך כתבו קצת מהאחרונים וכך משמע בקצת ראשונים].

ויש צירוף נוסף בזה שאדם שאינו רגיל לקבל על עצמו שום נדר או קבלה יש מי שהעלה צד שיתכן שלא נאמר בו דין זה דאנן סהדי שאינו מתכוון לקבל על עצמו כן בתורת נדר או קבלה [עי’ אשל אברהם להגאון מבוטשאטש או”ח סי’ תקפא].

ומ”מ עיקר הצירוף בזה הוא מצד ב’ הדברים שנזכרו מתחילה, היינו התנאי של ערב ר”ה או כל נדרי וגם שהיה כאן מנהג מחמת חשש איסור.

ולכן יכול להסתמך על זה ובודאי אם יש בזה קושי או שיש שעת הדחק (שבמקרים רבים זה מה שקורה שיש שאצלם אין סוף להנהגות טובות שאפשר להישאל אצלהם), אבל אם בא להדר בודאי שיכול לעשות התרת נדרים ויתכן שיש בזה צד הידור בהתרה זו (כיון שבשפ”א רצה להקל בכל נדרי בצירוף נוסף וגם הגרשז”א הקיל שם רק בדיעבד לסמוך על זה אבל לכתחילה שיכוונו שיהיה בלי נדר, ראה שם עמ’ תשכו).

והנה על אף שהדעות הנזכרות בתשובה זו יסודתם בהררי קודש, מ”מ קיצרתי בהבאת השיטות והמקורות בענין זה שלא לכפול הדברים לחינם מאחר שהדברים מבוארים בהרחבה בספר כל נדרי שער י, עי”ש שהביא דעות הפוסקים ומאות מראי מקומות בכל מה שקשור לענייני נדר שמחמת הנהגה טובה.

קרא פחות
0