גניזה

יש"כ על הערתו וכו', המכתב שכתבתי שע"ז הגיב כת"ר הוא תמצית מה שכתבתי ביתר הרחבה בשו"ת עם סגולה ח"א מהדו"ק (ובשו"ת עם סגולה שבאוצה"ח השמטתי התשובה הנ"ל, וישנו רק בעם סגולה הנדפס) ובתשובה אחרת שנדפסה בשו"ת שכיחא ד"ה האם יש חיוב להטיל מצוות תכלת בזמנינו מחלזון שאומרים שהתברר שהוא חלזון התכלת, ועוד מאמרים כתבתי בנידון זה.

עיקר הטעם לפטור לענ"ד הוא מחמת דברים מסויימים שאכן לא התבררו כל הצורך לכל הדעות, היוצרים ספק ספקא ומהווים מכח זה פטור הלכתי, לכה"פ ליישב הנהגת רבוותא וק"ק דבכל אתר ואתר שלא הטילו תכלת בציציותיהם מטעמי הלכה אף שרבים מהם לקחו צד שיש כאן זיהוי.

והענין הוא שאחר שיש יותר מספק אחד מהספקות השייכים להטלת התכלת בפועל (כגון בפלוגתת הראשונים במנין החוטים ובפלוגתת הראשונים אם הוא חובה או רשות, ונספח לזה זיהוי המין שנחלקו בזה טובא באי בהמ"ד, ואמנם הדברים מוחלטים לכל דעה לב' הצדדים, אבל ההוכחות מב' הצדדים הם דברים שיש לדון בהם ולדבר בהם, והוא נושא מסועף בפני עצמו), ממילא כבר אין זה כבר מוגדר ספק דאורייתא אלא ספק ספקא דאורייתא.

וכל שאר הצדדים שהזכרתי ושלא הזכרתי הם חזו לאצטרופי בלבד ואף מהם שקלושים טובא.

וכבר אמרתי בהזדמנויות דלענ"ד גם מדרך הטבע כשמתעוררות כמה ספקות ושאלות שכל אחת מהן נידון בפני עצמו ולומר שכל ההכרעות בכל השאלות נוטות ומוכרעות למסקנא אחת הוא דבר הנמנע בד"כ בדרך הטבע, דמטבע הדברים אף בסוגיות שיש ראיות לכאן ולכאן או ויכוח בין שני מופלגים שכל אחד מביא בידו חבילות של תשובות, בד"כ ההסתברות היא שיש צדדים לכאן ולכאן (לפעמים פלוגתא ולפעמים חילוק בין אופנים ומצבים וכיו"ב).

ומ"מ בודאי שהלובש אין מזניחין אותו מאחר שיש הסתברויות לחלק מהצדדים, כמ"ש בפנים ושכמ"ה.

ולגוף הנידון שיש תירוצים על קושיות אם יש לסמוך ע"ז בבירור לומר שאין צד אחר, לענ"ד אין לדמות פירוקי דבש"ס לפירוקי דידן למימר דכל פירוקי דידן נחשבים שאין בהם ספק ולומר דכמו שפירוקים שלהם הם אמת כך פירוקי דידן, אין לומר כן, דהא אדרבה פירוקים שבש"ס יש להם כמה טעמים חוץ מהטעם שנכתב בגמ' עצמה וכידוע מהגר"א גבי גילוי משקין שיש הרבה טעמים שלא נזכרו להדיא (יעוי' בס' הגאון מה שהביא בזה), וגם אם נתבטל הטעם לא נתבטלה התקנה.

ותדע דקבלת הגאונים (ר"ח ב"ק לז ע"א ועוד) דאם תמצי לומר הוא הלכה, וכן היכא דהוו אמוראי אליבא דחד תנא קבלת הגאונים דכך הלכה (עי' בתוס' דסוכה בענין הפכן על צידיהן ועוד), וכן הלשון דכולי עלמא וכיו"ב הוא הלכה (עי' בתוס' בפ"ק דב"ק בסוגי' דרב אסי ובתוס' דקידושין בסוגי' דדבר שלא בא לעולם ועוד), וכן בלשונות איכא דאמרי (עי' תוס' פ"ק דע"ז ז ע"א), ומבואר מזה דיש דברים שנזכרו בגמ' בלא טעם והטעם כמוס עם בעלי הגמ' וכך הלכה, ועוד דהתלמוד קבלוהו כל תפוצות ישראל בכל מקומות מושבותיהם כמ"ש הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה ולכן הכרעות התלמוד הם מסקנות, כדאמרי' בב"מ פו ע"א רב אשי ורבינא סוף הוראה, ופרש"י הקושיות והתירוצים שלפניהם.

ועם כל זה אמרי' בע"ז ל ע"א פירוקא לסכנתא, ופרש"י לדבר שיש בו סכנה אתה בא לתרץ ולסתור ראיות שאנו מביאין ואנן נסמוך אהני שינויי דליתו אלא ודאי ל"ש הכי ול"ש הכי וכו', (ומכח זה פסק הרמ"א ביו"ד סי' קטז דבסכנה יש להחמיר בספקות יותר), ועי' בשד"ח מ"ש בשם האחרונים גבי אין עונשין מן הדין, ויעוי' ב"ב קלה ע"א ולאו מי לא שנינהו כאן למפרע וכאן להבא ואשנויי ניקום ולסמוך וכו', וכעי"ז נזכר הלשון בראשונים ובפוסקים בהרבה מקומות דאשינויי לא ניקום ונסמוך או דאשינויי דחיקי לא ניקום ונסמוך.

ותירוצים ואוקימתות שבגמ' הכל אמת וכדאמרי' במגילה יט ע"ב שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים עי"ש בפרש"י (ועי' בפרש"י ברכות ה ע"א), אבל פירוקי דידן הכל לפי הענין וא"א לומר דכל פירוקי דידן הם בחזקת ודאי, וכמ"ש הרמב"ן עה"פ דלא תסור דיש פנים לכל דבר, אלא לכל היותר יש לנהוג כהמסתבר כמ"ש הטור בהל' דיינים בשם הרמב"ם וכמ"ש הרא"ש ממשפט שלמה, דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כמ"ש בפ"ק דסנהדרין מדכתיב ועמכם בדבר המשפט, אבל כשיש הסתברויות הפוכות וסותרות שוב יש לדון בכל אופן לפי הענין.

*

לכבוד הגאון כמוהר"ר שליט"א

עברתי בין בתרי הערותיו והנאני, ואמנם בשנים האחרונות גדרתי עצמי קצת מלהשקיע עצמי לרשום בעניינים אלו מאחר ואין סוף למאמרים שנכתבו בזה, וכמעט שאין שאלה או נידון שא"א למצוא כמה מאמרים שכתבו עליהם כמה צדדים וצידי צדדים, ומ"מ לגודל חביבותו וחביבות ד"ת שכתב (והרבה פנינים יקרים ראיתי בדבריו והנאני, כמו ביאורו על הסממיות בספרי דהכונה לאדום כמ"ש רז"ל דשממית היינו אדום), אמרתי אכתוב כמה עלים העולים במחשבה תוך כדי עיון בדברים:

א) מש"כ ולכן לו"ד וכו' ולפ"ז ניחא וכו', א"ה וכן מבואר בתוס' פ"ג דסוכה דהירושלמי חולק על הבבלי וסובר שהוא ירוק (ירוק בלשונינו) ודלא כהגר"א.

ב) מש"כ בדעת הירושלמי דהכונה שהוא ירוק כחול ולא ירוק ממש כעשבים, ע"ע רש"י סוטה יז ע"א דגם בדעת הבבלי כ' אינו דומה אלא דומה לדומה רק דשם התחלת הדמיון לים, ובירושלמי שהתחילו בעשבים שדומים לים ע"כ שיותר דומה לעשבים מאשר לים.

ג) מש"כ דהירושלמי מודה שאם הוא דומה לרקיע יותר מלעשבים הוא כשר, אינו מוכרח דאפשר שסברו שמשמעות לה"ק דתכלת אינה כן או שיש טעמים אחרים למה לא יהיה כחול ממש או ששום טעם יש שצריך שיהיה דומה לים ג"כ, וגם בתוס' ריהטא דמילתא שלא סברו כן, ומ"מ מסתמא שהלכה כהבבלי בזה כמו ברוב דיני התורה.

ד) מש"כ דממה שלא פירשו גוון מדוייק ש"מ שאינו מעכב, הנה לפרש"י בסוטה שם נמצא דפירשו גוון מדוייק וכן בזוהר פירשו גוון מדוייק בכ"מ, ובכמה ראשונים ואחרונים נזכרו ג"כ הגדרות הגוון כמו שהובא בלולאות תכלת, ודוחק לומר שיש כאן מחלוקת, אלא דלא היה מצוי כ"כ הצביעה במקום תלמוד הבבלי, כדמשמע בסנהדרין יב ומנחות מב שהיו רק מביאים לשם תכלת, ולכן נבוכדנצר הוצרך להשתמש באנשי צור בשבת כו, וגם לפי הצד שהוא פורפורא כמדומה שלא היה מרכז פורפורא בבבל, ולא עסקו בסוגיות זרעים וטהרות שלא נגעו להם כ"כ כדמוכח בברכות כ' וכדמצינו שלא נסדר ע"ז תלמוד בבלי, וירושלמי סדרו זרעים שהיו נוהג בהם וטהרות לא, כיון שטהרות לא היה נוגע, ואף קדשים המשמעות הפשוטה שאין ירושלמי קדשים, ועי' בהקדמה לירושלמי קדשים המזוייף מה שליקט שם, ומ"מ הבבלי שיש קדשים היינו משום ונשלמה פרים שפתינו שנאמר רק לענין קדשים.

ה) הראיה מהתוספתא התכלת אינה כשרה אלא מן החלזון לענ"ד אין בה הכרח גמור ומספיק לומר שלא היה עוד חלזון (גם אם נימא דהה"א הידיעה אינה ה"א הידיעה) דיש לומר דמדבר בחלזון הידוע אצל העוסקים בזה וליכא למטעי, (גם אם לא נצטרך להיכנס לנידון אם היה מפורסם באו"ה לצבוע כחול בחלזון אחר או לא), וכמו הרבה תיבות בלשונות הפוסקים והעם שיש להם הרבה משמעויות ואעפ"כ כאשר מדברים בנושא המסויים ברור על מה הכוונה וכמו שהבאתי לזה הרבה דוגמאות (ואפשר להביא עוד) בתשובתי על דל"ת של תפילין שהיה כינוי לקשר המרובע בהרבה מתפוצות ישראל בחו"ל.

ואין כוונתי שאין יותר ניחותא לומר כמ"ש כת"ר אלא רק דעדיין מקום הניחו לנו להתגדר בזה ולדון אם יש כבר ראיה גמורה או לא.

ויש להוסיף דפשטות הגמ' חלזון זהו וכו' משמע שהיה אחד, וכמו שרמז כת"ר בתחילת דבריו.

ויש להוסיף עוד דיש אחרונים שדייקו מלשונות הראשונים דהגדרת תכלת בלשה"ק הוא רק הצמר הנצבע מהחלזון ולא הגוון שהוא אינו נקרא תכלת בלשה"ק, ואם נקבל דבריהם אפשר להסכים שדחוק לומר שיש בזה כמה מינים (ואם נמצא עוד מין שהוא חלזון ג"כ יהיה כשר) שכולם כשרים אם נצליח להגיע לזה לגוון כחול.

ויש להוסיף דאם נימא דהוא מין המסויים אפשר להבין יותר טעם התורה שהקפידה על מין מסויים אבל אם נימא דהתורה רק הקפידה כעין דין שצריך שיבוא מבעל חי בעל קונכיה הוא מחודש קצת, ודברי התפא"י בזה תמוהין (וגם אם נלך בביאור התוספתא על היסוד של התפא"י הכשרות תהיה לכל כחול היוצא מן החי).

ויש להוסיף דיש חלזונות שאינם בים ולפי הלומדים בתוספתא שכל חלזון כשר א"כ אם נצליח להוציא כחול מחלזון דיבשה שוב יהיה כשר, וזה צריך ביאור יותר דמהיכא תיתי שהקונכיה היא זו המכשירה את התכלת, אבל לשאר מפרשים ניחא הכל.

ו) מש"כ דע' שנה גוזמא ע"פ סוגי' דתמיד ושאר דוכתי יש להוסיף עוד דבהרבה מקומות כתבו הראשונים על מנינים שנזכרו בגמ' שהם גוזמא.

ז) מה שהקשה כת"ר על הסוברים שבפורפורא זו השתמשו בעבר לצביעת ארגמן בלבד דסוף סוף למה באמת לא השתמשו בזה לצביעת תכלת, הנה האמת דיש עוד טענות בזה לכאן ולכאן כמו שהרחיב כת"ר ושאר מחברים, אבל על גוף טענה זו יש ליישב (ועיקרי הענין ראיתי למחברים שכתבו בזו) דמאחר והחומר הסופי היוצא מתכלת זו הוא שווה לקלא אילן בתרכיב א"כ סברא הוא שלא טרחו בדבר להשקיע בזה, וצע"ק דלפי סברתם יוצא שהתכלת האמיתית אינה דומה ממש לקלא אילן, אבל בגמ' במנחות מב ע"ב וב"ק סא ע"ב מוכח לא כן, נמצא דבלאו הכי קשה, וגם אין בידי הכלים לבדוק בין הצדדים בזה האמת ביד מי.

ח) בדברי הספרי על צבעונין וקלא אילן לענ"ד בא הספרי לכלול כל צבעונין שיימצאו שאפשר לזיף בהם גוון הדומה לתכלת מי פחות ומי יותר, (וגם אם לא נרשם בספרי האומות שהיה עוד צבע כחול אפשר שהיה ולא נרשם או שלא היה צבע המועיל ולכך לא היה בו שימוש רב), וכלל צבעונין לחוד וקלא אילן לחוד מכיון שקלא אילן היה מצוי ביותר שאף המומחים לא היו יכולין לגלות הזיוף בטביעות עין.

ט) לענ"ד אין להוכיח מהגמ' במנחות שם שהקלא אילן קל וחלש בצבעו מן התכלת (והיא שי' התפא"י), ואדרבה יעוי' בתוס' דזבחים צה ע"א דמשמע אפכא, אלא שהוא בדיקה ככל הבדיקות שבש"ס שלגבי החומרים הנזכרים שם יש חילוק בין תכלת לקלא אילן, וכמו בדיקת סממנים בזבחים שם וכמו בדיקת לובן ביצה בהניזקין וכמו בדיקת בשר במעשה דסליק וע"ז הדרך, ומ"מ אפשר שיש משמעות ברמב"ם דייחודיותו של התכלת שהוא צבע חזק.

י) לענין מנין החוטים בציצית יש עמדי מה לכתוב בזה מכמה שנים ואולי לכשיזדמן ארשום אי"ה.

קצת השלמות על תגובה אחרונה של כת"ר:

א) מה שתכלת היא מצוה מן המובחר הוא דבר שנתבאר בפוסקים רבים מאוד, ראשונים ואחרונים, ופלפלו בזה הרבה בסוגיות הש"ס ובדרשות המקראות שמשם יצא להם זה וכן מדעתם הרחבה והבנתם הפשוטה בביאור דין זה, כמו שהרחבתי במאמרי המורחב שציינתי לו, ובודאי שיש כאן שיטה חשובה מאוד שסברה כן.

ב) לגבי מה שכת"ר כתב שלא נזכר הגוון המדוייק של התכלת במשנה ומשמע שאין הגוון מעכב (דאחר שביארתי למה לא נזכרו בגמ' חזר כת"ר והקשה למה לא נשנו במשנה), הנה בעצם כלל דיני ציצית ועוד הרבה דינים מעיקרי ההלכה לא נשנו במשנה כלל, הנני לציין מש"כ הרמב"ם בפה"מ בפ"ד דמנחות מ"ד ולא דברה המשנה בדיני הציצית והתפילין והברכות שחייבים לברך עליהם וכל הענינים התלויים בהם, וסיבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חיבור המשנה והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל עכ"ל, ועי' עוד בזה בחת"ס גיטין עח ותורת הנביאים למהר"צ חיות ושו"ת בית נפתלי סי' כח (הובא בהרחבה במבוא למגילת אנטיוכוס מהדו' כוונת הלב).

ג) לגבי המו"מ בענין הזיהוי כבר נכתבו א"ס ספרים ומאמרים לכאן ולכאן, וא"צ בזה לדידי ודכוותי, ולכן כל מה שאכתוב בזה מיותר מעיקרו, וכ"ש שכבר כתבתי בכמה הזדמנויות דעתי בזה, ומ"מ מאחר וזכיתי שכת"ר כבדני וכתב לי דעתו בנידון אכתוב עיקר הענין בזה לענ"ד.

דהנה מה שמוכח מספרי חכמי האומות בעיקר הוא שיש מיני צובעים מן החלזונות שבים שכולם נכללים תחת שם פורפורא, ולכן לפי המסתמן שחלזון של התכלת מבחינת ההגדרות והשמות של המדע באותה תקופה היה יכול להיות מוגדר כ"פורפורא" מכיון שהוא עונה לתנאי האחד והיחיד המקבע את השם הזה דהיינו צבע ממקור חלזוני ימי, אף אם לו יצוייר שהשימוש בו על ידיהם לא היה עיקרי ומרכזי (וזה עוד נושא בפני עצמו שיש צורך לדון בו ולהרחיב בו ואכה"מ לזה).

מאידך גיסא את כלל כל מיני הפורפורא המובאים בספריהם איננו יכולים לזהות בבירור, ואינו בהכרח שאנו מכירים את כל המינים שהיו להם (כפי שיש מינים אחרים של בעלי חיים שהיו לקדמונים ואינם מוכרים כיום), וכמות החלזונות בים המזרח התיכון כיום אינו מספיק לתעשיית צבע כמו שהיה בזמנם כך שבלאו הכי מראה שהרבה נכחד, ומאידך גיסא כמדומה שקראתי במאמר אחד שיש עשרות מיני פורפירא (אולי כחמישים), מלבד כמה מינים בודדים מסויימים ומיוחדים המפורסמים בקביעות במאמרים התורניים.

וכמדומה שראיתי בעבר באיזה מאמר מדעי (שאינו קשור לענין התכלת) דהפורפורא במקור משמש לשם אחר לגמרי והוא שם מושאל למיני הצבעונים הבאים מחלזונות.

ולכשתמצי לומר שהראיה העיקרית מספרי האומות וגם הרבה מהראיות המשנִיות הם הוכחה שהתכלת היה מוגדר בזמנם בשם פורפורא שזה כבר בלאו הכי פשוט לפי הגדרת פורפורא שהוא שם מושאל לכל דבר מסוג זה (וכמובן שלפעמים יזכירו הפורפורא ביחד עם מינים אחרים שנתייחדו לשם נפרד אבל בכלליות השם פורפורא כולל כל אלו).

ומאידך גיסא לא נמצא הכרח ברור לומר דחלזון התכלת הוא אחד מן המינים המוכרים לנו כיום, הן משום שרוב הלומדים הגמ' שאינם מכירים הזיהוי לא הבינו את דברי הגמ' כפי שמפרשים אותו המצדדים בזיהוי והן משום דיש משמעויות שונות בחז"ל שהשימוש בתכלת היה לא נפוץ כבר בזמנם והן מטעמים אחרים.

ואיני אומר לכת"ר שכל הראיה אינה קיימת כלל אבל מה שודאי אפשר לומר שכ"ז מסיר מחומר הקושי', וכל אחד ייקח את הדברים לפי הבנתו ושיקול דעתו, ולא אכניס את ראשי בין ההרים (אין בדברי אלה התייחסות לממצאים הארכיאולוגים).

בגיטין ס ע"א מבואר דמה שאסור לכתוב מגילה מן התורה כגון פרשת סוטה מותר לכתוב לסירוגין אף דאסור לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה, וכעי"ז מבואר להלכה בשו"ת הרמב"ם סי' ז (ונדפסה תשובה זו בפאר הדור סי' פח).

ובפת"ש סי' רפג סק"ב בשם התשב"ץ ח"א סי' ב הביא דכדי להתיר לכתוב מגילה מס"ת יכול לכתוב רק ראשי התיבות כגון וידב' ה' א' מש' לאמ' דב' א'.

אולם שם עדיין יש ראיה רק למה שנתבאר בגמ' דבסירוגין אין איסור כתיבת מגילה, אבל עדיין אין בזה ראיה שלא יצטרך גניזה, צא ולמד דחלק מהאופנים המובאים שם להתיר כתיבת מגילה אף אין שייך להעלות בהם צד שיפטרו מגניזה עי"ש, אבל בא להתיר שם רק כתיבת מגילה, וכתב שם דמה שיפסול ס"ת מתיר בכתיבת מגילה מן התורה, משא"כ הנידון לעיל משרטוט הוא אופן שיכול לפטור משרטוט וגם מגניזה.

אבל בתשו' הרמב"ם שם משמע שפוטר כתיבה דסירוגין אפי' משרטוט (עי"ש שהשווה דין זה לדין ג' וד' תיבות שזה נאמר לענין שרטוט בפ"ק דגיטין ו ע"ב), וכן נראה מסתימת דברי הש"ך בנקה"כ יו"ד סי' רפג סק"א שכך למד ג"כ ממה שתלה מיד דברי השו"ע שם (שהביא להלכה דברי תשובת הרמב"ם דלקמן לענין סירוגין לענין היתר כתיבת מגילה מן התורה בשורות ג' ג' תיבות בכל שורה) בפלוגתא אם ג' תיבות בעו שרטוט או ד' תיבות בעו שרטוט (ואף דגם אם נימא דאינו ברור שאין השורות מצטרפין מ"מ גם אינו ברור שלהלכה הוא ג' תיבות, מ"מ מסתימת דברי הנקה"כ משמע שתלה בעיקר בנידון זה של ג' תיבות לענין שרטוט משמע שכאן פטר גם משרטוט).

[אם כי צל"ע למה בפנים הש"ך כתב טעם דכיון ששינה שרי תיפוק ליה שאין זה כותב מקרא כלל כיון דג' תיבות אפי' שרטוט לא בעי לדעה זו דתליא בד' תיבות, ויש לומר דשם שיש כמה שורות רצופות אע"ג דלא בעי שרטוט מ"מ חזי לאיצטרופי דלא גרע מד"ת שבע"פ שא"צ שרטוט כיון שאין בהם קדושת כתבי הקדש ומ"מ בעו גניזה, ולכן הוצרך לטעם דכיון ששינה שרי וטעם זה אינו פוטר מגניזה אלא מדינא דאין כותבין מגילות דכאן אין איסור זה כיון ששינה ואין בזה קדושת מקרא אלא קדושת ד"ת].

וסירוגין לפרש"י בגיטין דף ס שם היינו בראשי תיבות, אבל הרמב"ם שם פירש סירוגין דהיינו שכותב ג' תיבות בכל שורה, וכן פסק השו"ע ביו"ד סי' רפג ס"ג דבכה"ג מותר לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה (ומקורו מתשובת הרמב"ם הנ"ל שהובאה גם בעוד מקומות וכמ"ש באה"ג שם), אבל אם נצרף דברי רש"י שם עם דברי הרמב"ם לענין סירוגין פוטר משרטוט יצא לנו שראשי תיבות אינם צריכים שרטוט.

אולם יש לדחות דהיא הנותנת דהרמב"ם גופא שלמד דסירוגין היינו ג' תיבות בכל שיטה הוצרך לומר דתליא בדין ג' תיבות דאל"כ לא מצינו ידינו ורגלינו דהרי כל מה שפוטר כאן הוא מצד שאין בשיטה אחת יותר מג' תיבות, אבל רש"י שמא יאמר דלא תליא הא בהא, ויל"ע.

עכ"פ אם נימא דבזה שוו רש"י ורמב"ם דהנזכר כאן שהוא סירוגין אינו טעון גניזה, יעוי' ברמב"ן בפ"ק דגיטין שם מבואר דדין שרטוט הוא מחמת קדושת כתבי הקדש, ולפו"ר מבואר מזה דמה שכתוב בראשי תיבות אינו טעון גניזה, ועי' עוד לקמן מה שאכתוב עוד בצד זה דאף אם נימא שא"צ שרטוט עדיין יש לדון דשמא לענין גניזה הדין שונה.

ומ"מ אף דאינו טעון גניזה לגבי מנהג ביזיון כגון לזורקו לאשפה הובא בשם הגריש"א והגרנ"ק (גנזי הקדש פ"ט ה"ט בהערה) שאין מועיל מה שרשום בראשי תיבות.

וכאן יש לדון מדין חדש דהנה נתבאר בפוסקים דלהלכה יש ספק אם ג' תיבות מפסוק [באופן שאינו כותב ענין שלם מהפסוק] דינו כד' תיבות או כב' תיבות, דב' תיבות אין טעון גניזה כשאינו ניכר שהוא פסוק וד' תיבות צריך, ולגבי ג' תיבות יש בזה ספק [ע"פ השו"ע יו"ד סי' רפג וסי' רפד ס"א], ונתבאר בתשובה אחרת [ד"ה האם מותר לשלב לשונות של פסוקים במכתב מודפס או דיגיטלי] בשם הגרח"ק וע"פ הפוסקים דכשיש צירוף נוסף מקילים בג' תיבות משום ספק ספקא.

ולכן בניד"ד יש מקום לדון דמאחר שבס"ה אין כאן אלא ג' תיבות וגם הם אינם כתובים אלא בראשי תיבות אפשר דאפי' מנהג ביזיון מותר לזרקו.

ומאידך יש לדון דגבי שיעור דכתיבת ג' וד' תיבות הדין הוא שאם יש משמעות של דבר שלם במה שכותב א"כ צריך גניזה גם בב' תיבות (כמו שנתבאר בתשובה הנ"ל), דלא גרע מתושבע"פ שאף שאין צריך שרטוט כיון שאין תושב"כ מ"מ צריך גניזה, וא"כ כאן כשכותב לק"י שיש משמעות במה שכותב שהרי מפורסם וידוע שהכוונה בזה הוא לפסוק, א"כ יש לדון שמא יצטרכו גניזה, ומה שאין צריך שרטוט הוא רק משום שאינו לשון מקרא אבל תורה יש בזה.

אולם למעשה מבואר בדברי הגריש"א הנ"ל שא"צ גניזה והטעם נראה משום שהוא הסכמת בנ"א להבין רמז זה אבל לא שיש כאן משהו מפורש בכתב, ודמי כעין למש"כ האג"מ לדברי רמזים שאינם מחייבים בגניזה.

ולמעשה לענין להשליכו במקום בזיון משמע שא"א דדברי הגרנ"ק הנ"ל לענין ראשי תיבות הם מסברא שיש בזה בזיון לכבוד שמים ונימוקו עמו שהרי בע"ז כה"ג היה בזה מצות ואבדתם את שמם, וכל מה שבע"ז מצוה לאבד בשכנגדו בשם שמים הוא אסור דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם, ממילא לפי דבריו ה"ה ברמז של ג' תיבות שבפסוק בלבד וכ"ש כשא' מן התיבות רומז לשם המיוחד.

ולענין אם יכול לחתוך הכיתוב מהשקית על מנת לזרוק שאר השקית, הדין הוא שמותר, ולא נתקדשה כל השקית, דלא גרע מהיה שם כתוב על ידות הכלים יגוד (שבת סא ע"א), ובשו"ע (יו"ד סי' רעו סי"ג) כלי שהיה כתוב עליו שם קוצץ מקום השם וגונזו ע"כ, וכאן דאינו אלא ראשי תיבות לא חמור לענין שיכול לחותכו ולהשליך שאר הכלי לאשפה, אבל קיל מהתם דשם יש צדדים ואופנים שמחוייב לחתוך השם ולגנוז עכ"פ לחלק מהדעות, עי' בפת"ש שם.