ברכת כהנים

אמנם יש צד שלימוד בלא הבנה אינו מועיל לברכת התורה (כן משמע בפשטות באשל אברהם מבוטשאטש סי’ מז ס”א במש”כ לענין נשים וע”ה, ויעויין בספר מנחת תודה מה שהביא בשם מה”ר אליהו דושניצר שג‫”כ תלה נידון זה במחלוקת האחרונים, ועי’ מה שאכתוב להלן נידון המשנ”ב והפוסקים אם באופן כללי לימוד בלא הבנה חשיב ת”ת או לא, ובפשטות תליא בזה, אבל יש לטעון דלכו”ע אם אסור לאומרו קודם ברכה”ת אם נימא דאסור בבית המרחץ ממילא יכול לברך עליו ברכה”ת), אבל לומר שלימוד זה הוא הפסק בדיעבד תמוה מאוד לומר כן, מאחר שהוא צורך הלימוד ומענין הלימוד, ולפי זה מי שאומר פסוקים כגון ברכת כהנים או פרשת התמיד אחר ברכת התורה אם כיון בדבר אחד שאמר בין בתחילה בין באמצע בין בסוף יצא יד”ח גם לפי דעה זו.

ואפילו אם אומר מיד אחר ברכה”ת תורה שבע”פ שלפי דעת המשנ”ב בסי’ נ סק”ב אינו לימוד בלא הבנה ג”כ הפסק לא יהיה מטעם הנ”ל.

רק דיש לדון האם היתר זה הוא לכתחילה או בדיעבד ושורש הנידון הוא האם ההיתר הוא רק מצד שדיבור לצורך הברכה אינו הפסק או מצד שלימוד זה יש בו עכ”פ תחילת הלימוד .

והנפק”מ בין הצדדים הוא דמבואר מכמה דברים בפוסקים שלכתחילה אין לדבר בין הברכה למצוה גם לצורך הברכה או המצוה עיין במש”כ המשנ”ב לענין תפילין ולענין ברכת המוציא, ממילא אם ההיתר כאן הוא רק מטעם שהוא צורך הברכה א”כ יהיה אסור לכתחילה .

אולם למעשה אין בזה נפק”מ כיון דבמקום שיש עוד צירוף מוכח במשנ”ב גבי נט”י ועוד שיש להקל בזה, ומכיון שבניד”ד יש ודאי דעות שמקילות בזה וכמו שהורה החזו”א (וכמו שהובא במנחת תודה שם) ממילא לענייננו יש להקל בזה.

ולגוף הנידון אם לימוד בפה בלא הבנה חשיב לימוד או לא היה מקום לתלות נידון זה בנידון במשנ”ב אם פסוקי דזמרא וכיו”ב נחשבים לימוד אבל יש לדחות דמחד גיסא שמא שם מיירי שמבין חלק ומאידך שמא שם גרע כיון שמתכוון לעשות פעולה אחרת שאינה לימוד.

וכמו”כ היה מקום לתלות נידון זה בנידון המשנ”ב סי’ מו סק”ו וסק”ז לענין אמירת דין בלא נתינת טעם אבל לא דמי דמחד גיסא שם באמת מהרהר במה שאומר ואף יותר מזה שכן מהרהר הטעם בלבו ומאידך גיסא שם אינו אומר דבר שנחשב דבר המחייב בברכה”ת להסוברים כן משא”כ כן שאומר דבר המחייב בברכת התורה .

והואיל דאתאן לזה יש לציין דהמשנ”ב הביא שם דעת הגר”א שמחמיר וכתב המשנ”ב הנימוק שחייב בפסיקה בלא טעם משום שמהרהר הטעם בלבו ומאידך גיסא הטעם שהביא מיד אח”כ בשם הגר”א הוא משום דלא גרע ממקרא וצל”ע הקשר בין ב’ הטעמים דהמשנ”ב לא כתב שהוא טעם חדש ובפשוטו אכן הם ב’ טעמים שאין קשורים זל”ז אלא ר”ל אילו לא היה להגר”א הטעם שמדמה למקרא היה בלאו הכי מחייב מטעם הרהור ונפק”מ דמאן דמחמיר בהרהור לא יוכל להקל בזה ומ”מ הגר”א גופיה טעם עדיף קאמר דמדמה לה למקרא וכיון שכן סובר הגר”א שבפסיקת דין בלא טעם יתחייב לפ”ז לברך גם המקיל בהרהור.

ולגוף שי’ המשנ”ב שלימוד תורה שבע”פ אינו לימוד בלא הבנה ועיין גם בשוע”ר הלכות ת”ת פרק ב סי”ב ויג מה שחילק בין תושב”כ לתושבע”פ מ”מ יעו’ בתשובה אחרת שאינו מוסכם לכו”ע ושם הבאתי שיטות הפוסקים בזה, ועי’ במש”כ הבא”ח במעשה דאלו ואלו נשרפין בבית הדשן, ויש לציין דבמראית העין להחיד”א בע”ז יט כתב דמ”מ אם משתדל להבין מקיים בזה מצות ת”ת .