הנה יש כמה שיטות ואופנים בגדר חיוב טבילת עבד שקנהו שלא על מנת להטבילו, עי' יבמות מח ע"ב, אולם בניד"ד לגבי קנין מרדכי המן יש קושי לומר שהטבילו, חדא שאין מקבלין גרים מעמלק, כדאמרי' במכילתא ס"פ בשלח, ומסתבר דה"ה עבדים, מאחר והענין הוא שחייבים מיתה ואין לישראל להחיותם אפי' כדי ליהנות מהם כמבואר במעשה דשאול המלך, ועוד דהרי אם הטבילו הרי הוא כקטן שנולד ואינו כבר עמלק וכפשטות הגמ' מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק שהכונה בזה שאחר שנתגיירו דינם כקטן שנולד (והארכתי בנידון זה בביאורי למכילתא דרשב"י סוף פרשת בשלח שיש פלוגתא בזה וציינתי שם הרבה מ"מ בזה), ממילא מסתבר שלא הטבילו.
ומיירי שלקחו על מנת שלא להטבילו ולקנין מעשה ידים בלבד כמבואר ברמ"א סי' רסז ס"ד דבאופן זה מותר ושכן המנהג פשוט ושכ"כ במרדכי ורבינו ירוחם, ויש לציין שכן מבואר גם בפסקי תוס' בפר"א דמילה שבת פי"ט אות תמז.
ויעוי' בתשובה הסמוכה [ד"ה איך מרדכי קיבל וכו'] שכתבתי שיתכן שהטעם שמרדכי קנהו לעבד היה כדי שעל ידי יוכל לסבב את מחייתו ולקיים על ידי זה מצוות מחיית עמלק.
ושו"ר דביערות דבש (ח"א דרוש יז) נקט שמרדכי הטביל את המן לעבד כפשטות הדעות בגמ' ביבמות שם שאסור לקיים עבד אם לא הטבילו, ויעוי' גם בנחל אשכול להחיד"א (אסתר ג, ד) שנקט שהיה מחצה עבד ומחצה בן חורין.
ומיהו עיקר קושיית היערות דבש שמא מחמת שלא היה עבד קבוע לכך לא הוצרך להטבילו אלא קנאו רק למעשה ידים ולא דר בביתו בקביעות אלא רק בא לעבוד פעם בשבוע כדאי' בתוספתא דתרגום ראשון (כמו שציינתי בתשובה הסמוכה הנ"ל), וגם צ"ע דקי"ל שאין מחוייב להטבילו באופן זה.
ולגוף דברי החיד"א הנ"ל צ"ע דהחיד"א הביא ראי' מנוסח שטר המכירה שקנאו לעבוד פעם בשבוע והרי לא שייך להטביל עבד לחציו עבד וחציו בן חורין, וא"כ אפשר דגם החיד"א מודה שלא היתה ההגדרה בזה מחצה עבד ומחצה בן חורין בדיני עבדות אלא רק בקנין מעשי ידים בלבד.
מק"ט התשובה הוא: 7231 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/7231