ביצה ל ע”ב בתוס’ ד”ה אמר, מצי נמי למיפרך וכו’ עד סוף הדיבור, עי’ מהרש”ל ומהרש”א מה שכתבו בביאור דברי התוס’, ולולי דבריהם ז”ל אולי מצינו לפרש דכוונתם במש”כ שהיה יכול המקשן להקשות וכו’, היינו המקשן שבא רב מנשיא לתרץ קושייתו, מקשן זה הוה מצי לאקשויי נמי, דלמאי דס”ד דמהני תנאי בסוכה, קשה היכן מצינו מוקצה מחמת איסור שיועיל בו תנאי, ואין כוונתם במש”כ מוקצה מחמת איסור, שמוקצה זה כמו שאר מוקצה מחמת מלאכת איסור, אלא מוקצה שנאסר מחמת שנאסר לשימוש, ובאופן כזה לא מצינו דמהני תנאה לומר שאינו מתכוון לאוסרו, כיון שבפועל הוא משמש לסוכה כשרה של מצוה.
ומה שכ’ התוס’ אלא דאינו חושש למפרך משום דאינו נשאר במסקנא כוונתם דרב מנשיא קאי למסקנא דלא שייך תנאה בסוכה, וכפרש”י [ד”ה אביי ורבא] דזה קאי גם למסקנא דאביי ורבא ודלא כפי’ הרי”ף [לפי מ”ש בהגהות הגר”א אות ב’], ועל זה קאמרו התוס’ דלמסקנא זו כבר א”א להקשות, דאה”נ לא מהני תנאי.
ומה שנקטו התוס’ בלשונם מוקצה מחמת איסור לא אשכחנא דמהני ביה תנאה, יש לומר דכוונתם משום שאם יש כלי שעומד לאיסור אין יכול לעשות תנאי שאינו מייחד הדבר לאיסור ובכך להתירו, וכגון שיש מגל העומד לקצירת תבואה ומשמש בפועל לקצירת תבואה, וגם בדעתו להמשיך להשתמש בו לקצירת תבואה, ואין בכוונתו להפסיק מלהשתמש בו לשימוש זה, ועושה תנאי שאין בכוונתו לייחד ולהקצות סכין זה לקצירת תבואה, ובודאי שאין מועיל תנאי כזה, דא”כ לא מצינו בשום מקום דבר כזה, וה”ה לענייננו שהוא ג”כ מעין מוקצה מחמת איסור, כיון שדבר של סוכה הוא כעין איסורי הנאה בחג, ממילא כל הסוכה היא מוקצה מחמת איסור בחג להבנת התוס’ דהכא, ואם עושה תנאי שאינו מתכוון לאסור הסוכה הרי זה כעושה תנאי במוקצה מחמת איסור כנ”ל.
ובזה ניחא מ”ש התוס’ לא אשכחנא דמהני וכו’, ותימה דמה בכך דלא אשכחנא, הא כאן הוא עיקר סוגיית מוקצה מחמת מצוה, וכאן יש להזכיר הדבר, אבל לפי הנ”ל יש ליישב דהתוס’ דימו איסור זה למוקצה מחמת איסור כמו שנתבאר, ולענין מוקצה מחמת איסור באמת לא מצינו שום תנאי כזה ואם איתא דמהני תנאי זה הי’ להגמ’ להזכיר זה בסוגיי דמוקצה מחמת איסור.
ומיהו לעיל [ד”ה עד] הזכירו התוס’ הצד של מוקצה דסתירת אוהל, ומכאן מקור לפי’ המהרש”ל על ביאורו לענין מוקצה מחמת איסור דסתירת אוהל.
מק"ט התשובה הוא: 135568 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/135568
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.