הנה אם הפקירה ברה”ר פשיטא שאינו מחוייב עוד גם אם לכתחילה אין להפקיר בהמה ברה”ר אם שייך בה נזיקין (עי’ חולין ו והרחבתי במקו”א), דהרי שוב אינה שייכת אליו ואינה מונהגת תחתיו ואין מזונותיה עליו.
וכ”כ בכה”ח סי’ קסז בשם עיקרי הד”ט סי’ ט אות לב דכל דין זה בבהמות שלו אבל בבהמות אחרים שאין מזונותיהם עליו אינו חייב לתת להם כלום וכל שכן שאינו צריך להקדים ע”כ (וכעי”ז בכת”ס או”ח סי’ לב בשם החת”ס ובטעמא דקרא להגרח”ק בראשית ו’ כא).
ועפ”ז י”ל שברגע שהפקיר הבהמה ושחררה ואינה תחת רשותו שוב משלחה לדרכה ואינו מחוייב לה יותר.
ויתכן עוד דמצינו בכמה דיני חיובים שתקנו חז”ל שחיוב המזונות הוא במקרה שכובש השני במעשי ידיים או חלק מהם (כגון באשתו ובניו, ועי’ קידושין טו ע”א לגבי עבד עברי, ועי’ בגיטין יג לענין עבד דהוא פלוגתא ועי’ מעין זה זכר לדבר בתוה”ק ר”פ כי תצא לא תתעמר בה תחת אשר עיניתיה, ועי’ ס’ החינוך מצוה תקלג, וגם בעבד כנעני נזכר בירושלמי ופוסקים דראוי להזהר בזה, עי’ יו”ד סי’ רסז סי”ז ובבהגר”א שם), וממילא אפשר דלגבי בהמה ג”כ הוא כעין חיוב שיש לו כלפיה כיון שכובשה לצרכו ואמנם אינו חיוב ממוני דאין ממון לבהמה אלא הוא סניף בדין צעבע”ח (עי’ שאלת יעב”ץ או”ח סי’ יז ופלא יועץ ערך בעלי חיים), אבל הענין הוא שעל ידי שכובשה אינה יכולה להשיג מאכלה וכיון שנהנה ממנה ולקח מזונותיה עליו עליו לדאוג לפרנס אותה.
אבל אם היא עדיין כבושה תחתיו ברשותו דוחק לומר שאינו מחוייב ליתן לה דהרי דין זה המובא בשו”ע ומשנ”ב סי’ קסז להקדים מאכל בהמתו הוא מדין צעב”ח (עי’ האחרונים הנ”ל), ומה אכפת לן אם הוא בבעלותו או לא, ובפרט דגם הכה”ח בשם העיקרי הד”ט הזכיר ענין זה שמזונותיה עליו, וממילא כל שכובשה ואינה יכולה להשיג מזונותיה בכוחות עצמה אפשר דאין בזה פטור גם אם יפקירה.
ואמנם הגרח”ק (טעמא דקרא בראשית ו’ כא בתירוצו השני) כתב דלגבי נח כתיב והיה לך ולהם לאכלה והקדים האדם לבהמה משום שלא היו שלו, והיינו אף שלא היה להם מאכל אחר מלבד מה שהביא להם נח, ועדיין יש מקום לומר דלא לקחם נח להנאתו אבל מעיקרא נלקחה הבהמה להנאתו וממשיך להשתמש בה להנאתו אפשר דלא נאמר דבר זה.
ועי’ ביד אפרים על השו”ע שם דמשמע מדבריו דבמינה שליח נסתלק החיוב מבעה”ב ורמיא אשליח ומותר לבעה”ב לאכול, אם דמשם אין ראיה ברורה דגם במצוות חוב של הבעה”ב אם מינה שליח מותר כמבואר במשנ”ב סי’ תע.
וצל”ע גדר חיוב זה אם הוא דאורייתא או דרבנן, דבבה”ל סי’ קסז ס”ו בשם המג”א סי’ רעא בשם המהר”ם מרוטנבורג החדשות סי’ שב נקט שהוא דאורייתא, וכן למד בשד”ח כללים מערכת א אות ק בדעת הפר”ח סי’ סו ש”ח שהוא דאורייתא [אם כי אינו מוכרח לכאו’ בפר”ח שם שהוא דאורייתא אלא דהוא איסורא מן הדין, ושו”ר דאכן יש שלמדו בד’ הפר”ח שהוא דרבנן, ובגוף ביאורו של הפר”ח יש לציין דדעת הרא”ה דההיתר של גביל לתורי לא מצד איסורא בלבד אלא משום שהוא צורך אכילה], אבל כתב הבה”ל דמהפוסקים שהביא שם מוכח דלא ס”ל הכי, וכן בשבו”י ח”ג סי’ נג כתב דהוא אסמכתא בעלמא, וברמב”ם פ”ט מהל’ עבדים ה”ח משמע שהוא הנהגה ועי’ מאירי גיטין סב ע”א.
ויש שדנו בניד”ד לפי הפלוגתא הנ”ל (עי’ מבצרי יהודה בברכות מ ע”א), והביאור בזה דאם הוא דרבנן א”כ סברא דיש להחמיר במה שעומד לרשותו ע”ד הנ”ל, משא”כ אם הוא דאורייתא תלוי בגדרים הכתובים, אבל יש לציין דגם בדברים דאורייתא מצינו שגזרו הקרוב אם כי היכא דלא גזרו להדיא בד”כ אמרי’ דלא גזרו, ויש להוסיף עוד דלהסוברים שהוא הנהגה פשיטא דאין מועיל להפקיר כדי לקיים הנהגה זו, וכמו בעבד דאי’ בחז”ל שם שצריך ליזהר בצרכיו וכו’ ופשיטא דגם אם הוה סבירא לן שיכול להפקיר עבדו ולחזור ולזכור בו מ”מ אם יעשה כן כדי להפטר יום אחד מהנהגה זו לא יקיים עי”ז הנהגה זו.
מק"ט התשובה הוא: 134949 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/134949
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.