הנה שוכר פטור מדרבנן להרבה פוסקים משום דכתיב ביתיך (עי’ דעות הראשונים בזה באבנ”ז סי’ שפ ובהגרח”ק במזוזות ביתך), ומשכיר פטור משום שמזוזה חובת הדר, ועכ”פ מדאורייתא.
אבל כאן שהוא גם בעה”ב וגם דר בבית לכאורה יהיה חייב מדאורייתא, שהרי לא נתמעט לא מצד שאינו שלו ולא מצד שאינו דר בו, ואפי’ שזכות השימוש שלו בבית מכח אדם אחר.
ואפי’ למ”ד קנין פירות כקנין הגוף דחשיב שלו לענין ביכורים כמ”ש בגיטין מז ע”ב, ובב”ב נ ע”ב לענין אם עבדו חשיב כספו בקנין פירות וכן בקנין הגוף באופן שהעבד מושכר, ועי’ ב”ק צו ע”א בקנין פירות לענין בעליו עמו, והיה מקום לומר דלא חשיב ביתך בקנין פירות מ”מ הרי כאן יש לו גם קנין פירות ממ”נ.
(לגוף הענין אם שוכר כקנין פירות או גרע מזה יש בזה סתירות, ועי’ מחנ”א שכירות סי’ ט, ועי’ בקושיית הדרכי דוד בב”ק שם על הגמ’ ואפשר שיש ליישב קושייתו לפי יסוד שנקטו האחרונים דגריעא מקנין פירות, ועי’ קהלת יעקב להמהרי”י אלגאזי תוספת דרבנן מערכת אות ח סי’ קמ שנקט כן, וכן יעוי’ בקהילות יעקב להגריי”ק זרעים סי’ א).
ובב”י וט”ז יו”ד ריש סי’ קסד הביאו פלוגתת ראשונים בענין מלוה שלקח שדה במשכנתא וחזר והשכירו, דלרש”י ב”מ סח ע”א הוא ריבית קצוצה ולהרמב”ם פ”ה מהל’ מלוה ולוה הט”ו ורוב הראשונים הוא הערמת ריבית.
היוצא מזה דלהרמב”ם עכ”פ ענין הממונות כאן אין מתבטל וההגדרה של השכירות אינו שמתבטלת השכירות מעיקרא ומעות מתנה אלא אדרבה יש כאן הקנאת שימושים ושוב שכירות, (ודחוק לחלק בין ב’ מיני שכירות למשכנאת ושכירות) וגם רש”י לא פליג על זה דאי”ז שאין כאן שכירות אלא דכיון שההלוואה היתה על דעת הטבה ממילא חשיב ריבית.
ויעוי’ בב”מ לה ע”ב בדין שוכר שהשאיל את הפרה ומתה כדרכה דאין עושה סחורה בפרתו של חבירו ומחמת זה חשיב שהבעלים השכיר, והכי קי”ל בחו”מ סי’ שז ס”ה דלענין זה חשיב של הבעלים הראשונים, ויש להסתפק בדין זה אם הוא דין דאורייתא או דרבנן ולענין איזה דינים נאמר עוד.
ומצינו שהוא מחלוקת ראשונים דלהתוס’ בב”מ לה ע”ב הוא מצד טענה דאורייתא שיש לבעלים ויש גווני שהשואל ישלם לשוכר גם לר’ יוסי כשאין הך טענה עי”ש ועי’ קה”י ב”מ סי’ א וסי’ לג בביאור שיטתם דבאמת השואל שומר של השוכר ורק מחמת הטענה צריך לשלם לבעלים עי”ש.
אולם לריטב”א ונ”י ושאר פוסקים שחלקו על התוס’ בדין הנ”ל (ועי’ באבני החושן על השו”ע שם סק”ג) הטעם דר’ יוסי הוא משום שהפרה של הבעלים והשואל הוא שומר של הבעלים, ומשמע שהיא ג”כ סברא דאורייתא.
ומ”מ לכל הצדדים ממ”נ הבעלים הראשונים בניד”ד הוא גם הבעלים הראשונים וגם השוכר ואין לשוכר קמא שום עדיפות בסופש”ד על פני הבעלים הראשונים דהרי לו יצוייר שהשוכר חזר והשכיר לבעלים הרי בכה”ג לפי ר’ יוסי שהלכה כמותו בודאי לא יהיה כאן תשלומין, וגם באופן שהשוכר חזר והשאיל לבעלים בב”מ שם דלרבנן חייב הרי הוא רק לרבנן [שלא נפסקה שיטתם להלכה] ורק בשאלה שיש גריעותא לשואל על פני השוכר לענין תשלומין, וגם יעוי’ בקוב”ש כתובות סי’ ריז שיסד עוד מדין זה דשייך בעלים על תשלומין אף מי שאינו בעלים ממש, וחזי’ שאי”ז משנה את גוף בעלות החפץ, ולכן בניד”ד לכאורה הבעלים הראשונים יהיו חייבים מדאורייתא.
ויש להוסיף דבראשונים בפסחים דף ד משמע בביאור קושיית הגמ’ דלולי שיש דין שמזוזה חובת הדר היה על המשכיר חיוב קביעת המזוזה, ורק משום שמזוזה חובת הדר מוטל החיוב על השוכר והבעה”ב המשכיר נפקע מזה, ולפ”ז אם הבעה”ב דר בבית אה”ע שלא נפקע מחיוב המזוזה.
מק"ט התשובה הוא: 133085 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133085
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.