נראה דדיבור דברי מסחר בשבת האמורים בגמ’ שבת קיג ע”ב ושו”ע סי’ שז ס”א אסורים מדינא ואין בהם היתר שמדבר אם יש לו עונג ואף אם יש לו צער בלא זה כיון שהוא איסור מדינא שלמדוהו חז”ל מדברי קבלה ודבר דבר (ישעיה נ”ח י”ג) שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול, ואפי’ אם תימא דהוא אסמכתא מ”מ יש בזה איסור דרבנן [ועי’ בפמ”ג ריש סי’ שז שהביא שיטת הצמח צדק הקדמון סי’ כח שסובר דאיסור זה הוא דאורייתא], ולא דמי למש”כ הרמ”א שם לגבי דיבורים גרידא שמי שהוא עונג להם מותר.
ואדרבה העירו דממה שהמחבר אסר כמה דברים ובא הרמ”א והתיר מתוך כולם רק שמועות וסיפורים (ועי’ במשנ”ב מש”כ האחרונים ע”ז דאינו טוב לכתחילה להקל בזה למעשה) באופן שהוא עונג ולא התיר גם עניני מסחר הנזכרים במחבר שם ש”מ דלזה אין שום היתר גם אם יש לו עונג.
והטעם בזה משום דזה הוא איסור בעצם ולא רק זלזול בכבוד שבת, ולכן גם כשמדבר לכבוד שבת לא הותר דבר שהוא איסור בעצם.
ויש להוסיף דגם המחבר לא קאמר על דברים בטלים אלא אסור להרבות משא”כ לגבי ענייני מסחר מבואר בלשון המחבר דאפי’ דיבור אחד אסור, וכן גם מוכח בגמ’ בסוגי’ דחשבונות של מה לך וכו’ דאין איסור בדברי הרשות בשבת באמירה אחת בלא להרבות בהם וכמ”ש בבהגר”א על השו”ע שם, וכמו שהמנהג פשוט, ומבואר מזה דזה איסור בעצם אבל דברים בטלים הוא איסור רק באופן של ריבוי שעל ידי זה מזלזל בכבוד שבת.
וכן מבואר במשנ”ב שם סק”ב דבדברים בטלים רק הריבוי אסור ובדברי סחורה גם מעט אסור.
[ושוב מצאתי דיש מהאחרונים שכנראה לא הי’ לפניהם בשו”ע תיבת להרבות כמו בטור ובלבוש אבל כבר העירו ע”ז דאין הכונה שכל שיחה אסור, עי’ יפה ללב ח”ב סק”ב ובכמה מהאחרונים שהובאו שם].
והנה אף דבשו”ע נזכר הלשון אסור גם לגבי דברים בטלים אבל בטור דייק לומר אסור לגבי דיבור בעניני מסחר אבל לגבי דברים בטלים רק כתב דאי’ בירושלמי שצריך שלא להרבות ולא כתב הלשון אסור, והטעם כנ”ל, דלא נאמר גזירה בעצם מעשה זה אלא האיסור כשעושה בזה צורה של זלזול בשבת דהיינו כשמרבה בדיבור ועכ”פ כשאינו עושה הדבר לצורך עונג שבת.
והנה בגוף דעת הרמ”א היה מקום ליישבו גם לדעת ר”ת בתוס’ שבת קיג ע”ב והרא”ש פט”ו ס”ב [שבד”כ הרמ”א נמשך אחריהם ובפרט שכ”ה בתוספתא שדין דברים בטלים נלמד מדבר דבר כמ”ש בתפארת שמואל על הרא”ש שם סק”ז] דס”ל דומצוא חפצך ממעט דברי מסחר ודבר דבר ממעט דברים בטלים, וחפצך הוא הגדרה מוחלטת שמה שהוא חפצך הוא בכלל האיסור משא”כ ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול בא ללמד רק ענין כבוד שבת והכל לפי הענין.
ויש להוסיף דגם בלשון התוס’ שם גופא כתבו על דברי המדרש שהובא שם וז”ל משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושלמי אמרי’ בטורח התירו בשאלת שלום בשבת עכ”ל, ומשמע דההגדרה היא שלא יהיה כמו החול אבל אינו איסור בכל תיבה כאיסורי דיבור אחרים, וכמו שנתבאר שהסכמת הפוסקים שהאיסור הוא בריבוי דברים בטלים, וממילא יש מקום להבין דגם לצורך מותר.
וגם בהרא”ש שם אי’ שלא יוסיף לדבר דברים יתרים ויש לפרש שלא יוסיף יותר מידי ושלא ירבה.
אמנם בערה”ש ריש סי’ שז ס”ב כתב דיש ליישב הרמ”א רק כפרש”י שסבר דבקרא נרמז רק איסור אמירת מקח וממכר וחשבונות ולכן בדברים בטלים לצורך הקיל הרמ”א.
ויש להוסיף דבשו”ע שהובא ודבר דבר משמע שמפרש כפרש”י וע”ז הוסיף דגם להרבות בדברים בטלים אסור.
אם כי יש לומר דהשו”ע הביא דברי רש”י והתוס’ יחד על הפסוק ודבר דבר כיון שלהלכה שניהם נלמדים מודבר דבר וקי”ל דאין חיוב לדקדק בהבאת דרשות הדינים [כמו שהביא הב”י בהליכות עולם מהרבה ראשונים] וממילא הביא ב’ הדינים על ודבר ודבר.
ואמנם בבאר היטב סק”ב הביא בשם הזוהר והאר”י דמחלליה נאמר גם על דברים בטלים מ”מ מחלליה הוא מדיני כבוד שבת כמבואר בשבת קיט ע”ב במטותא מינייכו לא תחללוניה (ועי’ רמב”ן עה”ת במש”כ על מקרא קודש), ואין צורת האיסור בדיבור אחד או בדיבור שיש בו צורך עונג אם לא ע”פ הסוד דמצד הסוד יש לומר דיש איסור בכל גווני וכן הביא שם להימנע גם מדיבור בשפת לעז בשבת ע”פ הסוד.
אולם במשנ”ב ריש סי’ שז [ולענין דעה ראשונה במשנ”ב עי’ להלן] הביא דעת הב”ח בתשו’ סי’ קמו דמי שיש לו הפסד של ממון מהגוי שיברח אם לא יאמר אמירה של איסור בשבת לשופט גוי יכול לומר דבמקום הפסד לא גזרו, (ומעין היתר זה הובא ביד אהרן הגהות הטור מהדו”ב סק”א בשם בית יהודה למהר”י עייאש או”ח ח”א סי’ יב, רק דשם לא הזכיר לומר בהדיא אלא בעקיפין עי”ש, ועי’ במשנ”ב בשם האחרונים), אבל גם שם לא נתבאר דלצורך עונג שבת או מניעת צער דמניעת פסידא יש לומר שהוא דין אחר, וכמו שמצינו שצורך מצוה לכמה פוסקים מתיר אמירת דברי סחורה בשבת (עי’ במשנ”ב לעיל שם), וצורך יישוב א”י הותר אפי’ אמירה לגוי.
ובספר פתחי תשובה או”ח שם כתב שהב”ח שם כתב דבמקום פסידא מותר לדבר צרכיו ובשם הנשמת אדם כלל סא כתב שם שצ”ע להתיר בכל מקום פסידא אלא רק באופן של הב”ח שהוא כמציל מידם, ורצונו לומר דמצינו בסוגיות שהותרו כמה דברים באופן שהוא לצורך הצלת ממון ישראל מגויים ובכה”ג סמכי’ על סברת הב”ח להתיר אבל בפסידא בלבד לא רצה להתיר הנשמ”א, ועי’ תהלה לדוד שהביא המנחת כהן שחלק על הב”ח וכך נקט שאין היתר במקום פסידא ואפשר דגם האגודה שהביא במג”א חולק על הב”ח גם בזה כמו שנחלקו האגודה והב”ח לענין ליתן גוי בתפיסה בשבת וגם במשנ”ב סק”א אפשר דכוונתו שהב”ח חולק על איסור האגודה.
עכ”פ בין לפי הב”ח ובין לשאר פוסקים החולקים על הב”ח (והם האגודה שאסר תפיסה בגוי בשבת והוא כדעה ראשונה במשנ”ב בשם האחרונים וכן מהר”י עייאש שלא התיר לגמרי במקום פסידא והנשמ”א שלא התיר בכל פסידא והתהלה לדוד בשם המנחת כהן שלא התיר כלל) אין היתר אלא באופנים שהתירו מחמתם איסורי שבת אחרים דגם הב”ח למד ההיתר שלו מדין אמירה לגוי במקום פסידא [אולם גם שם לא הותר אמירה לגוי ממש כמ”ש בסי’ שז סי”ט אלא רק כל המציל אינו מפסיד וכיו”ב, אבל עי’ במג”א סי’ שז סק”ז לגבי אמירה לגוי במקום הפסד מרובה, ויעוי’ במג”א שם דאין מדמין התירי שבות זל”ז, ועי’ בתהל”ד שם בהרחבה בדברי הב”ח].
(ועי’ עוד באשל אברהם להרב מבוטשאטש מש”כ עוד היתר מעין היתר הב”ח הנ”ל להתיר במקום פסידא אולי אף של מניעת רווח גדול, אבל רק בצירוף שיאמר לשון הניכר עי”ש, והוא מחודש מאוד ולע”ע לא מצאתי כן בשום פוסק עד אז היתר על ידי שיאמר בלשון הניכר או בלשון שלא נזכר לאיסור בגמ’, ועי’ מש”כ ע”ז המהרש”ם בהגהותיו על ארחות חיים מספינקא סק”א).
יש להוסיף דגם מה שדנו הפוסקים אם להתיר עיתונים מצד צורך שבת (עי’ שבו”י ח”ג סי’ כג) מ”מ בענייני מסחר לא הקילו (ראה שאלת יעב”ץ ח”א סי’ קסב והגהות מהרש”ם ס”ס שז ובמשנ”ב שם בשם האחרונים), וחזי’ מזה דבשטרי הדיוטות החמירו דהוא איסורא ולא מהני בזה סברא שהוא לצורך שבת ולתועלת וה”ה באמירה של ענייני סחורה אף דאינו אותו האיסור ממש.
מק"ט התשובה הוא: 133050 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133050
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.