{בס”ד י”ז חשון ע”ו, עש”ק וירא}
שאלה – איתא בבראשית רבה פרשת וירא פרשה מט ד, [בראשית יח, יט] כי ידעתיו למען אשר יצוה, ר’ עזריה בשם ר”י מתחלה צדק לבסוף משפט, הא כיצד אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, משהיו אוכלים ושותים אמר להם ברכו, אמרו ליה מה נאמר, א”ל אמרו ברוך אל עולם שאכלנו משלו, אם מקבל עליו ובריך הוה אכיל ושתי ואזיל, ואי לא הוה מקבל עליה ובריך, הוה א”ל הב מה דעלך, ואמר מה אית לך עלי, הוה א”ל חד קסיט דחמר בעשרה פולרין, וחד ליטרא דקופר בי’ פולרין, וחד עיגול דריפתא בי’ פולרין, מאן יהיב לך חמרא במדברא, מאן יהיב לך קופר במדברא, מאן יהיב לך עיגולא במדברא, מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה הוה אמר ברוך אל עולם שאכלנו משלו הה”ד לכתחלה צדקה ולבסוף משפט, למען הביא ה’ על אברהם וגו’, עכ”ל.
וצ”ע דכיון שמתחילה נתן להם שלא על דעת תנאי זה א”כ איך יוכל לבסוף לתבוע מהן תשלומין, וא”כ לא היה כאן ‘משפט’ אלא כפיה שלא כדין.
תשובה – יתכן שלא היתה כונתו אלא לבקשם שיברכו, אך לא שאם לא היו מברכים היה נוטל מהם ממון, ובפועל לא היה מי שלא בירך.
ועוד נראה דכיון שהיה ידוע ומפורסם המנהג בביתו של אברהם, כל הנכנס לשם לבקש לאכול נכנס על דעת שחייב לאברהם לברך לה’ או לשלם באופן זה, דהנה בלשון המדרש לא נזכר כלל שנתן להם את האוכל אלא שהיה מקבל אותם והם היו אוכלים ושותים, יתכן שהיו המאכלים מונחים ע”ג השלחן, ויתכן שהיו שכירים שהיו נותנים לפניהם את האוכל [‘מלצרים’], ובכל כה”ג מקובל המנהג בבתי ההארחה שיש תשלום בסוף שכל המבקש מן השכיר או נוטל מהמאכלים הוא על דעת שישלם ובבית אברהם נטלו משום שידעו שלא יהיו צריכים לשלם, אך זה לא פטרם מחיובם השני.
עוד נראה לפמ”ש שם במדרש, מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה הוה אמר ברוך אל עולם שאכלנו משלו, פי’ כשהיה רואה שצרתו צרה היה אומר ברוך וכו’, והיינו שהיה כופה אותו לברך.
ולכפות אדם לעשות המוטל עליו אין בכך שום איסור (עיין יש”ש רפ”ג דב”ק), דהנה הם היו כופרים והיו בלא”ה מחוייבים להודות שהקב”ה ברא העולם, ובכה”ג מותר לכפותם, וגם לולא כך המינים מורידין ואין מעלין ומותר גם להורגם וא”צ לבוא לזה.
מק"ט התשובה הוא: 119284 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/119284
[jetpack-related-posts] התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.