כ”א אדר תשע”ז
לכבוד הרב וכו’ שליט”א
שלום רב
א) הנה בתחילה הייתי קצת תמה על מה שכתב מעכת”ר שליט”א להביא ראיה שא”צ כ”כ להחמיר בכתיבה [בדיעבד] בשעה שהפיח ריח רע, מסימן מז מה שדנו הפוסקים בס”ג על כתיבה, ולא הבנתי דהרי שם מדובר להדעות שאין איסור הרהור קודם ברכת התורה, וע”ז הנידון שם אם כתיבה בהרהור או כדיבור.
משא”כ כאן שלכו”ע ההרהור אסור, דסתימת המ”ב והפוסקים בהרבה מקומות הוא שבריח רע שיש לו עיקר ד”א משכלה הריח ובריח רע שאין לו ההרחקה היא פחות מזה, אבל לא הזכירו החילוק בין הרהור לדיבור ורק במקומות שיש חילוק הזכירו זה.
אכן ראיתי באשל אברהם (בוטשאטש) סי’ ע”ט שבאמת נחית לדון בזה האם איסור בהפחה הוא רק בדבור או גם בהרהור ולא הכריע בזה, וצדדי הספק שלו מה שכתב שם האם הפחה חשיב כריח רע שאין לו עיקר או שיש לו עיקר [יעוי”ש מה שכתב לבאר את הצד של ריח רע שיש לו עיר], אכן לדידן שזה דעת המ”ב והפוסקים להחשיב הפחה כריח רע שאין לו עיקר, א”כ לפי החשבון של האשל אברהם יהיה מותר בהרהור, אבל צ”ע לסמוך על זה שהוא דלא כפסטות סתימת הפוסקים.
ב) והנה מש”כ עוד מעכת”ר שבהפחה דידיה יהיה אסור בדברי קדושה גם אם אינו מריח, האם ראה כת”ר מש”כ המג”א והמ”ב והחיי”א והרבה האחרונים בסי’ ע”ט דריח רע שאין לו עיקר יש להקל לאדם שאינו מריח.
ויעוי’ עוד מה שהוסיף בכה”ח בסוף הסימן שם לדמות לזה גם ענין הפחה, אבל גם בלא זה הוא פשוט, דאפילו בריח מעבר למחיצה שהוא מחלוקת ראשונים אם להחשיבו כריח רע שאין לו עיקר או לא כמבואר בביאור הלכה ריש סי’ ע”ט, אפ”ה כתב המ”ב סי’ הנ”ל דאפשר דיש להקל בזה באדם שאינו מריח, וכ”ש בזה דלית מאן דפליג שהוא כריח רע שאין לו עיקר כמבואר בפוסקים בכמה מקומות [מלבד האשל אברהם הנ”ל].
(ויש לציין שאף לדעת כמה פוסקים איסור בהפחה הוא רק בשעת מעשה ההפחה ולא אח”כ, אף דלא קי”ל זה להלכה).
אח”ז לתשובתי אליו הוספתי עוד: הנה מש”כ המ”ב שיש להקל בשעת הדחק שהבאתי במכתבי הנני להתנצל שלא הבאתי במפורש את כל דברי המ”ב בסעי’ הנ”ל, ומחמת חיפזון הכתיבה לא שתתי לבי לדקדק היטב בעריכת וכתיבת הדברים, דהנה יש ב’ דינים שנתפרשו במ”ב בסעי’ הנ”ל האחד לענין צואה לאחר המחיצה שהוא מחלוקת ראשונים אם חשיב כצואה שיש לה עיקר או לא, ועל הצד שנחשב כצואה שאין לה עיקר כתב המ”ב להקל בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק לא, והדין השני שנתבאר במ”ב שם שזה באמת מבואר שם להדיא בשם הפוסקים שבדבר שהוא ברור שדינו כריח רע שאין לו עיקר הדין הוא שבזה לית מאי למיחש ומותר למי שאינו מריח, [והמקרה שם הוא על צואה שהעבירוה ונעשה ממנה ריח רע אבל כבר לקחו אותה].
והנה הפחה פסקו הפוסקים והמ”ב שדינה כריח רע שאין לה עיקר ולכן בודאי שדומה למקרה השני ולא למקרה הראשון שבאמת תלי’ במחלוקת הפוסקים.
מק"ט התשובה הוא: 118958 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/118958