יש לדון מה הגדר של מקום שנהגו האנשים לגלח מה הוא שיעור המנהג המכריע בזה שייחשב שנהגו האנשים לגלח כדי שיהיה מותר להנוהגים כהרמ"א (יו"ד ריש סי' קפב) לגלח מעיקר הדין [מלבד חברים שנמנעים בכל מקום], האם צריך שיהיה רוב בני אדם מגלחים או די שיהיו רבים המגלחים.
ולכאורה די שיהיו ריבוי של בני אדם המגלחים, דהרי לגבי הסתכלות במראה שהזכירו הפוסקים שבמקום שדרך אנשים להסתכל במראה מותר (רעק"א סי' קפ"ב סק"ג בשם תשובת גינת ורדים יו"ד כלל ו' סי' יב), איך אפשר לאמוד דבר כזה שרוב האנשים מסתכלים במראה, ומאידך גיסא אולי ההגדרה לגבי מראה הוא מקום שהמנהג פשוט לכולם שכשיש צורך מסתכלים במראה, ויעוי' בל' הגרע"א שהביא הפרישה ר"ס קפב דהיכא דנהיגי כולם אין מוחין בהם, ואולי הלשון כולם לאו דוקא, ויל"ע.
והנה דנו הפוסקים לענין מקום שנהגו האנשים והנשים ומקום שנהגו רק אנשים ולא נשים, דיתכן שבזה כבר יותר קל מהגדרת מקום שנהגו אנשים ונשים, ולכאורה כל ההגדרה של לא ילבש לגבי מנהג אנשים להרמ"א הוא כל שאפשר לומר שהמנהג אינו מיוחד לנשים, ואין נפק"מ כמה אנשים ונשים בפועל מגלחים, אלא כל שאפשר לומר שההסתכלות הכללית על מנהג זה הוא כמנהג של נשים, ואה"נ אם לגבי נשים המנהג הוא כללי ולגבי אנשים המנהג הוא מועט יש יותר מקום לחשוש מאשר במקום שהמנהג שם גם אצל אנשים וגם אצל נשים הוא חלקי בשני המגזרים.
ויעוי' באוצר הגאונים בנזיר נח ע"ב בשם תשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון שכל דבר שאנשים נכריים של אותו המקום עושין מותר גם לישראל הדרים שם לעשות כמותם גם אם במקום אחר הוא תיקוני נשים, ויעוי' בלשון הנמוק"י [מכות דף ד מדה"ר] בשם תשוה"ג שעתה רגילין אנשים ונשים להעבירו, ומשמע לפ"ז שכל שיש רגילות של אנשים ונשים ממילא כבר לא חשיב מלבוש אשה, ורק כשהוא ידוע כדבר המיוחד לתיקוני נשים חשיב מלבוש אשה.
וממה שציין הר"ן [שהוא מקור הרמ"א] לדברי הגמ' בנזיר נט ע"א לפי איך שביאר שם דברי הגמ' שכולם היו מגלחים מלבד החברים אין ראי' להתיר במקום שיש רק מיעוט קטן של מגלחים, אבל גם אין ראי' שרק באופן זה מותר, ומאידך גיסא מה שודאי מוכח מדברי הר"ן הוא שגם אם רק פשוטי העם מגלחים ולא החברים ואצל נשים כולן מגלחות אעפ"כ עדיין נחשב מנהג האנשים ומה שהחברים אינם מגלחים הוא מיעוט שאינו יוצר מצב שאינו מנהג האנשים.
מק"ט התשובה הוא: 9006 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/9006
