מה שהקשה כת”ר על דינא דצנור המחובר לקרקע שהוא כקרקע (יו”ד סי’ רא סוף סעי’ מח והוא מדברי הראשונים ע”פ המתני’ והסוגיות כמבואר בב”י ובהגר”א שם), מהא דדף של נחתומין שקבעו בכותל לרבנן מקבל טומאה (כלים פט”ו וכעי”ז בב”ב סה ע”ב לגבי צינור וכו’).
והקושי’ למאן דפסק מקוה שכולה שאובין פסולה מדאורייתא (עי’ רשב”ם ותוס’ בב”ב שם) היא בין חקקו ולבסוף קבעו ובין אפכא דבתרווייהו פסלו בדאורייתא ולמאן דפסק שאובין דרבנן הקושי’ היא רק בחקקו ולבסוף קבעו דבכה”ג החמירו אפי’ בדרבנן כמבואר בב”ב שם סו ע”ב.
[ועוד הקשו בזה דבהמשכה בדבר המק”ט הי’ צריך להיות גרוע משאובין ולפסול מדאורייתא ע”פ הגמ’ בזבחים כה ובשו”ע שם, ואעפ”כ בשו”ע שם גבי צינור מיירי בהמשכה, עי’ באג”מ דלקמן בקושי’ זו].
ראשית יש לציין דהך דסעי’ מח לא בהכרח מיירי בצינור העשוי לקבלה באופן המבואר לעיל סעי’ לו, והך דגמ’ ב”ב שם מיירי בצינור שעשוי לקבלה, ודין השו”ע בסעי’ לו מקורו מדברי הגמ’ שם, והטעם מבואר בגמ’ שם סו ע”ב דכיון ששאובין דרבנן [וכך דעת השו”ע לעיל דאפי’ כולה שאובין דרבנן כדעת הרמב”ם] לכך הפסול רק בחקקו קודם הקביעה שכבר היה כלי קודם קביעתו לקרקע, וכך תפס השו”ע להלכה שהפסול הוא רק בחקקו קודם קביעתו כמש”כ שם בסעי’ לו וכ”ה גם בסעי’ לד.
ועי’ במשנה אחרונה ברפ”ד דמקוואות שכבר יסד בזה דבאמת לגבי שאובין לא תליא בטהור וטמא אלא גם אם הוא כלי העשוי לקבלה, ועוד דן שם במתני’ ג’ לגבי חטט לקבל צרורות דאינו מדין כלי לקבל טומאה אלא מדין שאובין (ועי’ מש”כ על דבריו בחידושי רא”ל מאלין ח”ב סי’ עא), וכן בנובי”ת סי’ קט כתב דדינים דחקקו וקבעו בב”ב שם אינם מצד כלי לקבל טומאה אלא מצד כלי קיבול לשאובין.
ויש לציין בזה עוד דמצינו שגם כלים שאין מקבלין טומאה פוסלין את המקוה אפי’ כלי גללים וכלים שיש בהם מ’ סאה כמ”ש בסי’ רא סל”ד, ואפי’ רגלי בהמה שרכוב עליה איכא מאן דפסל ברמ”א סי’ רא סט”ו, ואע”ג דשם הוא מדין אחר ולא מדין כלי, מ”מ הא חזי’ מיהא דאינו תליא בדין כלי המק”ט.
אבל זה אמנם מיישב רק תחילת הסוגי’ דצינור בב”ב שם סה ע”ב וכן בהמשך הסוגי’ בדף סו ע”ב לגבי צינור אם פוסל את המקוה, אבל עדיין אינו מיישב מתני’ דכלים שם פט”ו לגבי דף של נחתומין שקבעו בכותל המובא גם בהמשך הסוגי’ בב”ב סו ע”א דמבואר דמקבל טומאה ולא רק פוסל את המקוה, ושם הנידון לגבי טומאה ואינו שייך לנידון דלעיל שיש דין מיוחד בכלים שכשהם כלים הם פוסלים את המקוה גם כשאינם טומאין.
אבל במשנה אחרונה שם תי’ דמיירי שם שלא בטלו ממלאכתו עי”ש, אלא דזה צ”ב מדברי הגמ’ בב”ב שם דמדמה להדדי דינא דדף של נחתומין לדינא דצינור ומשמע דמאן דמטמא בדף פוסל המקוה בצינור [אם שאובין דאורייתא פוסל בכל גוני ואם דרבנן פוסל בחקקו ולבסוף קבעו] ומאן דמטהר בדף משמע שם דמטהר בצינור, ואמאי הרי בדף מיירי שלא בטלו ממלאכתו ובצינור מיירי לכאו’ שבטלו לקרקע.
אבל בחזו”א מקואות סי’ קכט סקי”ג ביאר הסוגי’ בב”ב שם סו ע”ב שאני שאיבה דרבנן דהגמ’ חזרה בה ממה שאמרה קודם לכן, ולפ”ד אפשר דנכלל בזה ג”כ דלמסקנא נידון דף של נחתומין אינו שייך לכאן ולק”מ על המשנ”א, ועי’ בספר מצוותי תשמורו דלקמן מש”כ בביאור דברי החזו”א בזה.
[ויש לציין עוד דבפהמ”ש להרמב”ם ברפ”ד דמקוואות כ’ דמש”כ בגמ’ שם דאיכא תורת כלי הכונה שמק”ט כפשוטי כלי עץ והוא צ”ב טובא מלבד מה שסותר לפירוש הנ”ל שהוא מיוסד על פי’ הרשב”ם, ועי’ בחת”ס דלהלן שכ’ שהוא ט”ס בדברי הרמב”ם, ועי’ או”ש מקואות פ”ו ה”ו מש”כ לבאר].
ולגוף קושיית כת”ר יש לציין שכן הקשה הסד”ט סי’ קצח ס”ק סג, ועי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ צב, וע”ע נוב”י סי’ קלז וסי’ קט וחת”ס סי’ קצח וחזו”א מקואות סי’ קכו וסי’ קכט סקי”ג וחלקת יואב יו”ד סי’ לא, ועי’ בהרחבה בנידון זה ובהבאת דעות המפרשים בזה בספר מצוותי תשמורו הל’ כלים סי’ כג.
ולגבי קבעו ולבסוף חקקו דבגמ’ ב”ב שם עי’ עוד לו”ש לחם ס”ק קלז לענין החילוק בזה בין שאובין לבין להכשיר כל המקוה בהמשכה בכלי זה, ועעו”ש שמלה ס”ק סו.
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.