מה הטעם ההלכתי להיתרים שהזכירו פוסקי הדורות לענין כפייתיות

נראה דיש כמה מצבים בכפייתיות, דיש מצב של חולה שאין בו סכנה, ואז יש הקולות של הדברים המותרים לחולה שאין בו סכנה ורבים המה בהלכה כגון בהל’ תפילה והל’ איסורי אכילה והל’ שבת ועוד בכל מקום לפי ענייננו שנתבאר בפוסקים ולפעמים רק לפי צורך החולה (והגדרת חולה שאין בו סכנה שנפל למשכב הוא כל שיש לו הפרעה בהתנהלותו עי’ בזה בחוט שני, והכל לפי ראות החכם הנשאל).
ויש מצב של חולה מסוכן כגון כשיש חשש שהאדם תיטרף דעתו כפי שמצוי שיקרה על ידי כפייתיות.
וכמו שהוכיח החזו”א [הובא בארחות רבינו] דחשש שמא תיטרף דעתו חשיב ג”כ פקו”נ מהא דקטן בגמ’ פ”ח דיומא.
וכעין מצב זה של החשש שמא תיטרף דעתו יש חשש שמא יפסיק בקיום המצוות לגמרי מחמת משבר או מחמת פריקת עול כמו שגם זה מצוי, וכשיש מצב כזה הוא פקו”נ כמבואר בשו”ע דלהציל אדם משמד מותר לחלל שבת וכ”ז לפי ראות עיני המורה.
ויש מצב שאינו חולה שנפל למשכב וכ”ש לא חולה שיש בו סכנה אלא רק שעה”ד גדול או מקום חולי קצת ואז סומכים על דעות המקילות כשצריך כמו שמצינו בקריינא דאגרתא שהזכיר דעות לסמוך עליהם לבעלי כפייתיות (ואפשר דמ”מ עשה כן כדי להרגיעם שיש דעות כאלה אבל העיקר הוא שבאמת הוצרך לסמוך ע”ז דלא מיירי בחשיב”ס).
ויש לציין עוד נקודה בזה דעיקר החששות בבעלי כפייתיות בד”כ הוא ספקות, ומאחר דמצוי על ידי מחלה זו ספקות של חששות שאינם נכונים, ממילא יש כאן מבט של רוב לקולא (כעין רוב דאחרי רבים להטות ורוב של ס”ס דהרשב”א), ולכן במקום צורך נסמכים הרבה על ענין זה עכ”פ במקום שמוגדר אצל החולה בספק.
ויש להוסיף דמאחר ועיקר החששות הנוצרות על ידי הכפייתיות הם חששות של ספקות הלכך בדיני מחשבה מצוי יותר תפיסה ואחיזה של הכפייתיות שיעלו חששות שאינם הגיונים מאחר ויותר קשה לברר המציאות לשעבר מה היה על ידי מחשבה, וקצת גם בדברים השייכים לדיבור ג”כ מחמת זה אבל במחשבה יותר.
ובמחשבה יש תקלה נוספת בכפייתיות שנגרם לו עי”ז מחשבות שאינו רוצה בהם ואין להם חלות אע”פ שמתכוון להחיל דינים ע”י מחשבה וכמו שהרחיב הקה”י בזה בקריינא דאגרתא בשם גדולי עולם.
והרופאים המטפלים בחולים ואומרים להם הקלות בהלכה יש להם לשאול חכם מה מותר לומר לחולה ומה אסור, דלפי המתבאר יש כמה דרגות וכמה מצבים ולא הכל הותר.