מעשה באדם שמת והשאיר מכתבים רבים, ביניהם מכתבים בנושאים שונים וגם בנושאים אישיים, היורשים שואלים האם מותר לפתוח המכתבים ולעיין בהם.תשובה הנה בפתיחת מכתב אישי באופן כללי יש לדון מצד כמה איסורים: א) לשון הרע במה שמתודע לגנותו של חבירו, ...קרא עוד
מעשה באדם שמת והשאיר מכתבים רבים, ביניהם מכתבים בנושאים שונים וגם בנושאים אישיים, היורשים שואלים האם מותר לפתוח המכתבים ולעיין בהם.
תשובה
הנה בפתיחת מכתב אישי באופן כללי יש לדון מצד כמה איסורים: א) לשון הרע במה שמתודע לגנותו של חבירו, ומה הדין לאחר מיתה, ב) מצד גילוי סוד שמתודע לסודות של חבירו שלא ברשותו, ג) מצד איסור וחרם דר"ג שלא לקרוא מכתבים שכתב אדם אחר בלא רשותו.
ויש לדון בכל אחד משאלות הללו בפני עצמו.
והנה ראשית כל יש לידע דאיסור לה"ר על המתים בפשוטו אינו איסור מצד הדין אלא מחרם קדמונים, וכתב בשו"ע סימן תר"ו ס"ג וז"ל, תקנת קדמונינו וחרם, שלא להוציא שם רע על המתים (והוא ממרדכי סי' תשכ"ד).
וכן הביא הח"ח לה"ר כלל ח' ס"ט.
וכתב ע"ז הערוך השולחן שם וז"ל, כלומר אף על גב דאמרינן בברכות י"ט א', דכל המספר אחר המת כאלו מספר אחר האבן אי משום דלא ידעי אי משום דלא איכפת להו, לבד בצורבא מרבנן דהקב"ה תובע עלבונו ע"ש, מ"מ תקנו כן עכ"ל.
ועיין מה שכתב הרמ"א חו"מ סימן תכ סעיף לח וז"ל, המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין ע"כ.
והנה מצינו בהרבה מקומות שהיו כל מיני בנ"א שחששו שלא יהיה קלון לאחר מיתה, וכמו אבימלך בן גדעון בספר שופטים שחשש שלא יאמרו אשה הרגתהו, וראה ביוסיפון הרבה מעשיות כעין זה, וכמה שמביא שהיו בנ"א מוסרים עצמם למות כדי שיהיה להם שם ויאמרו שמתו בגבורה, אמנם על כל דוגמאות כעין אלו י"ל דע"ה שביניהם טפשים היו ולא ילפינן מינייהו, ות"ח שביניהם (כמו מ"ר ע"ה כמ"ש רז"ל) חששו לכבוד תורתם כבגמ' בברכות שם, אבל מ"מ האמת היא שהמתים אינם יודעים מאומה או דידעי ולא אכפת להו.
ויעויין בשיעורי הגריש"א בברכות שם דס"ל למסקנת הגמ' שאסור לספר על המתים, דקי"ל למסקנת הגמ' שם בברכות דף יח ע"ב שהמתים מספרין ויודעין, דגרסינן התם, וז"ל, ואף רבי יונתן הדר ביה דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין למתים שמספרים זה עם זה שנאמר ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר מאי לאמר אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם עכ"ל, והקדמונים רק הוסיפו חרם ע"ז.
אכן בערוה"ש הנ"ל מבואר לא כן, וכן מבואר בארח מישרים להגר"מ טריווש פ"ח סי"א אות כ'.
אכן מ"מ ובין כך - דין לה"ר הוא דוקא במי שמספר לה"ר על חבירו, אבל מי שמסתכל בחבירו איך שעובר עבירה ומתבזה יעויין מש"כ הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות שבזה אין איסור לה"ר, וא"כ גם בענינינו אפילו אם יראה דבר גנאי אין בזה איסור לה"ר.
אמנם זהו דלא כהפלא יועץ בשם הלק"ט שנביא לקמן, וכן מבואר ברמב"ן ב"ב נ"ט א' שיש בהיזק ראיה משום לה"ר ועין רעה ופגיעה בצניעות, [ועיין שו"ע הגר"ז הל' נזקי ממון סי"א], ויש לדון אם יש תורת ענין זה לאחר מיתה.
אכן עדיין יש לדון מצד ב' דברים האחרים שנזכרו כאן, ודבר אחד הם, דהנה גזרו הקדמונים חרם שלא לקרוא כתב של אחר, כמ"ש בבאר הגולה יו"ד סו"ס של"ד גבי גזירות דר"ג, 'שלא לראות בכתב חבירו שלא ברשות אא"כ זרקו', וכ"ה בכל בו סי' קט"ז, והיה אפשר לומר דענין גילוי סוד הוא ענין מצד לה"ר, [ועי' פלא יועץ ערך סוד בשם הלק"ט ח"א סי' רע"ו, מש"כ שעובר מדאורייתא באיסורא דלא תלך רכיל בעמיך].
וא"כ כל מה שגזרו היינו מצד איסור הקיים כבר של גילוי סוד, שלכאורה ר"ג לא הוסיף באיסור זה על מה שכתוב בתורה, אלא רק גזר חרם למי שאינו מקפיד בזה, והטעם שבא לגזור חרם זה היה כנראה מצד פרצת הדור.
וא"כ לכאורה היה אפשר לומר, דאיסור גילוי סוד הדאורייתא לא שייך במתים, דהנה באמת לא אכפת להו כלל ממה שמספרין עליהם, וכדגרסינן בברכות דף יט ע"א וז"ל, אמר רבי יצחק כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן איכא דאמרי דלא ידעי ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו איני והא אמר רב פפא חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה עכ"ל.
אמנם בסתם אדם, ואפילו בת"ח נהי שאסור לספר לה"ר ממש, כמו שגזרו הקדמוני כמבואר בשו"ע הנ"ל, אך מ"מ כל מה שאינו דבר גנאי, בזה כבר לא אכפת למאן דהוא לאחר מיתה.
וא"כ לכאורה בסתם גילוי סוד יהא מותר, שאולי לא גזר ר"ג חרם אלא היכא שפתיחת המכתב כבר נאסר מה"ת, אבל בדבר שלא נאסר לא בא לאסור כעת מצד עצם פתיחת המכתב אם פותח כדין היכא שלא היה איסור לפותחו.
[ועיין להלן מה שנבוא רח"ז לדעות הסוברין שיש איסור לה"ר מה"ת בסיפור לה"ר על המתים].
ונהי שגזרו הקדמונים שלא להוציא ש"ר על המתים [וה"ה לה"ר בלא הוצאת ש"ר], אכן כל מה שגזרו הוא מצד מה שמשחית נפשו בסיפור דברים רעים, אבל קריאת מכתב לא, ואפילו ר"ג לא גזר אלא בדבר שיש בו איסור, ולא בדבר שאין בו איסור וכנ"ל.
[והיה אפשר לדון מצד מה שמרגיל עצמו לקרוא מכתבים של אחרים אבל מה ששלא מצינו לגזור מנ"ל לגזור, ומיהו להדעות שקריאת מכתבים הוא ממש מצד לא תלך רכיל א"כ לכאורה לא פלוג בין לה"ר לקריאת סתם מכתבים].
ויעויין במלבושי יו"ט על הלבוש סי' תר"ו סק"ב דמבואר שם לגבי המוציא לעז על המתים, שצריך בקשת מחילה מן הנפטר, ולכאורה היה אפשר להוכיח מזה שאיסור סיפור לה"ר כולל בתוכו מצד שמפריע למת, וא"כ נדחית הראי' שכתבנו, והנה זה שהמבזה חבירו מחיים צריך לבקש ממנו מחילה לאחר מיתה זה ניחא טפי, ולק"מ, מכיון שבודאי גרם לו צער מחיים וצריך מחילה ע"ז, אבל צ"ע דברי המלבויו"ט הללו, ומ"מ גם זה יש לדחות דצורת התקנה שלא להוציא לעז הוא כעין התייחסות הרגילה של בנ"א, מכיון שהאדם משחית נפשו עי"ז ובא לידי לעז גם על החיים, וממילא גם תקנו שצורת התשובה ע"ז תהיה גם בקשת המחילה מן הנפטר עצמו, אבל עדיין אינו ראיה שבאמת זה פוגע במתים משהו.
ויש להביא ראיה לזה ג"כ מה שמצינו ברז"ל שעל אבנים ג"כ שאינן שומעות וכו' ג"כ אסור לספר לה"ר (ערכין ט"ו א'), והטעם הוא משום שמשחית נפשו ומרגיל לדבר רע, וגם אם נימא שצריך שיבקש מחילה מן האבנים מ"מ אין האבנים נפגעות מזה, וא"כ גם במתים אינם נפגעים מזה בלה"ר ואעפ"כ צריך לבקשמחילה, ומכיון שגנאי לא שייך בקריאת מכתב אפשר שאין לחוש.
והיה אפשר לדון לפמ"ש בשו"ת תורת חיים למהרח"ש ח"ג סי' מ"ו שהוא משום גזל דהו"ל כשואל שלא מדעת, וא"כ היה מקום לדון על דרך פלפול אולי לענינינו אין כבר איסור גזל, מכיון דביורשים עסקינן והרי ירשו כל זכותו, אכן יש לדון עוד דאולי יש כאן גזל של כבודו, ועיין חקקי לב להגר"ח פאלג'י יו"ד סי' מ"ט, שהוא מצד גניבת דעת, ובזה לא מצינו שום ירושה בגזל של זכויות כבודו של האדם עצמו.
ועיין מש"כ ההלק"ט ח"א סי' נ"ט דיש חדר"ג גם מצד שולח המכתב, וא"כ ס"ל דאי"ז מדיני הממונות של הנייר גרידא, אכן ההלק"ט בלאו הכי ס"ל שהוא מדיני לה"ר כמו שהבאנו דבריו לעיל.
והיה מקום להביא ראיה עוד מדברי הבאר הגולה הנ"ל והוא משלטי גיבורים שבועות י"ז א' מדה"ר, שמבואר בדבריו שאם זרק את המכתב מותר לקרוא [והלק"ט הנ"ל אוסר מצד זכויות הכותב וכנ"ל], אכן ג"ז יש לדחות דמה שאם זרקו מותר אי"ז מצד שהפקיר ממונו, אלא מצד שלא שמר ע"ז ואינו מקפיד וצ"ע.
ובאמת יש לדון האם במכתבים רבים כ"כ אולי יש לחשוש דא"א שלא יהיה נודע עליו דבר זלזול וגנות באיזה מהם, וא"כ גם אם נימא שבמכתב א' גרידא כל החשש הוא מצד גילוי סוד, אבל בפתיחת ניירות רבים המקיפים חיים רבים ותקופות שונות תיפוק ליה האיסור מצד שמספר לה"ר על המת, ולפ"מ שנתבאר לעיל אין חשש לה"ר בכה"ג, [רק יזהר שלא להראות לאחרים מכתב של גנאי שבזה ודאי נכלל באיסור לה"ר (חוט שני לה"ר עמ' שנ"ז סק"ה, ועיין ח"ח כלל א' ס"ח) ואם הוא אביו עובר על איסור חמור].
ולענינינו יעויין בדרך שיחה ח"א עמ' תכ"ט שהביא בשם הגרח"ק שליט"א בענין לגלות סוד של אדם אחר פטירתו, שאם הנפטר הקפיד לשמור את הסוד אסור לגלותו.
אכן הגרח"ק גופיה ס"ל בענין סיפור לה"ר על מתים שהוא איסור מדינא וכעין דעת הגריש"א [וכ"כ בשו"ת אז נדברו].
וא"כ יש לדון מה יהיה הדין לדעת הערוך השלחן שאין איסור מצד הדין לספר לה"ר על המתים, האם גזרו הקדמונים שלא לקרוא המכתבים שלהם או לא.
[והנה לכאורה אין דעת הגרח"ק ממש כדעת חמיו הגריש"א, דאילו להגריש"א איסור לה"ר על מתים הוא משום דידעי ממש כמו בחיים, אבל להגרח"ק הוא משום השחתת נפשו של המספר, וא"כ אולי יהיה עכ"פ ראיה גם לדעת הערוה"ש שלמעשה סובר שהוא חרם קדמונים מאותו הטעם].
ובספר בקש שלום (להגרא"צ הכהן) בחקר הלשון עמ' ק"ב כתב, שאם אין בסוד חשש בזיון וגנות לנפטר או נזק ובושה לקרובי משפחתו, מותר לספרו לאחרים אף אם הנפטר הקפיד שלא יגלה את סודו, כי לאחר מיתה אינו חייב למלא את רצונו וגם אין בזה משום ואהבת לרעך כמוך עכ"ד, ויש להוסיף על דבריו דכמדומה שהמנהג המקובל והמבוא בתולדות הגדולים הוא שלאחר מיתה מגלים סודות, ובפרט סודות שיש ללמוד מהם ירא"ש, וכן הדפיסו המגילת ספר של היעב"ץ שזה יומן פרטי שיש בו הרבה סודות אישיים, וכן המנהג פששוט שמוציאים לאור אגרות מגדולי ישראל חדשים לבקרים ואין משמיטים הדבררים האישיים ועכ"פ בדבר שכבר עברו שנים אין משמיטים השמות והפרטים, אמנם א"א לפסוק מסיפורי מעשיות, ולע"ע אינני זוכר תלמיד ותיק שגילה סוד של רבו לאחר פטירתו בלא רשות, ויל"ע בזה.
וראיתי עוד מובא מהנ"ל בענין לקרוא יומן של נפטרת [כגון שהמשפחה רוצה להדפיסו כדי שיכירו קורות המשפחה ותולדותיה], ומעורב שם לה"ר על אחרים, אסור לקרוא את היומן וכ"ש להדפיסו ברבים, והוסיף שהעצה בזה לתת את היומן למתרגם יר"ש שאינו מכיר את האנשים המוזכרים בו, וישמיט שמותם אם יש בהזכרתם גנות [א"ה וצריך חכמה רבה לזה], ויש שהעירו שאם מופיעים שם שמות מלאים ויכול לברר מי הם יש לעיין אם מותר בכה"ג.
ובאופן כללי בענין קריאת דף שנועד שלא לשם משלוח מכתב [באופן שאין ידוע שאכן מקפיד שלא יעיינו שם], אמנם לשון הבאה"ג משמע דאין חילוק, אך יעויין מה שכתב ספר כלבו סימן קטז וז"ל, ושלא לראות בכתב ששולח אדם לחבירו בלא ידיעתו ובלא רשותו, ומשמע מדבריו דדוקא במה ששולח לחבירו אסור.
ולסיכום כל הדברים שנתבררו עד כה, דהנה יש חרם מלספר לה"ר על המתים, ומאידך יש חרם לפתוח אגרת חבירו, ולהסוברים שאיסור סיפור לה"ר על המתים הוא מצד הדין כיון דאכפת להו למתים, א"כ לכאורה אין חילוק בין מספר עליהם לה"ר לבין פותח אגרת, ובפרט אם יש שם דברים שיוכלו להיות גנאי עליהם, וכמו"כ להדעות הסוברים שאיסור פתיחת אגרת הוא ממש לא תלך רכיל [הפלא יועץ בשם הלק"ט ואולי כן דעת הרמב"ן], א"כ לכאורה החרם שלא לספר לה"ר על המתים אפשר דכולל גם פתיחת אגרת.
מאידך הסוברים שאיסור סיפור לה"ר על המתים הוא מצד השחתת נפשו ולא אכפת להו למתים כלום ממה שמספרין עליהם, עדיין יש לדון בזה.
ומ"מ היכן שיש שם דברי גנאי על אנשים חיים או על ת"ח אפילו מתים בודאי יש ליזהר מזה {והנה מאחר ואין דברים ברורים בכ"ז ורוב הדברים כאן הם חישובי סברות – אבקש שלא יסמוך עלי הקורא בזה, ובלאו הכי ראה יראה שרוב צדדין כאן להחמיר.
} .
אך מ"מ משמע מדברי הגרח"ק דבסתם מכתבים שאין ידוע קפידא לא חששו מלהדפיסם, ושמעתי מאאמו"ר שליט"א דמה שגזר ר"ג על הקורא מכתב - מכתב לענין זה היינו רק דבר העומד ונוגע למעשה, ולא דבר שכבר עבר עליו מאורעותיו, וכן המנהג שמדפיסים במקומות רבים מכתבים ישנים כפי שציינתי.
הוספה מלאחר זמן
ויש לציין דבמתני' דשבועות אי' שבועה שלא פקדנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו וכו', ומשמע שעכ"פ בשטרי דממונא מוטל עליהם לבדוק ולחקור, ולענין אם המתים מרגישים יעוי' בברכות יח ע"ב ובביאורי על המדה"ג פ' ויחי שקצת הארכתי בביאור דברי הגמ' שם.