Questions from last week

 

A collection of questions from the past week

כ׳ באדר א׳ תשפ״ד

דבר שאין לו תורת כלי לענין שימוש אלא רק עשוי למטרת נוי האם הוא מוקצה או לא

דבר שאין לו תורת כלי לענין שימוש אלא רק עשוי למטרת נוי האם הוא מוקצה או לא

הנה ידועה דעת המחבר לגבי כדור משחק שנחשב שאין לו שימוש מוגדר, אבל נראה דתשמיש כבוד הוא תשמיש חשוב, דבהרבה מקומות נזכר שאדם משתמש בדבר בשביל להיראות בו, ור' יוחנן קרי למאניה מכבדותיה, וגם הדלקת נר ביו"ט בפוסקים נזכר שהענין בזמנינו הוא כבוד וחשיבות, א"כ נראה שיש שימוש מצד כבוד וחשיבות, וגם כל ענין תכשיט הוא תשמיש כבוד, ותכשיט מבואר בכמה מקומות שהוא מותר בטלטול (כל שאינו מוקצה מחמת חסרון כיס), ומצינו שיש תכשיט לאדם ותכשיט לבית, ודבר כזה הוא תכשיט לבית. ובדקתי וראיתי בספר וביום השבת עמ' שא שהביא בשם ספר ברית עולם הל' ממחס"כ סעיף ז' ששימוש לנוי אינו נחשב שימוש כלל, אך הביא שם שכל האחרונים חלקו ע"ז, התהלה לדוד סי' שלו סק"ו, והגר"מ פיינשטיין והגרשז"א, וציין שם לשבט הלוי ח"ג סי' לב.

האם מותר בשבת להכין מטרנה מעט סמיכה בבלילה רכה

האם מותר בשבת להכין מטרנה מעט סמיכה בבלילה רכה

עיקר הקולא שהזכירו פוסקי זמנינו במטרנה הוא כשהדבר נמס לגמרי, וכמ"ש החזו"א (או"ח סי' נח סק"ט), שדבר שנמס לגמרי לא גזרו עליו, ואמנם יש צד להתיר להכין מטרנה גם אם במהלך ההכנה הוא קצת סמיך כיון שמטרת וסיום ההכנה היא שיתנמס לגמרי (ראה אול"צ ח"ב פל"ג תשובה ח), אבל באופן שמכניס הרבה מאבקת המטרנה בשביל שהתוצאה תהיה סמיכה בזה הוא נידון אחר, שאם יוצר משהו סמיך מעט כבר דינו כבלילה רכה שמותר לעשותו בשבת רק בכפוף לדינים המבוארים בסי' שכא מסעיף יד ואילך ומשנ"ב שם. וקיצור הדינים המבוארים בפוסקים שדבר שאינו בר גיבול ובלילתו רכה מותר להכין ממנו הרבה אם עושה שינוי (ובבלילתו עבה צריך שיהיה גם שינוי מעט מעט ולא ניכנס בזה כאן לדיני בלילתו עבה), ולדעת המשנ"ב סקס"ח וסקנ"ז צריך שינוי גם בסדר הנתינה וגם בעירוב וכ"ה בתרוה"ד, ולדעת החזו"א או"ח סי' נה סק"ח די בשינוי אחד של סדר נתינת המשקין, וכ"ה בדרישה. ולמעשה הכנת מטרנה באופן כזה דינו שווה להכנת דיסה קרה בשבת בבלילה רכה. וכתב בחוט שני (ח"א פי"ג עמ' קז ועמ קיד) שבדיסה רק בבליכה רכה מותר אם משנה מסדר הנתינה לדעת החזו"א, ולדעת המשנ"ב צריך גם לשנות בעירוב ולערבו שתי וערב ואסור לנער אותו, וכ"כ בשבט הלוי (ח"ט סי עג) שמשום צורך התינוק אפשר להכין דיסה דלילה עם שני שינויים. ובמציאות בפרקטיקה לענין השינויים שיש לעשות בזה צע"ק, דלא שמענו שיש סדר קבוע בנתינת המטרנה שיש לשנותו בשבת, ויל"ע אם מודדים את הדרך לפי כל אחד מה שהוא רגיל או לפי המקום, וברמ"א סי' שכא סט"ז משמע שהולכים לפי המקום, וכן מבואר בחזו"א באו"ח סי' נח סק"ה. ולמעשה המשנ"ב בסקנ"ז הביא מחלוקת כיצד ינהג במקום שאין ידוע קפידא בסדר הנתינה ועי"ש מש"כ בזה, והחזו"א שם כ' שאם מנהג המקום שלא להקפיד אין תקנה לדבר וכדעת הט"ז המובאת במשנ"ב שם, ומ"מ כ' שם החזו"א בסק"ו שבבלילה רכה אפשר להקל על ידי שיעשה שינוי בסדר הגיבול כיון שבלילה רכה איסורה רק מדרבנן ולכן אפשר לסמוך על הפוסקים כר"י בר' יהודה שאין איסור מהתורה בנתינת המים לקמח ודי בשינוי שלא יבחש כדרכו אלא בשתי וערב או על ידי עירוי העיסה מכלי לכלי, ויש להעיר על זה דגם קולא זו של החזו"א מיוסדת על שיטתו שם ובסי' נו סק"ג שנתינת מים לדבר שאינו בר גיבול אינה אסורה אלא מדרבנן, אבל המשנ"ב סי' שכא סק"נ חולק על זה וסובר שלפי רוב הראשונים חייב אפי' לר"י בר"י מיד בנתינת המים, וא"כ קולתו זו של החזו"א אינה מיוסדת על שיטת המשנ"ב. וגם לענין השינוי של מעט מעט צ"ע אם שייך כאן להשתמש בזה מכיון שבמטרנה הדרך להכין ביום חול ג"כ מעט מעט, ובפרט לפמ"ש במשנ"ב שם סקנ"ד שאפילו כגרוגרת חשיב מעט מעט, ויעוי' בחזו"א סי' נח סק"ח דבדבר שהדרך לגבל ממנו מעט מעט אין מועיל בו השינוי של מעט מעט. ואולי אם יכין מטרנה מעט מאוד באופן שניכר שכזה מעט אין דרך כלל להכין בימות החול ייחשב שינוי. ולגבי הנידון בדבר שהוא בר גיבול אם מועיל בו מעט מעט נחלקו בזה המשנ"ב והחזו"א סי' נח סק"ז, אבל מטרנה הוא באמת דבר שאינו בר גיבול. ויעוי' בשש"כ פ"ח הערה י ובח"ג שם שהביא בשם הגרשז"א שיתכן להקל יותר במטרנה סמיכה הנ"ל כיון שניכר שאינו לאפייה ושרוצה לאכלו מיד, ולא העתקתי כל דבריו כי דבריו מחודשים מאוד, ובפרט שבסוגי' מבואר דיש דברים שאינם לאפייה כלל שחייב עליהם, ומנ"ל לומר דתליא או באפייה או במשך זמן, ועוד דיש מלאכות שנחלקו הפוסקים אם סמוך לסעודה מתיר, ומבואר דקשה לחדש דין זה מסברא, בפרט שכאן הוא תוספת סברא שהדבר הוא רגיל וניכר שנעשה סמוך לסעודה. ומ"מ החומרא בזה היא דוקא באופן שיש מינימום של סמיכות דבר מה המורגשת (וגם אז במקרה הבסיסי והרגיל שלה יהיה דינה כבלילה רכה שהזכירו הפוסקים), אבל במקרה שהסמיכות היא רק בידיעה ולא באמת מרגישים משהו סמיך, אף אם בפועל אינו דליל באותה רמה כמו מים צלולים כמו שמכינים מטרנה רגילה, מ"מ לא בהכרח שנחשב סמיך, וכל שיודע שיש איזו סמיכות כל שהיא ואינו יודע אם הוא בגדר הסמיכות הנזכרת יעשה שאלת חכם. יש לציין בכל זה לדברי היש אומרים בסי' שכא הנ"ל סט"ז שמחמירים מאוד בנתינה בשבת, ולא נחתתי בתשובה זו לפרש דבריהם כיון שרהיטת הפוסקים האחרונים דלא כדבריהם.

Stuffed animals. Is it permissible to move one's body or place on Shabbat?

חיות מפוחלצות האם מותר לטלטלן לצורך גופו או מקומו בשבת

יעוי' בריש סי' שח ובמשנ"ב שם שדברים שאדם קובע להם מקום ומקפיד שלא להשתמש בהם שימושים אחרים דינם כמוקצה מחמת חסרון כיס ואסורים לטלטל גם לצורך גופו ומקומו. וחיות אלו הם דוגמה טובה לדבר שאדם מקפיד שלא ישתמשו בהם לדברים אחרים, דהנה אם אחד האורחים או הילדים יתחיל לשחק בזה או להשתמש בו לצורך כל שהוא, כגון לפתוח בו קופסת שימורים, בודאי שהבעה"ב לא יהיה ניחא ליה בזה וייכנס ללחץ מסוים, א"כ יש כאן הגדרה שאינו משתמש בהם שימושים אחרים, וממילא דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס. והובא בשם הגרשז"א (שלחן שלמה סי' שח ובהסכמה לספר שבות יצחק) שגם כלי שמלאכתו להיתר שמקפידים עליו שלא לטלטלו כלל ומייחדים לו מקום מחמת חשיבותו כשעון קיר וכדו' שחוששים שיתקלקל נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס, ועוד הובא בשמו (שש"כ כ הערה נ ושלחן שלמה שי סקכ"ג אות ב) שכל דבר שמקפידים להחזירו למקומו בגמר השימוש נחשב גדבר שמייחדים לו מקום ודינו כמוקצה. ועי' בסי' שח סס"א בדברי הפוסקים שם על כלים המיועדים לסחורה ומקפיד שלא להשתמש בהם. ואע"פ שמצד קובע לו מקום היה מקום לדון ולטעון שקובע לו מקום הוא רק כאשר חושש שינזק בעצם הטלטול וההעברה מהמקום, מ"מ כאן יש בזה קפידא על כל שימוש שלא להשתמש בגוף הכלי, וגם אין פשוט לי שאדם הבעלים של זה לא חושש שיינזק בהעברתו וטלטולו, ומסתבר מאוד שבמוזיאונים וכיו"ב יש כללים ברורים למי מותר לטלטל ולהעביר את הדברים היקרים האלה, ולכן מכח כ"ז קרוב לודאי שדין כלי זה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס. והנה בגוף הנידון הזה אנחנו נכנסים לעוד שאלה, האם כלי שעומד לנוי יש לו דין של כלי שעומד לשימוש או כלי שאינו עומד לשימוש כלל, ובזה אדון בל"נ בתשובה הסמוכה.

האם במסעדה מברכים ברכת האורח

האם במסעדה מברכים ברכת האורח

עיקר ברכת האורח נקבע להכרת הטוב למי שקיבל טובה וצדקה מבעה"ב בחינם אך לא ממי שקנה אוכל מסוחר בדרך מסחר (ראה משנ"ב סי' רא סק"ז בשם המג"א ואמנם שם נזכר גם שהוא סמוך על שלחנו אבל די סמה שמשלם כדי לפטור שכן משמע בשעה"צ קסז ס"ק ס"א אבל גם משם אינו מוכרח דמיירי שם במי שאין לו שום קשר לסעודה, אבל בכה"ח סקי"א פי' להדיא דברי המג"א במשנ"ב הנ"ל דסי במה שמשלם שאינו מברך), מכל מקום אין איסור לומר ברכת האורח גם במסעדה והמברך מתברך שכן דעת המור וקציעה שהאורח מברך ברכת האורח גם כשמשלם.

האם בתענית אסתר מוקדם יש נפילת אפים במנחה

האם בתענית אסתר מוקדם יש נפילת אפים במנחה

כן משום שתענית אסתר אינו יום הפוטר בנפילת אפים אלא רק כשהוא סמוך לפורים אין אומרים בתענית אסתר במנחה נפילת אפים משום שהוא סמוך לפורים (ראה או"ח קלא ו ומשנ"ב סקל"ג, ויש לציין שבמאירי כ' שתענית אסתר היא תענית של שמחה, והיינו שהיא ג"כ זכר לנס). ולא נכנסתי בזה למנהגים מקומיים וחריגים.

אדם שסבור שהעולם למעשה יהיה יותר מששת אלפים שנה האם דינו ככופר

אדם שסבור שהעולם למעשה יהיה יותר מששת אלפים שנה האם דינו ככופר

הנה זה שאדם אינו מאמין אפי' בפרט אחד מדברי חז"ל דינו ככופר זה ברור כמ"ש הרדב"ז וכמ"ש בהנהגות מהרש"ל (נדפס עם שו"ת מהרש"ל הוצאת זכרון אהרן). אבל מי שסבור שלמעשה העולם יתקיים יותר מו' אלפים שנה אין דינו ככופר שיכול לומר דלהלכה קים ליה כהרמב"ם שסובר שאין הלכה כאותה משנה (הבאתי בחיבורי על המדרש הגדול) ושהעולם לא ייחרב אלא העוה"ב הוא אחר המיתה ושימות המשיח אינם לבין העוה"ז אלא שעבוד מלכויות, ושאין הלכה כאותה משנה הסוברת שהעולם לא ייחרב דיחידאה היא אלא והארץ לעולם עומדת, וכ"ז נזכר טיפין טיפין בכמה מדברי הרמב"ם. ומ"מ למעשה אין הכרח שהלכה כהרמב"ם בזה, מכיון שהרמב"ם נסמך בזה בעיקר על חכמת הפילוסופיה ואין הלכה כהרמב"ם בדברים שנקט כהפילוסופיה כמש"כ בביאור הגר"א על השו"ע וכמ"ש בעל הלשם באריכות ובנחרצות. ומה ששאלת האם האותיות דר"ע חולק על הגמ' במספר השנים, הנה מסתמא שלא ידע כת"ר שכתבתי ביאור על האודר"ע ויצא לאור במהדורת זכרון אהרן, ושם ציינתי שכן הוא שוב פעם בחלק החדש של האודר"ע שנדפס בהמשך הכרך שם ושכ"ה גם בפיוט הקליר, עי"ש במה שציינתי. ופשטות הגמ' בר"ה לא ע"א שהיום השביעי הוא כנגד שבת דיומו של הקב"ה אלף שנים, וממילא צריך שיחרב מתחילת שבת, דשבת אינה ימי המעשה כלל, עי' ברש"י ר"ה שם מש"כ מאין אדם וכו'. אבל יש להמליץ קצת דהנה מבואר בפסחים נד ע"א שיש דברים שהקב"ה ברא בין השמשות, וק' דהרי הקב"ה שבת בשבת, והתי' לזה מבואר במדרש דאדם אינו מכיר עיתותיו ורגעיו וכו' אבל הקב"ה מכיר לכך שבת מתוך החול לקודש, הלכך מבואר שבשביתת שבת בראשית בבריאת העולם נעשתה מלאכה בבית השמשות. הלכך גם ביום השביעי של שבעת אלפי שנין שיומו של הקב"ה אלף כמבואר בר"ה שם אין שביתה בבין השמשות, וממילא תחילת בין השמשות יוצא מאה שנה לפי בין השמשות דר"ת, לפי ע"ב דקות יחסיות, ומה שיורד מהחשבון ז' שנים שהוא בערך ה' דקות צל"ע בזה.

Whoever moved a cage of a parrot that was closed by clinging to the wall, and by doing so the cage opened and the parrot flourished and perished, is he liable for this

מי שהזיז כלוב של תוכי שהיה סגור על ידי שנצמד לקיר, ועל ידי זה נפתח הכלוב והתוכי פרח ואבד, האם חייב בזה

בגמרא ב"ק נה ע"ב איתא שהפורץ גדר בפני בהמת חבירו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, ונאמרו כמה פירושים ושיטות בדברי הגמ' שם, מאחר ויש כאן ג' נידונים, על הכותל ועל הבהמה ועל מה שהזיקה הבהמה, ויעוי' שם בתוס' וכן ברמב"ם פ"ד מהל' נזקי ממון ה"ב ובהשגות הראב"ד ומגיד משנה שם, ולמעשה הרמ"א בחו"מ סי' שצו ס"ד הביא ב' דעות בזה, דיש אומרים שאינו חייב על הבהמה עצמה, והיינו רק בדיני אדם, דאילו בדיני שמים חייב, כמ"ש שם הסמ"ע סק"ח ובאר היטב סק"ו, וכן מסתבר לפי סוגיית הגמ' שם שבדיני שמים ודאי חייב מצד גרמא. (ואמנם החו"י סי' רד נוטה לחייב באופן שהיה מעשה גמור במעשהו, עכ"פ לענין שיועיל תפיסה, כמו שהביא שם הפת"ש, אבל כאן בהזזת הכלוב לא היה מעשה). ומסתימת דברי הרמ"א משמע שדעה הראשונה שהביא הרמ"א סוברת שחייב על ההמה עצמה, וכן מבואר בביאור הגר"א שם בדעתו, ושכ"ה להדיא דעת הרמ"ה כמו שהביא בביאור הגר"א שם, עי"ש היאך מפרש הסוגיא בגמ' לפ"ז, וכ' הגר"א שם עוד שהרב פסק לחייב בזה, והיינו מה שסיים וכן עיקר על הדעה הראשונה שם. ודעת המחבר אינה ברורה דמפשטות דברי הרמ"א משמע שדעת המחבר שחייב אפי' על נזקי הבהמה וכ"ש על אבידת הבהמה עצמה, שבזה גם הדעה הראשונה של הרמ"א סוברים לחייב, [ויש לציין דמלשון הרמ"א משמע שהוא כל שכן אבל למעשה יש בראשונים שנקטו להיפך דלענין הבהמה עצמה יהיה חייב ולענין נזקיה יהיה פטור כמו שיובא להלן], אבל בפועל הט"ז נקט שהמחבר לא חלק על הרמ"א בזה, אלא שהט"ז לא נחית אלא לתחילת דברי הרמ"א בזה דמיירי לענין נזקים שהזיקה הבהמה, שבזה הביא הט"ז ראיה מסעיף ג' שהמחבר מודה להרמ"א בזה, אבל לענין תשלומין על הבהמה לא נחית המחבר בסעיף ג' כלל כמבואר שם בסמ"ע ס"ג סק"ו, וגם הט"ז לא נחית להדיא מה דעת המחבר לענין זה, דברמ"א גופיה משמע שיש ב' דעות בדבריו, ולא נתבאר בדברי הט"ז מה סובר המחבר בזה. והנה בתשובת הרמב"ם לחכמי לוניל הובא במגדל עוז על הרמב"ם שם ובדרישה שם מבואר שסובר שאם לא הוציאו הבהמה בפועל לא נתחייבו בדיני אדם על הבהמה עצמה אלא רק על נזקיה, אבל הב"י הביא בשם המגיד משנה שהראב"ד והאחרונים חולקין על זה וסוברין להיפך שחייב על הבהמה עצמה ופטור על נזקיה ומאחר שהרמב"ם יחיד בדבר זה נקטינן כוותייהו, ומסתימת דבריו שנקט כאותם האחרונים שמחייבים על הבהמה, אבל שוב ראיתי שבהלכה למשה פ"ד ה"ב (הובא בהגהות והערות על הב"י שם) נקט דמ"ש שם בב"י בשם המגיד משנה שהראב"ד והאחרונים חולקים על הרמב"ם הוא רק לענין הפטור על נזקין ולא על החיוב על הבהמה עצמה ותמה על הב"ח שלא למד כן (ויש לציין דגם הבאר הגולה למד כהב"ח שהראב"ד סובר כרמ"ה לחייב על הבהמה עצמה, והנידון אם המ"מ קאי על השגות הראב"ד או על תשובה אחרת שהי' להם מהראב"ד ודברי ההלכה למשה מסתברים דבפשוטו אין שום הכרח לומר שמתכוון לעוד ראב"ד יותר ממה שנזכר בדבריו ושנזכר בדברי הראב"ד בהשגות שרק נזכר שפטור על הנזקין ולא נזכר שחייב על הבהמה עצמה), וממילא גם מה שפסק הב"י כדברי הראב"ד והאחרונים שהביא המ"מ אין ראיה מזה שמחייב על הבהמה עצמה, דשמא ס"ל להב"י כדעה ראשונה שבטור שהיא דעת רש"י ותוס'. ודין כותל רעוע המבואר בשו"ע אינו שייך דבכותל רעוע כ רש"י בריש דף נו דלמסתר קאי ואינו שייך לכאן. ואין לטעון שרק במעשה גמור חייב דאדרבה החו"י הנ"ל טען שאם עשה מעשה בזה לכו"ע חייב גם להפוטרים, אבל כאן מיירי שלא עשה מעשה אלא פתיחת בעלמא. והמחבר מאחר שלא נחית בזה להדיא א"כ גם בני ספרד נוהגים כהרמ"א בזה, ובפרט אם נלמוד כהב"ח והבאר הגולה בדברי המ"מ שהראב"ד והאחרונים סוברים כהרמ"ה דלפי פירושם נמצא דהב"י פסק כוותייהו והכריע להחמיר בזה, ומ"מ גם לרש"י ותוס' והרמב"ם שהם היש אומרים ברמ"א שפטור בדיני אדם מ"מ חייב בדיני שמים נמצא שבכל גווני יש לחייבו (ומכיון שחייב בדיני שמים עליו לשלם לו, וכ"ש בזמנינו שאין יד ב"ד תקיפה בכלל וכל הוראת ב"ד הוא רק מה שחייב בדיני שמים). ולענין אם יש לפטור הנה מבואר בסי' שעח סעי א ד דברשות חבירו חייב באונס ופטור באונס גמור, ובנידון דידן אם היה הכלוב פתוח מצד אחד ונשען על הקיר והוא הזיז אותו מסתבר ע"פ הגדרים המבוארים שם בס"ג שחייב שכן היה צריך לראות מה הוא עושה, ורק באופן שע"פ מה שיודע שהוא תקין היה צריך להיות בסדר וקרה משהו שלא היה צריך לקרות אז נפטר כמבואר שם לענין שליבות הסולם דאם היתה רעועה חייב ורק אם היתה בריאה ונפלה או התליעה אז חייב, וכאן הרי אם היה רואה מה שהוא עשה לא היה עושה זאת, ומה שקרה שבגלל שאיונ רואה מה שהוא עושה הביא את הנזק. (ולענין מה שטוען שלא שם לב, הנה אדם מועד לעולם, ואע"פ שמצינו באיזה דברים שיש טענת אונס בנזיקין, מ"מ באופן כזה שהזיז כלוב ונפתח ולא שם לב לבדוק שהכלוב נפתח מסתבר שאין כאן טענת אונס אא"כ יש לו טענה מיוחדת על המבנה של הכלוב היאך היה מונח), ואם מדובר באופן אחר יש להחליט כפי הענין. וכדאי לבדוק באיזה אופן ומה בדיוק קרה כדי שכשיבואו לשאול יוכלו הב"ד לפסוק לפי זה.