כך היא דרכה של תורה שכל אחד אומר מה שהוא סובר, ואם הוא סובר שמישהו אחר טועה אין צריך לישא לו פנים אפילו אם הוא רבו כמש"כ מהרא"י בתרוה"ד סי' רלח והובא ברמ"א בהל' כבוד רבו יו"ד סי' רמב ס"ג, ואפי' אם אינו סובר שהאחר טועה אלא רק שנראה לו אחרת ממנו בשיקול הדעת אם אינו רבו מותר לו לומר מה דעת עצמו, ולבסוף יעשו הציבור כל אחד כפי כללי הפסק, דהיינו אם אחד מהם גדול מחבירו יש אומרים שיעשו כגדול אפי' אם הקטן מחמיר בשל תורה, עי' בע"ז דף ז' ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' רנד [ועי' בהרחבה בש"ך הנהגת הוראת איסור והיתר בסו"ס רמב והרבה מ"מ באנציקלופדיה תלמודית ערך הלכה אות ט], ואם הם רבים יעשו כרבים, (ויש נידון אם בעי' עמדו למנין או לא אבל זה ברור שגם אם לא עמדו למנין בהרבה מקומות אזלי' בתר המרובין), וכן אם מסתבר טעמיה פעמים דאזלי' בתר מאן דמסתבר טעמיה אפי' ביחיד במקום רבים, וגם אם עדיין אין מרובין אבל שמא אם ישמיע דבריו יתקבלו דבריו ייקבע הלכה כמותו בעתיד, וכן באופן שהשואל הוא תלמידו ונוהג כמותו בכל דבר יש אומרים בשם הרשב"א שמותר לתלמידו לנהוג כמותו בכל דבר, וגם יש להוסיף דאע"פ שבשל תורה הלך אחר המחמיר מ"מ המקיל על ידי שמשמיע דעתו יהיה נפק"מ בספק ספקא שאז אין זה שאלה של דאורייתא ואכמ"ל.
ומ"מ יש אופנים מסויימים שאסור להורות אחר שכבר הורה מאן דהו, עי' בברכות סג ועי' גיטין נט ע"א ובתוס' שם ועדויות פ"א מ"ד.
הוספה
מה שהקשה כת"ר על דברינו מדברי הריטב"א בע"ז ז' שנקט להדיא שחכם שמורה באופן שאסור לפסוק על פיו (דהיינו מורה להקל בשל תורה לאחר שכבר הורה חכם אחר) אסור לו להורות באופן כזה, נלענ"ד דלמעשה יש מקום גם לדברי הריטב"א וגם לדברי הרמ"א ושאר העניינים שנתבארו ע"פ הסוגיות, חדא, דהריטב"א מיירי במי שמורה לאדם שהמורה יודע שהאדם יעשה על פי אבל לא בהוראה סתמא שהחכם מורה אפי' הלכה למעשה אבל יודע שאם האדם שאל מורה נוסף הוא ינסה לכלכל צעדיו כיצד להכריע בין הדעות ולצאת הדעות כדין ולפי כללי הפסק, ועוד דהריטב"א גם לא מיירי באופן שהחכם השני יודע שהחכם הראשון טעה בטעות הניתנת להוכחה או טעות המוחזקת בעיניו כטעות ודאית, אלא בנטיית הדעת, שגם לגבי החכם המתיר אין דברי האוסר נחשבים טעות, והוא עצמו הרי היה חושש לפעמים לפי הענין לדברי נטיית דעתו של חכם אחר יותר מנטיית דעת של עצמו (כגון בנטיית הדעת של רבו או באופנים אחרים), ועוד דהריטב"א לא מיירי באופן שמצד הדין יש מקום גם לדעת החכם האוסר ע"פ דין (דכמו שנתבאר בפנים התשובה לא תמיד אזלי' בשל תורה הלך אחר המחמיר) ואפי' במקום שהוא ספק יתכן שעדיין מותר לו להשמיע דעתו, נמצא דהריטב"א מיירי רק בחכם שאומר דעתו בנטיית הדעת ויודע שהשואל לא יסמוך רק עליו, ובכל שאר האופנים לא מיירי הריטב"א, ויש לציין דגם אצל מורי ההוראה בזמנינו אע"פ שיש ההוראות הרגילות, אבל בנוסף לזה יש מושג המכונה "להחזיר פסק" של מו"ץ אחר, ומקובל שצריך לזה היתר מיוחד מהמו"ץ, ואינו כלול בפסק רגיל גרידא.
לתשובה זו פורסמו 5 תגובות. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
מק"ט התשובה הוא: 7705 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/7705
לכאורה אין זה מיישב דברי הריטב"א שהבאתי, וגם קשה לומר שחכם המורה סומך על כך שהשואל לא יסמוך על דבריו. כי הרי השואל בד"כ שואל כדי לדעת מה לעשות, ונמצא מכשילו.
הגבתי בפנים תחת הכותרת "הוספה".
קשה לי לקבל זאת, לכאורה לפ"ז, במצבים שברור שיסמכו עליו, כגון שאלות בענייני מראות דמים, וגם רוב השאלות בענייני טהרה, יהיה אסור למיקל לפסוק כסברתו אם אינו גדול בחכמה? זה לא שמענו.
הנה מה שמבואר בריטב"א שכ"ה זה כתוב בריטב"א.
מה שמשמע ברמ"א שלחלוק על רבו מותר רק אם יש הוכחות, זה משמע בדבריו, ועי' גם במשנ"ב מה שהביא בשם מהרש"ל.
לגבי המחלוקת בין מורי ההוראה בזמנינו על מראות, מבלי להיכנס כאן הלכה כדברי מי, עצם העובדא שאדם מורה כהמקילים בזה הוא נידון בפני עצמו, ושייך לדברי הגמ' ביבמות יד ע"א על ב' בתי דינים קבועים בעיר אחת אחת מורה כב"ש ואחת מורה כב"ה, וה"ה בהרבה מחלוקות בזמנינו הם דברים דתליין באשלי רברבי ובלאו הכי הנידון על מראות אינו רק תליא בשיקול הדעת שכן כמה קולמוסין נשתברו על זה, וכמו"כ מי שיש לו קבלה מרבותיו אינו מוגדר כשיקול הדעת.
שבתי וראיתי שמ"ש מהוראות נידה אינו קושיה, דהתם באמת הוי בחתיכה אחת, אבל באמת צ"ע מה הגבול בין חתיכה אחת לב' חתיכות, דהיה נראה לי לכאורה דעיקר חלוקה זו מיירי בדבר שדרך להראותו לחכם על כל מקרה בפ"ע, אבל על הוראות כלליות, כגון סוף ק"ש של שחרית, או בישול אחר צליה בשבת, אלו הוראות של "פעם אחת ולתמיד", ולכן לא כ"כ שייך בהםן החילוק הזה, ודינן לעולם כחתיכה אחת, דשרי לסמוך על המיקל בדאורייתא (אלא יש לסייג דבר שנ"ל פשוט, דכל מה שמדובר זה על אדם שיש לפניו שני חכמים אחד מתיר ואחד אוסר, אבל החכם גופיה שיש שני חכמים שקדמו לו והוא צריך להכריע ביניהם ודאי אינו יכול לפסוק כמיקל בלא שיש לו הכרעה בדבר, כך נ"ל פשוט לכאו')