יעוי’ במשנ”ב בסי’ קד ובס”ס קח ובבה”ל שם ושם כמה חילוקי דינים בהפסק בתפילה וגם בבהמ”ז, אולם בניד”ד יש משמעות דבכל גווני עכ”פ בדיעבד אין בזה הפסק אפי’ ידע שאין אומרים בחנוכה ופורים מעין המאורע במעין ג’ ועבר ואמר, שבמשנ”ב סי’ רח סקנ”ט כתב בשם הגר”א בטעם מה שאין מזכירין חנוכה ופורים במעין ג’ דהא אפילו בבהמ”ז אינו מחוייב להזכיר מצד הדין רק מצד מנהגא וכאן ליכא מנהג כלל ע”ז עכ”ל, ומשמע דהוא רק מצד שלא חייבו אבל לא שיש איסור להזכיר.
ויש להוסיף דלעיל בשעה”צ אות ס’ כתב דמוכח בירושלמי דגם בימים שאומרים מעין המאורע מ”מ מצד הדין הוא לכתחילה וחזינן שיש כאן הגדרה חדשה של הזכרה שהיא רשות, דאמנם בר”ח בבהמ”ז הוא ג”כ רק לכתחילה אבל שם לכתחילה הוא חיוב, אבל בשעה”צ שם יש קצת משמעות דבניד”ד הוא רשות שכתב שם דהא כמה פוסקים חולקין וסבירא להו דאין צריך להזכיר כל וכו’, וגם בירושלמי גופא משמע דהוא רק לכתחלה וכו’ עכ”ל ומשמע שבא להביא ראי’ מדברי הירושלמי לשי’ שהביא, וחזי’ שאע”פ שהיא הזכרה של רשות אינה הפסק.
ובאמת גם בחנוכה ופורים בבהמ”ז ההגדרה היא הזכרה של רשות מעיקר הדין כדמוכח בשבת כד ע”א, ומטעם זה נקטו הפוסקים דבמקום תרתי דסתרי של ב’ הזכרות מעין המאורע בבהמ”ז נדחית הזכרת חנוכה ופורים משום שאינה חיוב מעיקר הדין (עי’ משנ”ב ס”ס קפח), ולכן גם בניד”ד מעיקר הדין הוא רשות ואמנם לא נהגו ולכן לכתחילה אין להזכיר אבל בדיעבד לא הוי הפסק.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 111
מק"ט התשובה הוא: 146405 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/146405
