מה שהחזיק ר' יוחנן עצם בנו האם הוא כדי לעשות בו שאלה על המתים

הנה לדרוש על המתים הוא דבר שאינו טוב כמבואר בכ"מ מלבד תמים תהיה גם הטרחת המתים, כמ"ש למה הרגזתני וגו', ולא מסתבר שבשביל זה השאיר את העצם, ובודאי שלא עשה דבר שאינו טובת בנו, וגם משמע בפי' רב ניסים גאון דמה שהשאיר היה במיוחד לנחם בו את המתים, וגם יש לציין עוד דבכמה ראשונים מבואר שהעצם היה עצם שן שאינו מטמא (עי' בביאורי על האותיות דר"ע נוסח א אות א), ואע"פ שאפשר לעשות דרישה על המתים בעצם שמטמא, מ"מ יש מקום לומר שבעצם שאינו מטמא א"א לעשות דרישה על המתים, דהא אמרי' בפ"ק דחגיגה שיש מי שישן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, א"כ צורת החיבור למתים לעניינים כאלו הוא באופן של טומאה ולא באופן של טהרה.

ומה שהמהרח"ו (תעלומות חכמה ח ע"ב) מביא דבר כזה אפי' שאינו טוב הוא כדאמרי' בסנהדרין לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות עי"ש, ובספר החזיונות של המהרח"ו מביא גם דברים בשם מכשף ואין מזה ראיה להתיר כשפים כמובן.

כמענה לשאלתך, הנה עצם מה שכתוב "שם" אין זו ראיה ברורה שמדובר בשם משמותיו של הקב"ה אך בשביל לאבחן ולעשות השוואות צריך יותר להכיר את סגנונו של המהרח"ו יותר.

והנה בגמ' בסנהדרין סז ע"ב אי' לגבי כשפים דיש פטור אבל אסור ויש מותר לכתחילה וכו' ומותר לכתחילה היינו ע"י שם כמבואר שם, ויש לחקור האם מותר לכתחילה על ידי שם הוא גם בדורש אל המתים או רק במעשה פלאות בלבד, ויעוי' בש"ך ביו"ד סי' קעט שהביא פלוגתת הפוסקים לענין הליכה על קברים עכשיו האם נראה כדורש אל המתים או לא, דהמהר"ח הרחיק המנהג משום שנראה כדורש אל המתים והב"ח מיישב המנהג, ועי"ש בחדרי דעה שהקשה קושיא אלימתא על האוסרים בזה מסוגי' דתענית ר"פ כיצד תעניות כיצד ומכח זה דחה דברי מהר"ח, ואולי מהר"ח מיירי רק במדבר עם המתים ממש, כמ"ש הרמ"א ומשנ"ב בהל' ת"ב שאל ישים מגמתו אל המתים וכו'.

עכ"פ עד כאן לא פליגי אלא בדבר שאינו ממש דורש אל המתים, כיון שאין המת נגלה אליו ולא מדבר עמו, אבל לכאורה כו"ע מודו שאין האיסור רק אם עושה כן בדרך כישוף אלא האיסור הוא בגישה אל המתים, וא"כ לכאורה לא יהיה היתר זה של דורש אל המתים.

אולם בברכות דף יח אי' שהחסיד שמע רוחות מספרות וכן גבי שמואל שם בחצר מות באותה סוגי' ועי' בסוף מו"ק כח ע"א, וכן ידוע על כמה מחכמי ישראל שדברו עם נשמות מתים בחלום ובהקיץ ואכ"מ להאריך בזה.

ויעוי' ביראים סי' שלד שלה שכתב דגם דורש אל המתים נאסר רק אם מדבר אל גופו של המת דרך כישוף, אבל לא אם מדבר לרוחו של המת, והובאו דבריו בקיצור בהגמ"י פי"א מהל' ע"ז הי"ג סק"ח שהחילוק הוא אם מדבר לגופו של המת או לרוחו של המת, ולפ"ז אם מדבר עם המת בבה"ק הוא יותר בעיה, ולכך העירו הפוסקים על מי שהולך לבית הקברות.

אבל אחד הראיות שהובאו בהג"מ שם (ובדפוס קושטא של ההגמ"י שהיה לפני הב"י ליתא ולכך כתבה הב"י מדנפשיה כמ"ש התועפות ראם על היראים שם) הוא מעובדא דשמואל בסוגי' דברכות הנ"ל, ושם אי' אזל בתריה לחצר מות, ופרש"י לבית הקברות.

ויש לחלק דגברא רבה כשמואל ידע לדבר רק עם הרוח, ולפעמים הרוח הוא מעל הקבר כעין מ"ש במד"ר פ' ויחי, אבל מי שאינו קדוש והולך לבית הקברות נראה כמדבר עם הגופות.

עכ"פ לענייננו שמדובר בעצם יש כאן בעיה שמדבר לגוף, כמ"ש בהגמ"י שם שאם מדבר לגוף המת יש בזה איסור, אא"כ נאמר שהאיסור הוא בב' תנאים גם שמדבר לגוף וגם שהוא דרך כישוף כמו שאפשר לפרש בלשון היראים בפנים.

(אבל אם נפרש כן צע"ק דלכאורה א"כ מצד ההגדרה הוא ממש כבעל אוב שהוא גם מכשף וגם מדבר עם המת, אבל בדקתי בפנים היראים ובאמת כ' שם להדיא דדורש אל המתים הוא מדבר עם המת על ידי כישוף כמו בעל אוב).

אולם ברמב"ם שם לא משמע שהאיסור הוא רק דרך כישוף וז"ל הרמב"ם שם, איזהו דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבוא המת בחלום וכו', ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים וכו' כדי שיבוא מת פלוני וכו' כללו של דבר כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו לוקה וכו', עכ"ל, הרי דמשמע להדיא מלשונו שהקשר עם המת בכל גוני אסור.

וכ"כ רבינו ירוחם נתיב יז ח"ה קנט עג שואל במת אפי' על ידי השבעה הוי בכלל דורש אל המתים, והובא בב"י סי' קעט, ועי"ש מש"כ לגבי הנידון משביע את החולה בחייו שיבוא אליו במיתתו.

ועדיין יש מקום לומר דבאמת היראים חולק על הרמב"ם ורבינו ירוחם, ואולי הרמב"ם יתרץ הגמ' דהאיסור רק אם מבקש מהמת לבוא אליו אבל אם בא הוא למת אינו איסור.

ובב"י שם תירץ לדעת הרמב"ם דאותו חסיד הלך לבה"ק שלא לשמוע המתים ולכן היה מותר לו, וכן שמואל דיבר עם המתים על ידי שם בלא מעשה דלא אסרה תורה אלא על ידי מעשה אבל לא על ידי שם.

והנה לפי תירוצו של הב"י נמצא דעל ידי שם שרי לדרוש למתים ובלבד שלא יעשה מעשה כמבואר שם, וזה לא יתיר את המעשה הזה שהזכיר המהרח"ו.

והנה לגוף מה שדחה הב"י שם את חילוקו של ההגמ"י בשם היראים שאינו מסתבר לחלק בין שואל לגוף לשואל לרוח, כבר העירו הברכ"י והתועפות ראם דהב"י לא ראה היראים בפנים ששם יש תוספת דברים בחילוק כמו שהבאתי לעיל, אבל הברכ"י לא הצביע על הענין שיש תוספת דברים בחילוק רק מצד ענין אחר קאתי עלה שהיראים עצמו הביא קושיית הב"י עליו מהגמ' דמו"ק כח עי"ש.

אבל הרמ"א בדרכי משה שם הקשה על תירוצו של הב"י במעשה דשמואל שהיה על ידי שם היאך שרי דהרי אפי' בהשבעה אסור כמ"ש רבינו ירוחם, ולכך מסיק הדרכי משה כההגמ"י בשם הרא"ם, וכך פסק בהגהותיו על שו"ע סי"ד שמותר להשביע המת גם לאחר מותו אם אינו משביע גופו של מת אלא רק רוחו, (ולכאורה כל שמתעסק עם גוף המת חשיב דורש לגוף המת), וכן נראה שנקט שם הש"ך בשם העט"ז, וגם מהגר"א שם נראה שתפס כהד"מ.

אולם גם הד"מ לכאורה לא ראה ההגמ"י בפנים ולכך נקט להלכה לחלק בין גוף לרוח.

עכ"פ גם לפי הב"י בדעת הרמב"ם יהיה אסור וגם לפי הרמ"א בד"מ בדעת היראים יהיה אסור, דלפי הב"י יהיה איסור כיון ששואל עם מעשה ולא רק בשם, ולפי הד"מ יהיה אסור מכיון ששואל את גוף המת, היינו ששואל את העצם.

אבל לפי היראים שבפנים אולי יהיה מותר, דלפי היראים בפנים אולי האיסור הוא רק דרך כישוף ויל"ע.

ויעוי' בפרישה שם שנקט דרך אחרת בזה דהאיסור בדורש אל המתים אינו בבא לשמוע דברי המת אלא במי שרוצה שתשרה עליו רוח טומאה בלבד כדברי הגמ' בסנהדרין סה ע"ב, וזה ודאי דלא כהרמב"ם וגם דלא כההגמ"י בשם היראים (לפי מה שביארוהו הב"י וד"מ) ולכאורה גם דלא כהיראים שלפנינו.

ויש לציין דגם הסמ"ג בלאוין נו שכתב מסברא דנפשיה שכל בעל אוב עובר ג"כ על דורש אל המתים משום שמדבר עם המת, נמצא ג"כ שאינו סובר כסברת הפרישה.

וכן מבואר ג"כ יותר בדברי הסמ"ג בביאור הגמ' הנ"ל גופא וכמו שביארו הב"ח שם שהאיסור לא מצד רוח הטומאה עצמה אלא מצד שהרוח הנ"ל מביא את המת לדבר עם הלן בבית הקברות וכו'.

היוצא מכל זה דלפי הרמב"ם והגמ"י והב"י והרמ"א והש"ך והגר"א אין היתר באופן של המהרח"ו אבל לפי שי' הפרישה וכן אם נפרש בדעת היראים באופן אחר ממה שהובא בפוסקים אז יש היתר גם לאופן של מהרח"ו.

אולם גם בשמות הקדושים הותר רק בלצורך גדול מאוד כמ"ש הלבוש והש"ך בסי' קעט וכדאי' בפרק עשרה יוחסין ובכמה דוכתי, ולכן לא יתכן שזה מה שעשה ר' יוחנן.

והנה בגוף דברי היראים הנ"ל הנה הב"י ורמ"א והש"ך והגר"א וכל האחרונים הנ"ל הבינו את דברי היראים שכוונתו שאם מדבר אל גופו אסור בכל גוני, והתועפות ראם הקשה על הפוסקים דביראים בפנים נזכר לכאורה עוד תנאי שהוא דרך כישוף.

ובאמת נקל לומר דהפוסקים לא ראו דברי היראים בפנים אלא רק דברי ההגמ"י שקיצר בהבאת דברי היראים.

אולם יש בזה מן הדוחק לטעון דכל הנך אחרונים טעו.

ועוד דכאמור גם הברכ"י שראה היראים בפנים הקשה על הב"י רק בדברי הגמ' במו"ק הנ"ל אבל לא בעצם דעת היראים.

וגם תמוה דלפי דברי התועפות ראם נמצא שההגמ"י קצרו והשמיטו את עיקר דברי היראים, והרי ההגמ"י בודאי ראו את היראים בפנים.

וטרחתי בזה לעיין בדברי היראים וז"ל שם, המשביע את החולה לשוב לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל לו אין זה דורש אל המתים דדורש אל המתים פירושו דורש לגופו של מת, ומדבר ע"י כשוף כגון בעל אוב, אלא שבעל אוב מעלהו מקברו וזה דורש בו בעודו בקברו, אבל דורש לרוחו אין זה דורש, שהרוח אינו נקרא מת ולהכי אמרינן בברכות י"ח ב' בחםיד אחד שהלך וכו' עכ"ל.

ואולי ההגמ"י הבינו בדבריו דמה שכתב על ידי כישוף בא לבאר היאך שייך לדבר עם הגוף שהוא על ידי כישוף אבל אין זה תנאי שרק באופן זה יהיה אסור דהוא הדין אם עושה על ידי שם או השבעה יהיה אסור כמ"ש הד"מ על פי רבינו ירוחם, וממילא גם לדעת היראים אם יימצא דרך לדרוש אל גוף המת שלא על ידי כישוף ג"כ יהיה אסור (ורי"ו גופיה אפשר שבחילוק זה בין גוף לרוח לא סבר כהיראים דסתם השבעת מת הוא ברוחו).

וההכרח להבין את דברי היראים כן הוא משום דהיראים הביא טעם למה לדבר עם הרוח שרי שהרי אינו נקרא מת אבל לא הביא שום טעם למה בלא כישוף שרי, דהרי מת נזכר בתורה ורוח אינו נקרא מת, אבל כישוף לא כתיב בתורה כלל.

ועוד הכרח לזה הוא דהרי היראים טרח ליישב דברי הגמ' בברכות, ולמה לא אמר בקלות דהגמ' שם לא מיירי על ידי כישוף, והיראים לא קאמר שיש ב' תירוצים או ב' חילוקים, אלא ע"כ דכישוף אינו תנאי לאיסור, אלא התנאי כמו שכ' היראים שהוא מדבר אל הגוף ואז אסור, אבל הכישוף הוא היכי תמצי לדבר עם הגוף.

ולפי זה מיושב הבנת כל הפוסקים היראים שהאיסור כשמדבר אל הגוף בכל גוני וכפסק הרמ"א.

לתשובה זו פורסמו 2 תגובות. לצפיה בתגובות לחץ כאן.

מק"ט התשובה הוא: 119488 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/119488